כשהיינו ילדים, היינו הולכים כמה מאות מטרים כדי לצפות בביתו של האלוף המפורסם זאבי מרחוב נווה-רעים. תמיד היה שם מה לראות: הווי חיים של קצין בכיר באווירה ותרבות של ערב מלחמת יום- כיפור, שהובילו את סילבי קשת לפרסם אז קטע בלתי נשכח תחת הכותרת "הגנרל המקסיקני קסטנייטס". על כך לא שמענו בהספדים השונים לשר התיירות.
וגם לא על יחסו לעיתונות. אפילו נחום ברנע, שהאלוף זאבי התנכל לו בגלל כתיבתו עליו, ושאמו קיבלה איומים טלפוניים בגין זאת, הסתפק ברמזים קלושים. מי שבחר, ברשתות הרדיו השונות, לציין את האבל הממלכתי על הירצחו של שר התיירות כדי להקריא, בקול דרמטי ורווי כאב ומפי קריין מקצועי, קטעים נבחרים ממשנתו של המנוח (שעל מימוש תורות דומות לה עומדים עתה כמה סרבים לדין בבית-המשפט הבינלאומי בהאג), ללא ביקורת, בקרה או דיון אמיתי, בטח חשב שהוא יודע מה הוא עושה. ראשית, הוא סבר שזה לא כל-כך מנומס להתווכח עם אדם שנרצח. שנית, קרוב לוודאי, הוא חשש שזה יפגום בתחושת האבל. ושלישית, הוא חשב שאיזה מין קונסנזוס רגעי וחגיגי סביב אדם כל-כך שנוי במחלוקת לא יגרום שום נזק. מי שחשב ככה לא רק טעה, הוא גם מעל בתפקידו העיתונאי.
הקטע הזה נכתב כמה מאות מטרים מצומת הרחובות אליהו חכים ואליהו בית-צורי, חברי הלח"י שרצחו את השר הבריטי, הלורד מוין. אולי תזכורת למה שאף אחד בתקשורת לא העז להגיד ‒ מה שבעבור עם אחד הוא "עליית מדרגה בטרור" ועילה להכבדת עולו של כיבוש אכזרי ממילא, הוא, בזכרונו הקולקטיבי של עם אחר, מעשה גבורה שמחולליו מונצחים בשמות רחובות ובטקסים ממלכתיים.
ובאותו עניין: ההקראה השיטתית של משנת ה"טרנספר", במשך יום שלם, ברשת ב', היא הסתה גזענית חמורה, מהסוג שעליו נוהגת התקשורת המגויסת שלנו לקבול מרה כשזה קורה בשטחי הרשות-הפלסטינית (לשעבר). חד וחלק.
למה הם צועקים?
מה זה: טיפש, צעקן, מעצבן ונבוב? תשובה: אתה, אדוני, ואת, גברתי. לפחות על-פי דימויים אצל יצרני הפרסומות לרדיו ולטלוויזיה.
אפשר ללמוד הרבה מדימויו של הצרכן הישראלי, ומבחירת האמצעים שאמורים לפעול עליו, כפי שאלה משתקפים בפרסומות. לפני כמה שנים שם השיטה היה פחד: כל תשדיר שירות למען חירשים-אילמים, למשל, היה מתהדר במוסיקה של סרט אימים, בקולות של זכוכית מתנפצת, בקריינות דרמטית ומעוררת צמרמורת. אז היה ברור: הצרכן הישראלי מבין רק פחד. לפחות ככה חושבים הפרסומאים (ואולי גם כמה ארגונים פלסטיניים).
היום, השיטה היא טמטום: משפחה דבילית, אשה ריקנית, ילד צעקן, אבא מעצבן. זה מה שאמור למכור, לא חשוב מה: חיסכון במים, טלפון סלולרי, מכשירי חשמל.
כן, כן, אנחנו יודעים שמישהו שם חושב שזה שנון, וקליל, וקול, וצעיר, ורענן, ותל-אביבי-כזה. ועובדה שזוכרים את זה, ודנים בזה, וזה עושה גלים וכל זה. האמת זה סתם אידיוטי. ונמאס. פשוט נמאס.
ובינתיים, סוגרים את האוזניים. אופס, שוב צעקתי.
היא לא רלבנטית
קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים ירדה מהפארקט במחאה (חסרת תקדים) על החלטת שיפוט. "ידיעות אחרונות" בחר אמנם לכנות אותם "בכיינים" בכותרת ענק על שער מדור הספורט, אבל עיתונאים רבים (ובכללם רון קופמן ב"הארץ" ועפר שלח ב"ידיעות אחרונות" עצמו, לאחר יומיים) גילו הבנה מפתיעה לצעד של הירושלמים, לצד ביקורת נוקבת. ההערכה הכללית היתה שהצעד הבלתי רגיל הזה נבע מרגשות קיפוח ותסכול מתמשכים, ואולי אפילו מוצדקים (בחלקם), על רקע שליטתה של קבוצה אחת בענף.
ובכל זאת, למרות הכל, לא הביא אף מדור ספורט, בצורה מרוכזת וברורה, את העובדות (כן, העובדות, ולא רק תחושות הבטן והרגשות) החיוניות להבנת מצב העניינים הנוכחי. האם משלמת קבוצה אחת השלמת משכורת לשחקנים בקבוצות יריבות? האם בכירים באיגוד השופטים מילאו תפקיד ניהולי בכיר במאמצת של אחת הקבוצות? האם יש משקיפים במשחק שהם מקבלי משכורת או בעלי מניות באחת הקבוצות? האם ליו"ר של קבוצה אחת יש השפעה על קידומם המקצועי של שופטים באירופה, באמצעות תפקידים שהוא ממלא באיגוד האירופי? האם שולטת קבוצה אחת בשוק השחקנים, באמצעות חוזים שיש בהם הפרה של חוק חופש העיסוק? האם קיבלנו תשובות לשאלות מהותיות ורלבנטיות אלה מאחד העיתונים היומיים?
התשובה המפתיעה לכל השאלות האלה היא "כן". חוץ מהשאלה האחרונה. שם התשובה היא "לא" באלף רבתי.
סתם, תזכורת
מדור זה קבל בעבר על יחסה של התקשורת לשרה נתניהו. בימים אלה היא זכתה שוב לכותרות: במהלך משפט דיבה שהיא מנהלת נגד פרסום במדור רכילות, היא חזרה על טענות דומות לאלה שהועלו כאן לפני שנתיים. גם הדיווחים הנוכחיים, כך נדמה לי, עשו שימוש בנימה הלגלגנית שאפיינה את יחסה של התקשורת לגב' נתניהו במהלך כהונתו של בעלה וזמן קצר אחריה. כל עוד לא יענה אפילו עיתונאי אחד על השאלה העובדתית הפשוטה שהוצגה כאן ‒ האם ניהל הזוג נתניהו אורח חיים ראוותני ובזבזני על חשבון משלם המסים, ברמה ובהיקף העולים על ראשי ממשלה ונשיאים קודמים ‒ אני מתעקש להמשיך ולחשוב שהחדירות הגסות של התקשורת לתחום הפרט במקרה זה קשורות אך ורק להיותה של הגב' נתניהו אשה ואם צעירה יחסית, שנישאה לאדם מהמחנה ה"לא נכון", ונפלה קורבן לסלידה התקשורתית מבעלה. עד שלא יוכח אחרת.
לונדון מחכה להם
ועוד תזכורת: כפי שנכתב פה פעמים רבות, הנשק האמיתי של ראיון פוליטי נוקב הוא תחקיר מקיף ועובדות בדוקות, המוגשים בקור-רוח ובענייניות. ולא, כמקובל אצלנו, שפת גוף של אי-נוחות ואינטונציה של סלידה המשולבות בבורות כללית בנושאים הנדונים. רק מפני שמראיינינו מתעצלים ליישם את זה, הפכו נתניהו, שרון או דרעי לדמויות השולטות בכל ראיון ומעבירות מסרים ללא הפרעה של ממש.
אבל ירון לונדון, בתוכנית הבוקר של הערוץ השני, עושה בדיוק את הדבר הנכון. למשל, כשהוא מראיין את ח"כ קליינר על השתתפותו באזכרה למאיר כהנא. רוב המראיינים שלנו היו עוטים הבעה של מי שאכל זה עתה לימון, אבל מאפשרים לקליינר לברבר על גדולתו של המנוח, שהוא כמובן לא מסכים עם דעותיו, אבל הוא היה מנהיג גדול ובלה ובלה ובלה-בלה.
לונדון בחר בטקטיקה של מראיין חרוץ. הוא פשוט עשה שיעורי בית, וציטט לקליינר קטעים נבחרים מהצעות חוק של כהנא, לא רק כדי לאפשר למרואיין להסתייג ממשנתו של המנוח, אלא בעיקר כדי שזה ינוע באי-נוחות הולכת וגוברת עקב עצם השתתפותו באזכרה לאדם כזה. הוא גם הזכיר כך, כבדרך אגב, למי ששכח, שכהנא זה לא רק "מוות לערבים" אלא גם מי שהציע לאסור בחוק נישואים בין יהודים ללא-יהודים או גירוש מהארץ למעורבים ב"פעילות מיסיונרית". ושהדמיון בין הצעות החוק האלה לחוקי נירנברג אינו טיעון דמגוגי בלתי מבוסס, אלא אסוציאציה מיידית ומתבקשת.
אז בהחלט מומלץ למרגלית, דיין, משעל ושות' לקום קצת קודם ולצפות בלונדון מראיין. יש להם בהחלט מה ללמוד.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 36, ינואר 2002