ב"הארץ" הקדישו כתבה נרחבת לדמיון שמצאו בין "מחר ניסע ללונה פארק", ספרה זוכה פרס "ספיר" של אילנה ברנשטיין, לבין נובלה של הסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי. די ברור שהדמיון בין הספרים מצדיק דיון ציבורי במקרה עצמו ובשאלות המופשטות הקשורות בו, בקשר לספרות ודמיון ביצירה או לאתיקה של פרסים ציבוריים. הבעיה של הפרסום ב"הארץ" היא בעיית הדין שפסק העיתון על ברנשטיין, העונש שגזר עליה ואופן הביצוע. ברנשטיין נמצאה אשמה, נפשה ועצמיותה נידונו לשריפה בפיאצה והביצוע היה מיידי.
כדי לראות שזה מה ש"הארץ" עשה צריך להשוות פלגיאטים ופלגיאטורים למעשי טרור וטרוריסטים: קבוצה שמקובל לחרוץ דין רבים מחבריה לא בהליכים הוגנים ולהורגם בדחיפות. "הריגה ממוקדת".
השאלה אם חשוד בטרור ביצע מעשי טרור היא שאלה עובדתית שאולי יכולה להיות מורכבת (בקשר לשאלה הכללית "מיהו טרוריסט?"), אבל לא מנקודת המבט של קבוצת המענישים (חישבו על "יאיר" של הלח"י). הימנעות מהריגה ממוקדת במקרים של מי שמבחינת אותה קבוצה הם טרוריסטים, יכולה לסכן קורבנות פוטנציאלים בחברה שהם אחראים לה ולערער את תחושת הביטחון האישי של המוני אנשים אחרים. וטחנות הצדק טוחנות הרבה יותר לאט מן הדרוש כדי למנוע טרור.
"מהם גבולות ההשראה", שער מוסף "גלריה" של "הארץ", 15.1.21
המקרה של פלגיאטים ספרותיים הפוך לחלוטין. השאלה אם יצירה היא פלגיאט מניחה תיאוריות הרבה יותר מורכבות על טבע פעולת היצירה בספרות (וגם בתחומי יצירה אחרים), מכפי שמניחה השאלה אם מעשה הוא מעשה טרור או אם מבצעו הוא טרוריסט.
גם אם שאלה זו מוכרעת, הפגיעה שפלגיאט גורם - למרות שהיא גדולה מאד לנפגעים הישירים (במקרה ברנשטיין היא כוללת גם את מתחרי פרס ספיר) - לא דומה כלל בעוצמתה ומשמעותה לפגיעות שסובלים הקורבנות הישירים של טרור. יש להם גם תרופה מלאה לנפגע (הכרה בכך שהיה פלגיאט), המשיבה את מלוא הנזק ולפעמים למעלה ממנו. ואשר לנזק העקיף - במקרה הפלגיאט מדובר בפגיעה עקיפה בביטחון היצירה של המוני סופרים שהפלגיאט לא נוגע להם ישירות - ובכן, מגוחך אפילו לציין את אפשרותו.
גם הריגה ממוקדת של טרוריסטים היא נוהג שנוי במחלוקת – בקרב תיאורטיקנים וגם ציבורית. עמדת "הארץ" במחלוקת הזאת, נדמה לי, נוטה יותר לצד המתנגדים להריגות, לפחות כשמדובר בטרוריסטים שאינם בגדר "פצצה מתקתקת". כיון שברנשטיין כנראה לא החזיקה בפצצה כזאת, אפשר לשער בקלות גדולה את מניעי העיתונאית והעורכים שהיו אחראים לפרסום הכתבה המעניינת והסנסציונית הזו.
לבי ל"הארץ" ובעיקר לברנשטיין. היא הייתה חברה שלי לפני שלושים שנה ומאז לגמרי לא. עם "הארץ" אני סופר כבר חמישים שנות חברות, בלי הפסקה, גם בכתיבה, שבכוונתי להמשיכה. את הרשימה הזו לא אפשרו לי לפרסם שם.