יש לי חלום: שפעם אחת מישהו יענה למראיינים הטלוויזיונים את התשובה שהם באמת ראויים לה. מסיבות כאלה ואחרות, זה אף פעם לא קורה. בכל זאת, כשירות לציבור, אני מביא הפעם מבחר מסוים מאוד של תשובות שלא נשמע לעולם. וחבל.
▪ ▪ ▪
תשובה שלא נשמעה אף פעם, וחבל, פרק א: חבר-הכנסת הערבי נגד מראייניו.
מיקי, שלי, נסים, גבי, אילנה, ירדנה, דוב, או איך-שלא-קוראים-לכם-היום היקרים -
זה זמן שאתם מביאים אותי לאולפן על תקן חבר-הכנסת-הערבי-שאמר-משהו-שלא-מוצא-חן-בעיניכם. אתם מדברים אלי בטון מזלזל, אתם זורקים שאלות שמבוססות על עובדות שקריות ועושים מעצמכם צחוק בתור עיתונאים, אתם קוטעים אותי בגסות, אתם שוללים ממני, לפעמים, אפילו את הזכות האנושית להתאבל על בני עמי. אתם מותירים לי ברירה פשוטה - לאשר את ההנחות הסמויות שבבסיס שאלתכם, ולהצטייר כאויב מאיים ואכזרי, או לנסות להכחיש אותן, מבעד להפרעותיכם הבלתי פוסקות, ולהצטייר כשקרן. אני נורא מצטער, אבל לי אין כל חשק לשחק את המשחק שלכם. איך אמר המשורר הלאומי שלכם: "לכו, זדים, בחמסכם זה ובדמכם חיו והינקו".
▪ ▪ ▪
יש לי סוד: כבר הרבה מאוד זמן אני לא קורא אף מלה בפרשת נמרודי. את הסיבה הבנתי קצת במאוחר, לאחר קריאת עוד מאמר סניגוריה בסדרה האינסופית של אמנון דנקנר: זה משעמם אותי עד מוות. כן, כן, אני כנראה מאמין לכולם: לתביעה, ולהגנה, ולתחקירני "ידיעות אחרונות", ולכתבי "מעריב", ולכרישים, ולאמנונים, ולדגי הרקק. נמרודי הודה במעשים פליליים, חלקם חמורים למדי, אבל חמורים פחות מכפי שאפשר היה לחשוב בעקבות כתב-התביעה המקורי וההילולה התקשורתית שנלוותה אליו. או אולי לא בדיוק, וגורמים בכירים במשטרה ובפרקליטות כנראה התנכלו לו, שזה רע מאוד, או טוב מאוד, ואחרים קיבלו יחס אחר, שזה ממש לא יפה ולא הוגן, אבל גם להטריד עד זה לא ממש יפה, ואפילו מטריד, ומכל החבורה הזו עולה ריח לא נעים במיוחד.
אבל האמת היא, כאמור, פשוטה מאוד: קובלנתו הנדושה והמתמשכת של הנובו-ריש, משחר ימי החברה האזרחית, היא חומר עיתונאי לא מעניין בכלל. הוא, כמובן, צודק בטרוניותיו כלפי האליטה, שעל דלתותיה הוא מתדפק בערגה ובהכנעה, לאחר שביצע בעבורה בהתרפסות את השירותים הבזויים ביותר: ההתנשאות, האפליה והסטנדרטים הכפולים שהוא חש או מגלה אינם פרי דמיונו. הוא, כמובן, טועה בתפיסת העולם הפראנואידית שהוא מפתח, שבה העולם הוא בעצם ג'ונגל, וכולם לא אשמים עד שלא תפסו אותם, ומה זה פה, מאשימים אותי בעבירות כל-כך חמורות בשעה שכולם חונים ב"אין חניה". חוק זה חוק, לא?
יעקב נמרודי הפך מעובד מדינה למיליונר חובק עולם תוך שהוא סמוך על שולחנה של האליטה הבטחונית-כלכלית של ישראל, ופועל בשוליים האפורים והעלומים שלה. עופר נמרודי כשל בהבנת כללי המשחק שהוא כל-כך השתוקק להיות חלק ממנו. ומכל עוולות המשטרה המקומית, שממש לא מזמן תיארו אנשיה בוועדת אור כיצד אחד מהם ירה בעורפו של נער יושב מטווח של חצי מטר, בוחר אמנון דנקנר לעסוק בשיטתיות בשלל האמצעים המלוכלכים שזו מפעילה כדי למנוע משולחו להיכנס למסיבת הקוקטייל היוקרתית בחליפה קצת מלוכלכת. אמרו את זה קודם, לפני, ובאנגלית. לא משנה: בכנות, יקירתי, זה ממש לא מזיז לי.
▪ ▪ ▪
תשובה שלא נשמע אף פעם, וחבל, פרק ב: איש הרוח שביקר משפחות פלסטיניות שכולות נגד מראייניו.
מיקי, שלי, נסים, גבי, אילנה, ירדנה, דוב, או איך-שלא-קוראים-לכם-היום היקרים -
אתם שואלים אותי, במין חיוך יודע כל, איך אני יודע מה באמת עשו האנשים האלה, שאת משפחותיהם ביקרתי. אתם רומזים לקהל הצופים, ולא בתחכום יוצא דופן, שאולי אני מין תמים סהרורי קצת, שמזדהה עם משפחות של מחבלים צמאי דם. אני, במקרה, יודע. איך? בדקתי. למרות שזו בכלל לא העבודה שלי לדעת. למרות שזו בעצם העבודה שלכם לדעת, או לממש את זכותנו לדעת. אתם באמת לא שמים לב כמה מטומטמת השאלה הזו שלכם, וכמה היא מעידה עליכם, רק עליכם: "אנחנו", אתם אומרים, "מין דודות נרגנות שהתחפשו לעיתונאים. ממש לא עלה בדעתנו שהעבודה שלנו היא לבדוק משהו - כמו, נניח, כמה פלסטינים חפים מפשע נפגעים מאש חיילים ומתנחלים, כמה תיקי רצח לא מפוענחים יש במחוז ש"י, מה אומרים דיווחי צה"ל, או 'בצלם', או הצלב-האדום הבינלאומי, או כתבינו בשטח, בנושא החשוב הזה. תחקיר? לא ממש מוכרת לי המלה הזו". טוב, אז כשתחליטו להיות עיתונאים, תחזרו אלי. עד אז אתם יכולים לראיין אחד את השני.
▪ ▪ ▪
בהפרש של שבוע, בערך, קראתי שני ראיונות עם יוהנה פרנר, מהעומדות בראש ערוץ 10 החדש. בראיון הראשון, ערב השקתו של הערוץ החדש, היא ניסתה לשכנע אותי כמה מוצלח לוח השידורים של הערוץ. בראיון השני היא ניסתה להסביר למה הלוח המוצלח הזה לא מצליח. ושני הראיונות גם יחד השאירו אצלי טעם רע מאוד.
מכיוון שאני סולד מהאליטיזם מעקם האף של תרבות האנטי-רייטינג לא פחות מאשר מהפופוליזם הוולגרי של תרבות הרייטינג, ומכיוון שאין לי כל כוונה לעסוק בביקורת מקצועית על שידורי ערוץ 10, אני יכול להגיד רק דבר אחד: גם רייטינג צריך לדעת לעשות. מהראיונות הנ"ל, כמו גם מלוח השידורים עצמו, עולה תמונת עולם חפיפניקית, לא מקצועית, ובעיקר מניפולטיבית שוב אותו ניסיון נואש, שנכשל גם בעיתונות הכתובה, למצוא איזו נוסחה שתגיע אל קהל היעד, שהוא אף פעם לא אתה עצמך. שוב אותו העדר מוחלט של קונספט כלשהו, שמימוש עקבי שלו היה יכול להצדיק קצת אורך רוח וכמה ימי חסד.
אבל מה לעשות, והחבורה הזו שפכה לקדרה, במודע, בחובבנות, ומתוך עצלות מחשבתית, אוסף מקרי של רכיבים שהיה אמור לספק את הסחורה, ועכשיו, כשהציבור מסרב לאכול את הבליל הזה, היא מוכנה לשנות, להוסיף, או להחליף, בהיסטריה הגובלת בפאניקה, כל אחד מהרכיבים האלה באותו חוסר מחויבות לרעיון או לשיטה. האמת לא ככה מכינים תבשיל.
▪ ▪ ▪
תשובה שלא נשמע אף פעם, וחבל, פרק ג: העני/המובטל/המפוטר נגד מראייניו.
מיקי, שלי, נסים, גבי, אילנה, ירדנה, דוב, או איך-שלא-קוראים-לכם-היום היקרים -
אתם מבלבלים לי את המוח בשאלות אישיות, תוך הבעת השתתפות בצער וגילויי אמפתיה אנושית. אתם מעלים לשידור פסיכולוג, ועובד סוציאלי, ונציג משרד העבודה, כדי להקל על מצוקתי. אבל כמה שאני לא מתאמץ, אני לא ממש מצליח להשתתף בצערכם על צערי. מפני שעד לא מזמן הייתי בן-אדם עובד, ואף פעם, אבל אף פעם, לא זכיתי לשמוע באולפן שלכם מישהו שיגן על זכויות העובדים וייצג את מאבקיהם. שימו לב מה אתם עושים עם דיווח על שביתה: או שהיא "זניחה", כמו פועלות בגליל התובעות תנור חימום נוסף בימי השלג, ואז אתם מתעלמים ממנה לחלוטין, או שהיא "פוגעת בציבור", ואז אתם מנהלים מסע הסתה רחב היקף, בלעדי, נגד עצם זכות השביתה. מצבי הכלכלי, הפיטורים שלי או חוסר היכולת שלי למצוא עבודה הם תוצאה של תהליכים שעליהם החליטו ואותם מימשו אנשים בשר ודם. מכיוון שבחרתם לתמוך בהם, בהתעלמות או בקול רם, תעשו לי טובה ותעזבו אותי עכשיו בשקט. תמיד אתם יכולים לראיין איזה כלכלן בנושא. כאלה יש כמו זבל.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 37, מרץ 2002