התחרות בין חדשות 2 וחדשות 10
עמנואל רוזן מעיר הערה על אודות ה"קרבות" בין חברת החדשות של ערוץ 10 ובין ערוץ 2 "סביב האין-גילויים החדשים בפרשת השוטר מייקל פישר, שרצח את משפחתו". מדובר בוויכוח לא חשוב, קובע רוזן, שבסופו נשארנו עם סיפור שכולו מציצנות, שאין בו עניין ציבורי. עם זאת, הקרבות בין חברות החדשות ותוכניות התחקירים של הערוצים המתחרים, אומר רוזן, פותחים פתח לתקווה כי בעתיד נזכה לתחרות על אייטמים ראויים.
קבוצה שיש לה מדינה
"האם ידענו ושתקנו?", שואל עמנואל רוזן בפתח הדיון על פרשת מוני פנאן, בהשתתפות אביב לביא מ"מעריב" וערוץ הספורט ושלמה ברזל, עורך ספורט "הארץ". "האם ליקקנו שנים לקבוצה של המדינה, ועכשיו, כדי לפצות, נהיינו בולדוגים?", שואל רוזן. ברזל טוען כי בכל השנים שהיה עיתונאי ב"הארץ" לא נעשו בעיתון הנחות למכבי, אלא בדיוק להפך: משום שהיתה כל-כך מסוקרת, היה הסיקור נשכני במיוחד.
האם זה משום שמדובר בעיתון "הארץ", שואל רוזן? ברזל מתחמק, ואילו לביא טוען כי תקשורת הספורט של הימים האחרונים מעט צעקנית מדי, והעיתונאים מתנהלים כאוהדים ולא כעיתונאים. הנבואות על סופו של הענף מוגזמות, אומר לביא, כשם שפרשיות שחיתות אינן מצדיקות את סגירתה של המדינה. בהיבט הפלילי ייתכן שיתברר כי כמה מאמנים ושחקנים בישראל העלימו מסים, אומר לביא, ומוסיף: "תרשה לי לא להתמוטט". הרי כבר נתקלנו בפרשיות פליליות של מנהלים בקבוצות ישראליות, הוא אומר. האם מכבי כארגון היתה מעורבת במעשים כאלו? זה עדיין לא הוכח; אם כן, מדובר ב"סיפור ענק".
התיאוריות של מתי גולן ארכאיות מאוד, אומר ברזל בתשובה לשאלה על דברים שכתב גולן. כתבי הספורט הם מהרוטוויילרים היותר משובחים בעיתונות הישראלית, הוא מוסיף. גם ארגוני חקירה כמשטרה ורשות המסים לא הצליחו לפענח את המקרה.
"לא נרדמנו?", שואל בכל זאת רוזן את לביא. פוליצר לא מגיע לעיתונות הספורט, מודה עכשיו לביא. לעיתונות הספורט אין נשמה תחקירית, אין לה התקציבים ואורך הנשימה, וזה תהליך שקורה בכלל העיתונות. גם סוגיית הקרבה למקורות עולה בתחומי סיקור אחרים. הסיפור של תקשורת שמכורה למכבי היה נכון בשנות השבעים והשמונים, מסכם לביא.
בדלתיים סגורות
יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", ותמר אלמוג, כתבת המשפט של הערוץ הראשון, משתתפים בדיון על ההחלטה לקיים את משפטו של הנשיא לשעבר משה קצב, המואשם באונס ובעבירות מין אחרות, בדלתיים סגורות.
אנחנו מאוד רוצים לדעת, ובית-המשפט לא מאפשר לנו לדעת, אומר יועז, גם בגלל ההחלטה לסגור באופן גורף את הדלתות, וגם בגלל ההחלטה שלא להעביר פרוטוקולים מהמשפט.
האם אנחנו לא צריכים להתרעם על זה, שואל רוזן את אלמוג. "זה נכון שהאינטרס הראשוני הוא זכות הציבור לדעת, והערוץ הראשון הגיש עתירה בעניין, אבל מדובר במשפט אונס, ויש כאן זכות למשפט מהיר, הוגן ונקי", אומרת אלמוג. "סיקור עיתונאי היה יכול להאריך ולמרוח את המשפט". אם כך, שואל רוזן, האם סיקור תקשורתי מחייב משפט לא הוגן? "אנחנו לא מפריעים למשפט", עונה אלמוג, "אבל עורך-דין טוב מתנהל גם בפן התקשורתי, וזה ישפיע על המשפט".
יועז מתייחס לטענתה של אלמוג כי התקשורת מחפשת בעיקר אחר התיאורים הפלסטיים במשפטי המין, ומזכיר שהחומרים הללו כבר התפרסמו. במקרה הזה התקשורת באמת מבקשת לוודא שהמשפט מתנהל באופן תקין, הוא טוען, אחרי כל-כך הרבה כשלונות של מערכות החוק בתיק הזה.
מדוע, אם כן, התקשורת ויתרה כל-כך בקלות, שואל רוזן. אין הרמת ידיים, אומר יועז, כמה כלי תקשורת ביקשו לפתוח את הדלתות, וגם עתרו לבג"ץ, שהמליץ על פרסום מבוקר של פרוטוקולים, ובית-המשפט דחה את הפתרון הזה.
זכות הציבור היא לדעת, מסכמת אלמוג, לא להציץ.
רונן צור נגד העיתונאים
יאיר לפיד ואורלי וילנאי השתתפו בכנס של התנועה רוח-חדשה, שקראה להדיח את יו"ר ארגון המורים רן ארז. באולפן מוקרנים וילנאי ולפיד שמספרים כיצד יחצנים ניסו להניא אותם מהשתתפות בכנס, ואף פעלו כדי שיבולע להם בשל החלטתם זו.
באולפן נוכח היחצן רונן צור, שנשכר על-ידי ארגון המורים. מה הבעיה, שואל אותו רוזן. צור טוען כי נחצה קו בין כתב שמביע דעה ובין כתב שמשתתף באסיפת בחירות, שהיא אקט פוליטי. אתה מתחמק מהעניין, אומר רוזן, הרי מעבר להיותם עיתונאים הם גם הורים לילדים במערכת החינוך, והם חושבים שרן ארז צריך לפנות את מקומו. צור טוען כי לכן נקבע כלל ברור, שלפיו לעיתונאי אסור להשתתף באירועים פוליטיים, אולם הוא רשאי לפרסם את דעתו בעיתון. אבל דווקא אז תהיה בעיה, אומר רוזן, דווקא עכשיו כשהוא מגלה את נטייתו לאור יום, זה בסדר. צור מתחמק מתשובה.
מורשת יגאל עמיר
ידידיה מאיר מלין על כך שיום מורשת רבין הפך בתקשורת ליום מורשת יגאל עמיר, או אמו של יגאל עמיר או אשתו או אחיו, ואילו השנה, מאחר שלא נמצא בן למשפחת עמיר, התלבשה התקשורת על הציטוטים של דודו אלהרר והציגה אותם כאילו היו סקופ מהדהד.