בחירות באמריקה

שלושת העיתונים הנפוצים בישראל מקדישים את כותרותיהם הראשיות לבחירות באמריקה, שיתקיימו בעוד ארבעה ימים (ולמעשה החלו כבר, באמצעות הדואר). ב"ישראל היום", הכותרת הארי-שביטית היא "המאבק על עתידה של אמריקה". העורך הראשי בועז ביסמוט, שהוא גם השליח לאמריקה וגם חייל המדיה של ספקי המזומנים העיקריים של המועמד דונלד טראמפ, משגר עוד דיווח מן החזית. כרגע, מדווחים בשער, הוא נמצא עם טראמפ בפלורידה.

בשמונת הגליונות האחרונים של "ישראל היום", בעודו באמריקה, פרסם ביסמוט עשר תמונות של עצמו צועד במשעולי הקמפיין. כמו בערב שקופיות שאף אחד לא רוצה להיות בו, הקוראים קיבלו תמונה של ביסמוט בנאשוויל, טנסי. וצילום שלו עם משאית עתיקה. וצילום מלאס-וגאס עם עובדת קלפי בשם ג'ודי. ועם צמד תומכי טראמפ בעיירה בשם ליטיץ, פנסילבניה – וגם צילום של העורך הישראלי מניף אגודל לאות ניצחון כשברקע, על הבמה, טראמפ זעיר נושא נאום בפני תומכים מאריזונה. היום הוא מדפיס את התצלום הזה שוב במוסף השבועי.

לפעמים נדמה שאם טראמפ יובס במערכת הבחירות הזאת (ביסמוט מבהיר ששום דבר עוד לא סגור), ואז יאסוף את חפציו ויחזור חפוי ראש הביתה, רגע לפני שייקח נשימה ארוכה ויישב לטחון שק של המבורגרים או לחפון אשה כנגד רצונה או מה שהוא לא עושה כשהוא רוצה להתעודד – עדיין ניתן יהיה להבחין בביסמוט ברקע, בשיחים, מחייך לקוראים בישראל ותופס סלפי. אבל בינתיים, כאמור, שום דבר עוד לא סגור. ואם נראה לכם שזה סגור, אתם כנראה לא צורכים את כלי התקשורת הנכונים.

"הנשיא האמריקאי מוצא את עצמו במגננה בכל מדינה שהוא רוצה לזכות בה, גם כזאת שאמורה להיות 'בכיס שלו'. הוא לא מרפה ותוקף את התקשורת, שלטענתו מתגייסת להדיח אותו ומתעלמת מהשחיתות לכאורה של משפחת ביידן", כותב ביסמוט.

מיד לאחר מכן, העורך-שליח מפזר על הקוראים מעט פייק ניוז: "אתמול, כאילו משמיים, התפרסמו נתונים חיוביים במיוחד על הכלכלה האמריקאית: קצב הצמיחה הגיע ל-33% ברבעון האחרון, למרות המגפה. [...] טראמפ העלה על נס את ההצלחה הכלכלית תחת נשיאותו. 'הצמיחה היא הכי מאסיבית שראינו מאז שנות ה-50', התגאה בנתונים הכלכליים שפורסמו אתמול. 'זה הדבר הכי אדיר שקרה לכלכלה שלנו מזה עשרות שנים ואף אחד לא מדבר על זה'".

ביסמוט מסביר ש"אם יש משהו שיכול להציל נשיא זה כלכלה פורחת, ובעיקר התחושה שאמריקה בכיוון הנכון. 'מדד הכיוון הנכון' הוא מדד סופר-חשוב, וטראמפ צפוי להזכיר את הנתונים האלו שוב ושוב עד 3 בנובמבר. זאת כדי להפוך את המדד הזה לחיובי במוחם של כל הבוחרים". וכעת יודע עליהם גם קומץ הבוחרים היושב בציון.

צמיחה של 33% ברבעון היא נתון חריג ומעורר תהיות גם בימים רגילים, נטולי קורונה. האם ייתכן שביסמוט בלע ופלט עוד אחת מהמניפולציות הנשיאותיות שנעשו כה מזוהות עם טראמפ? התשובה כמובן חיובית. הנתון שפורסם אתמול הוא התוצר הלאומי הגולמי של ארצות-הברית לרבעון השלישי של השנה, ש"היה גדול ב-7.4% מזה שהפיקה ברבעון השני של השנה, שבו השתולל גל ראשון של הקורונה", מסבירה דפנה מאור ב"דה-מרקר". "זהו נתון שמכונה QOQ – הגידול מרבעון אחד לזה שעוקב אחריו. אם היתה הצמיחה הזו נמשכת שנה שלמה, היה התוצר גדל בסופה ב-33% – הקצב הגבוה ביותר שנרשם ברבעון כלשהו בהיסטוריה של ארצות-הברית".

אלא שהסיבה שנמדד כעת זינוק פוטנציאלי של 33% בתמ"ג (כאמור, בחישוב שנתי) היא שקודם לכן נרשמה צניחה של 31.4% – "הירידה החדה ביותר אי פעם", כפי שהסבירו במחלקה הכלכלית של CNN, בטור שנועד לתת להתבטאות הנשיאותית את הקונטקסט הראוי לה. "כשלוקחים צעד אחורה ומתבוננים בתמונה המלאה, הכלכלה האמריקאית עדיין רחוקה מאוד מהפסגות שאליהן הגיעה לפני עידן הקורונה", הוסיפו ב-CNN. "התמ"ג עדיין נמוך ב-670 מיליארד דולר ממצבו בסוף 2019".

"טראמפ באופן קבוע מספר חצי מהסיפור גם לגבי שוק העבודה", המשיכו ב-CNN. "לאורך הקמפיין החודש התפאר בכך שמאז מאי חלה עלייה של 11.4 מיליון משרות, ושזהו סימן לאיתנות כלכלית. הסיפור המלא, לעומת זאת, הוא כזה: לפני העלייה הזאת, במרץ ובאפריל, התפוגגו 22 מיליון משרות. אם תעשו את החשבון, עדיין חסרות לכלכלה האמריקאית יותר מ-10 מיליון משרות כדי להגיע למצבה לפני המגפה".

במוסף הפוליטי של "ישראל היום" מספק ביסמוט עוד רפורטז'ה אמריקאית, ובה הוא מתריע מפני זיופים בהצבעות בדואר וקובע שוב שטראמפ "הביא פריחה ושגשוג שאיש לא חשב שאפשריים". "הייתי השבוע בפנסילבניה, בעיירה ליטיץ, וראיתי את האלפים שבאים כמו אוהדים לתמוך בנשיא האהוב", הוא כותב.

"הייתי גם באריזונה השבוע, וגם שם באו המונים משולהבים לראות את הנשיא. אלה אמריקאים טובים. לא חבורה גזענית וטיפשה כפי שהיא מוצגת בתקשורת הממסדית. ואולי בגלל הפער בין הכיסוי התקשורתי לשטח, טראמפ ימשיך עוד ארבע שנים. הוא עדיין נתפס כמועמד חיצוני, אנטי-ממסדי, זה שמתחבר למקומיים ולא הפך ליצור וושינגטוני כמו ביידן, שגדל בעיירת פועלים בפנסילבניה אך עם הזמן עבר להיות חלק מהממסד".

טורו של ביסמוט מסתיים במעין נזיפה: "בשבוע הבא ייאלצו האמריקאים להכריע האם הם מתחרטים על מה שקבעו לפני ארבע שנים, למרות שההחלטה היטיבה עמם רוב הזמן, או שהם מענישים את הנשיא בגלל נגיף שמופיע פעם ב-100 שנה והפך את העולם על פיו".

איפה שביסמוט רואה מחלפים, אורלי אזולאי רואה פקקים. כתבת "ידיעות אחרונות" בארצות-הברית, שחתומה היום על הכותרת הראשית של העיתון, יצאה ל"מסע בן שלושה ימים ו-900 קילומטרים" בפנסילבניה, "המדינה המתנדנדת שצפויה להכריע את הבחירות". המסגור בשער מאוזן: מן האגפים מחזקים אותו טור לטראמפיסטים (עמית סגל שוחח עם הסוקר האמריקאי של נתניהו וטראמפ ושמע ממנו ש"זה נראה טוב") וטור לאנטי-טראמפיסטים (נחום ברנע שמע מתומאס פרידמן שהוא מפחד).

מי שיקרא את הכתבה של אזולאי יתרשם שאמריקה המשגשגת והשמחה היא סוג של פאטה מורגנה שמלווה את טראמפ ממקום למקום כמו בועז ביסמוט – ומתפוגגת מיד כשהוא עוזב. "כיסיתי כבר כמה וכמה מערכות בחירות: בישראל, בצרפת, בארצות־הברית, אפילו באיראן, כאשר אחמדינג'אד נבחר. מעולם לא ראיתי מערכת כזאת. בלי תרועת פסטיבלים, בלי מלים השמורות בדרך כלל לחגיגת הדמוקרטיה כמו 'שחר של יום חדש' או 'כן אנחנו יכולים', בלי תקווה לשינוי", היא כותבת.

"יכול להיות שזו הקורונה, יכול להיות שזו האבטלה, אבל הרחובות נראו כאילו ערפל רובץ עליהם ולא רק בגלל מזג האוויר. פקיד הקבלה במלון הדרכים הקטן, שהיה כמעט ריק, כי אין תיירים מחו"ל, כי אין טיסות ואין תיירות פנים, כי מי מוכן להסתכן בשהייה במלון בזמן מגפה, אמר לי: 'הפעם אנחנו הולכים להצביע כמו שהולכים לעבודה. מצביעים כי צריך. אין התרוממות רוח, אין אמון ואין אופק'.

"במרכז המסחרי הקטן של העיירה, על הברזלים ליד מגרש החניה, התגודדו כמה צעירים. המבט שלהם היה כבוי. 'התחלתי ללמוד באוניברסיטה, שנה ראשונה', מספר לי מארק. 'הפסיקו את הלימודים בגלל המגפה. ניסיתי למצוא עבודה, ועד היום אני שולח קורות חיים ואין. כל הפוליטיקאים באים לכאן כשהם צריכים קולות, אחר-כך שוכחים אותנו. אנחנו הדור הנשכח, כבר לא מאמינים לאיש'. חברתו סיננה בשקט: 'אם לא יהיה שינוי, נעבור לקנדה'".

באופן שאינו מעורר אמינות, רוב המרואיינים של אזולאי מוזכרים בשמותיהם הפרטיים בלבד – מארק, צ'אק וכדומה – ולפעמים גם זה לא. נהג אוּבּר אחד (הגרסה החדשה של פורמט העיתונאי-במדינה-זרה-מדבר-עם-נהג-מונית?) אומר לה כך: "את עיתונאית. תרשמי: לאמריקה יש נשיא גזען. זה בדם שלו. ואחריו הולכים כל המטומטמים. אבל עוד כמה ימים זה נגמר. הוא יעוף לכל הרוחות'".

סבר פלוצקר, בטורו השבועי במוסף "ממון", מאמץ את הנבואה הזאת: "הימור לא מסוכן של כותב שורות אלו (שהיה, עם כל הצניעות, בין הבודדים שהזהיר לפני ארבע שנים מנצחון דונלד טראמפ על יריבתו הסנטורית הדמוקרטית הילרי קלינטון): מבחינתו של נשיא ארצות-הברית היוצא הפור כבר נפל. טראמפ לא ייבחר לכהונה נוספת. גם אם הסקרים לא מדייקים, וגם אם המומנטום לטובת המועמד הדמוקרטי סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן ייחלש, גם אם ביום הבחירות עצמו ישרור כאוס בקלפיות ובספירת הקולות, תבוסתו החזויה של טראמפ נשענת על סטטיסטיקה ודמוגרפיה שאין מהן מנוס".

תרבות השקר

רון מיברג, האמריקאי של "מעריב", חולק עם אורלי אזולאי ומרואייניה את תחושת העגמומיות. "יותר מחמש שנים רצופות אני כותב כאן על דונלד טראמפ, ואיך לומר זאת בעדינות? נקעה נפשי", הוא פותח. "הגעתי לסוף הדרך הארוכה הזאת מותש, מתוסכל, מבוהל ונצור בביתי מאימת המגפה שטראמפ אמור היה להיות מודע וערני לאיומה ולבחור בהמלצות המדענים שהקיפו אותו ולצאת מגדרו כדי לבלום אותה. הוא לא עשה את זה.

"ברגעים אלה ממש, נוכח עלייה דרמטית לשיאים חדשים בתחלואה, תפוסת בתי-חולים ותמותה, מכחיש טראמפ את העובדות המרות בסוף מסע הבחירות שלו. [...] בעוד השלכת עדיין בפרפורי פרידה והנוף הופך לחום-בוץ מעיק, אמריקה בפתחו של מה שמכונה 'חורף שחור'. בימים האחרונים נשברו שיאי תחלואה ותמותה, ותרחישים מתונים מתארים כ-400 אלף מתים עד סוף ינואר, 100 אלף חיוביים וכ-2,000 מתים ביום.

"400 אלף חיילים אמריקאים נהרגו במלחמת העולם השנייה, אבל אמריקה ניצחה בה. לא לבדה, אבל תרומתה היתה מכרעת. אמריקה של טראמפ אינה נלחמת. היא נכנעה והרימה ידיים. חצי מהאוכלוסייה אינה עוטה מסיכות. היא בזה לרעיון ומתלוננת על עייפות החומר. גם לזה טראמפ אחראי, ולמלחמת החורמה שהכריז על המדע, המלצות מכוני המחקר, המודלים הסטטיסטיים והקלות הבלתי נסבלת של להציל חיים באקט פטריוטי של אחריות הדדית".

ב"הארץ", הכותרת הראשית מתרכזת בשקרים של טראמפ. "לפני כשבועיים הופיע דונלד טראמפ בעצרת המונית של תומכיו בג'יינסוויל שבוויסקונסין. ה'ניו-יורק טיימס' בחן בזכוכית מגדלת את נאומו והגיע למסקנה שב-87 דקות של דיבור הוא שיקר לא פחות מ-130 פעמים. 75% מסך כל טיעוניו היו שקר, סילוף או חצי אמת – ורק רבע תאמו את המציאות שמסביב", כותב שם חמי שלו.

שלו משבץ בטור עוד דוגמאות ונתונים על שגרת השקרים של טראמפ, וגם דואג להזכיר שהוא לא המנהיג השקרן הראשון בהיסטוריה. אבל אז הוא עושה עוד משהו: הוא מספק אבחנה. "השקרים שלו אינם אמצעי, אלא המטרה עצמה", טוען שלו. "מדובר בסימפטום בולט ומוכר של הפרעה נפשית נרקיסיסטית. טראמפ הוא צירוף נדיר של שקרן סוציופתי, שרואה בשקריו כלי לגיטימי להשגת יעדים, ושקרן פתולוגי, שאיננו מודע כלל לעובדה ששקריו הם שקרים. לפיכך לא תמיד ברור אם טראמפ משקר רק לקהלו או גם לעצמו. מקורביו טוענים שהוא משוכנע עד היום שמספר המשתתפים בטקס השבעתו בינואר 2017 היה גדול בהרבה ממספרם בהשבעות של אובמה, אף שהעדויות, הדיווחים, הצילומים והסרטונים מוכיחים בנקל את ההפך".

קורא שיגביל את עצמו לסיקור ב"הארץ" בלבד לא יוכל לתפוס כיצד למרות כל מה שהתגלה על טראמפ – השקרים, העדויות על שחיתות, אלימות מינית ובחישה זרה, האישיות הדוחה והדורסנית והכישלון הקולוסלי בטיפול במשבר הקורונה – יש עדיין בארצות-הברית הגדולה יותר מקומץ של מטורללים שמוכנים להצביע לו. לעומת זאת, מי שיצרוך רק את טורי ההתפעמות של ביסמוט ב"ישראל היום" יתהה איך זה שמישהו באמריקה בכלל שוקל להצביע למישהו אחר.

תשובה אפשרית אפשר למצוא היום ב"מוסף הארץ". "אין כמעט אדם שלא יודע לדקלם את העובדה הזאת: רוסיה משתמשת ברשתות החברתיות כדי להתערב בבחירות בארצות-הברית. המטרה היא לעזור לדונלד טראמפ להישאר בבית הלבן ולחתור תחת המוסדות הדמוקרטיים של המדינה. האמצעי הוא ליבוי שסעים חברתיים והפצת תרבות פוליטית של שנאה, חשדנות, גזענות ומיזוגניה", כותב עומר בן-יעקב.

"ואכן, ימים לפני הבחירות, אין ספק שישנו מאמץ מרוכז להפיץ מידע כוזב שנועד לתעתע בתודעה של המצביעים האמריקאים. פייסבוק וטוויטר, למודות סבל מהבחירות הקודמות, מאשרות כי הן מזהות את פעילותה של חוות הטרולים של פוטין היושבת בסנט-פטרבורג (מה שמכונה 'המכון לחקר האינטרנט הרוסי'). רשויות החוק וגופי ביטחון, מה-FBI ועד ה-CIA, מעידים כי הם מוצאים שוב ושוב עדויות לכך שרוסיה פועלת לחבל בקמפיין של ג'ו ביידן ואף לנסות למנוע הצבעה של ממש".

כפי שמציין בן-יעקב, הבחישה הזרה פועלת גם בכיוון השני. "בדקנו את החשבונות שהיו הכי חשודים כטרולים וגילינו שגם משמאל וגם מימין, הטרולים האלה הפיצו ממים שעוסקים בנשות הנשיאים – מישל אובמה ומלניה טראמפ – והם כמעט תמיד כוללים תמונות לא מחמיאות או אפילו כאלה שעברו פוטושופ משפיל", אומר לו חוקר אמריקאי בשם ד"ר ויליאם מרסלינו. "זו מיזוגניה שמתאימה את עצמה פוליטית. כל צד תוקף את הצד האחר באופן זהה, גם אם המסר עצמו לכאורה שונה. כל קהילה מקבלת את המסרים הקיצוניים ביותר שאפשר לדמיין".

"טרולים משמאל", כותב בן-יעקב, "דחפו טענות כי טראמפ היה מקורב לאפשטיין, וטרולים מימין טענו זאת לגבי ביידן. שני הצדדים טענו אותו הדבר – שיש מידע מפליל על המועמד הנגדי שעומד לצאת לאור ולחרב את עתידו הפוליטי. הצדדים הפיצו מסרים מקבילים גם סביב מגפת הקורונה, שמטרתם ערעור על עצם חומרתה של המגפה. 'או שהקורונה היא תכסיס שנועד לדכא הצבעה של ימנים בבחירות, או שטראמפ משתמש בווירוס בשביל לייצר משבר בטחוני כך ששמאלנים לא יוכלו להצביע נגדו', אומר החוקר".

התוצאה היא כאוס והתפוררות חברתית. "כל צד חושד בצד האחר, כל צד חושב שהאחרים הם מטומטמים שמאמינים לשטויות. אנשים לא מבינים שזו בדיוק המטרה", אומר החוקר האמריקאי. "המטרה היא לגרום לנו כאמריקאים לא לסמוך על השכן שלנו, ולחשוב שלא רק שאנחנו לא מסכימים זה עם זה, אלא שכל מי שלא מסכים איתנו הוא כנראה נאצי או קומוניסט בסתר. בצורה כזו הם חותרים לערער את הביטחון בדמוקרטיה האמריקאית ולייצר חוסר אמון גורף, כך שלא יהיה לנו זמן בכלל להתעסק איתם".

בכתבה נלווית משוחח בן-יעקב עם חוקר הרשת יוחאי בנקלר, שחקר את האופן שבו המניפולציות והשקרים המהונדסים מחלחלים מהשוליים של השיח המקוון אל הציבור הרחב. "רוב הציבור האמריקאי אכן חשוף למידע לא אמין ומוטה פוליטית, אבל לא בגלל בוטים רוסיים – אלא בגלל הנשיא טראמפ, המפלגה הרפובליקאית וכלי התקשורת שמסקרים אותם. הם אלה שמספקים את חומרי הגלם שאותם בוטים משתפים בכל הכוח", כותב בן-יעקב.

פרופ' בנקלר מרחיב: "גילינו שבפועל, כל גופי התקשורת המרכזיים – אלה שהקפידו להפריך את הטענה שיש בעיה עם ההצבעה בדואר – שיחקו תפקיד מרכזי בהפצתו החוצה ברשת. הרשתות החברתיות שיחקו רק תפקיד משני בקמפיין הזה. [...] הסיפור הוא מי מפיץ ואיך ממסגרים. נניח, ביוני AP עוד היו עושים כותרות כמו 'הדמוקרטים והרפובליקאים נאבקים על ההצבעה דרך הדואר'.

"המבנה של הטקסט מתחיל בדברי טראמפ ('הולכים להיות זיופים כבדים'), אחר-כך מגיעה פסקה עם עמדת הדמוקרטים ('הוא טועה ומנסה למנוע הצבעה'), ואז, מכיוון שצריך איזון, מגיעה פסקה נוספת של רפובליקאי ('הדמוקרטים משקרים ורוצים לגנוב את הבחירות'). רק בפסקה הרביעית או החמישית מוצגת עמדת המומחים ('אין שום הוכחה לכך שיש זיופים דרך הצבעות דואר'). אבל בשלב זה הנזק כבר נעשה.

"חשוב לזכור, מי שקורא את זה הוא המרכז האמריקאי – בערך 37% מהאוכלוסייה – שאוהב ספורט, לא מתחבר לפוליטיקה וכן רואה קצת חדשות. [...] במובן מסוים, הקבוצה הזאת היא היחידה שבאמת משנה, ולכן העובדה שקבוצה קטנה של ימנים שבכל מקרה אי-אפשר לשנות את דעתם מקבלים מידע מזויף מהרוסים הוא משני".

מיברג, ב"מעריב", הולך ומקדיר ומצטרף להטלת האשמה על התקשורת ועל בני האדם שצורכים אותה. "מאולף במשך דורות להיות לא יותר מצרכן ממושמע הפך העם באמריקה לאומה של קנייני ריאליטי, מערבבים ומתאימים אייטמים חדשותיים כדי לשקף את האישיות מעשה ידיהם. שמחים ברעיון שמציאות אינה אבסולוטית אלא נושא לבחירה, משהו שאנשים בוחרים שישקף את הקונספציה שלהם.

"מישהו נעשה מפורסם, אנו חופרים את כל הצואה על אודותיו, דוחפים את אפו בה ודורשים כי יירד על ברכיו ויבקש מחילה. אם אתה רוצה כוח באמריקה, עליך לקבל על עצמך את עליונותה של התקשורת. זה כמו לשלם דמי כניסה בדלתו של המועדון הכי אקסקלוסיבי בעולם.

"במשך דורות הפכו את החדשות כאן למוצר צריכה שאינו שונה משיווק צ'יזבורגרים ומשחקי וידיאו. אם אתם רוצים שולי רווח רחבים יותר, כל שעליכם לעשות הוא להכניס למוצר יותר שומן, סירופ תירס ואלימות ולחכות לקהלכם הסובל מהשמנת יתר, גירוי יתר וגעגוע למה שטרם היה. פעם זה לא היה יותר ממעשי רצח, פיגועים ולידות של פנדה בגני חיות שהוגשו לצופים במטחים הולכים ומתקצרים של 40, 30 ו-20 שניות.

"עבור רבים כאן ייצג טראמפ תעלומה קשה לעיכול לתקשורת ובעיקר לחדשות טלוויזיה. מפיקי טלוויזיה הבינו כי טראמפ הדליק מבערי טורבו ברייטינג שלהם. הם תהו, כיצד ממשיכים להפיק ממנו רייטינג נפלא בלי לעזור לו להקים את הרייך הרביעי? הרודן הטלוויזיוני הבור בעל ההברה האחת הצליח להשמיד את האוליגרכיה החזקה ביותר שהעולם המערבי הקים אי פעם. התהליך האלקטורלי הפך לכה מלאכותי ודיספונקציונלי עד שכל שרלטן בעל חצי מוח עם ביצים יכול לנסות להיכנס דרך הדלת הראשית ולקרוע את מוסדות הממשל הקדושים לגזרים".

סיגריה דיגיטלית

"שנים לפני שנולדתי הייתה תקופה שבה כולם עישנו כל הזמן ובכל מקום", אומר ג'ף אורלובסקי לגילית קוזבה מ"7 ימים". "ואז אנשים התחילו להעלות את המודעות בנושא, והתרבות השתנתה. היום אסור לעשן בחללים סגורים, ואנשים יכולים לבחור לעשן אבל הם מודעים להשלכות. אני חושב שאנחנו נמצאים באותו שלב עם הרשתות החברתיות, כמו בשנות ה-70 במאבק בתעשיית הטבק. מבחינתי, הרשתות החברתיות, תעשיית הסוכר ותעשיית הטבק נמצאות באותה קטגוריה: מוצרים שמזיקים לבני אדם".

אורלובסקי, יוצר הסרט התיעודי The Social Dilemma, מרחיב: "אם את צורכת את החדשות שלך באמצעות רשתות חברתיות, את צריכה להבין שתקבלי תפיסה שגויה של העולם. וזה ישפיע לא רק עלייך, כי כמו עם עישון פסיבי, את תשתפי את המידע הזה עם אנשים אחרים. [...] כולנו מוקפים בעשן של עישון פסיבי שעולה מהרשתות החברתיות. ויש השלכות: זה משפיע על הבריאות שלנו, זה משפיע על המידע שלנו, זה משפיע על הדמוקרטיות שלנו, ואנחנו חייבים להיות מודעים לזה".

מזרח תיכון חדש

"מדינות מהמפרץ פנו לישראל כדי לבחון רכישת מערכות נגד טילים", מדווח דני זקן בכותרת הראשית של "גלובס", ומציין כי במשרד הביטחון מסרבים להתייחס למידע. "הבית הלבן אישר: נמכור 50 מטוסי F-35 לאמירויות", מבשרים בשער "ידיעות אחרונות". ממעל נפרשת כותרת גג: "כפי שנחשף ב'ידיעות אחרונות'".

לעיתון של משפחת מוזס, שבשנים האחרונות מתמודד עם משבר כלכלי, צמצומים ופגיעה קשה במוניטין בגלל מה שנחשף על בעליו ב"תיק 2000", יש סיבה טובה להתגאות. ראש הממשלה נתניהו אמנם הכחיש בתוקף ("פייק ניוז מוחלט") את החשיפה של נחום ברנע מאוגוסט, אך בתוך כמה שבועות התפוררה ההכחשה וחשפה שבעצם היו דברים בגו.

ב"ישראל היום", העיתון שהתגייס בכל כוחו למאמצי ההכחשה של נתניהו – מקפלים היום את הזנב סופית. בערך. "אושרה עסקת ה-F-35 לאמירויות", מודיעה כותרת צנועה שנדפסת שם בעמודי החדשות. "בשבועות האחרונים עלו טענות כי ארצות-הברית הסכימה לקדם את המכירה כחלק מהסכם הנורמליזציה בין ישראל למדינה הערבית, אך בירושלים ובוושינגטון הכחישו זאת", מציין הכתב ארז לין ("וסוכנויות הידיעות"). "בימים האחרונים גם ממשלת ישראל הביעה הסכמה למכירה, כל עוד יובטח יתרונה הצבאי של מדינת ישראל".

מאיפה נובע הפער בין ההכחשות הנחרצות להודאה הזאת, ומדוע הכותרת היא "אושרה עסקת ה-F-35 לאמירויות" ולא "סליחה, טעינו והטעינו"? מי שיתעמקו בכתבה יוכלו למצוא תשובה אפשרית, שבמקרה תואמת את הגרסה של נתניהו: ההסכם עם איחוד האמירויות – כלומר, המסמך שעליו חתמו הצדדים – אינו כולל התייחסות למטוסי הקרב המתקדמים. ובעצם, ההסכמה של ישראל התקבלה רק "בימים האחרונים", ולא באוגוסט, כשדווח עליה. אם תרצו, "אמת לשעתה" – הגרסה המניפולטיבית.

זה המקום להזכיר שכשברנע חשף את העסקה הוא לא טען שמדובר בחלק אינטגרלי מההסכם (שעוד לא נחתם בעת החשיפה), אלא שעסקת החמקנים היא סיכום שנוצר בין הצדדים והתניע את הנכונות לכונן הסכם נורמליזציה. אמש, עם החשיפה של "גלובס", מתברר שגם התעשיות הבטחוניות כאן בישראל צפויות לעשות מזה כסף.

תקרית ה-F-35 של "ישראל היום" מאפשרת לבחון כיצד נוהגים שם בראש הממשלה כשהוא נתפס בשקר גס שהפיל בפח גם את העיתון שהוקם למענו. מי שנזעק להדגים זאת הוא איש הקונספירציות אמנון לורד, שהוא גם בעל הטור המרכזי של מהדורת סוף השבוע. כבר למחרת החשיפה של ברנע פרסם לורד מאמר נוקב שבו קבע ש"נסתם הגולל" על עלילת מכירת החמקנים. מה יש לו להגיד על כך כעת?

לורד אומר שזה בעצם בסדר ששיקרו לו. "התפרצותה מחדש של פרשת ה-F-35 מעידה שראש הממשלה נתניהו שקל נכון כאשר עשה את רוב מהלכי השלום במידור מלא ובחשאיות", הוא כותב היום. לורד גם טוען שהסקופ של ברנע לא היה בדיוק סקופ: חמישה ימים קודם לכן פרסם דניס רוס ב"וושינגטון פוסט" מאמר שלפיו באיחוד האמירויות יודעים ש"שלום גלוי ורשמי יעניק להם נגישות למערכות נשק שקודם לכן היו מחוץ להישג ידם".

יתרה מכך, מסביר לורד, מן המפורסמות היא שאחרי כל הסכם שלום יש גם הסכם נשק, שבו המדינות המתפייסות מקבלות את הזכות לרכוש מארצות-הברית כלי משחית חדשניים. כך קרה עם מצרים, וכך קרה גם עם ירדן.

אם כולם ידעו על זה מראש, ואם כך נהוג לעשות בהסכמי שלום – מדוע נתניהו התעקש להכחיש את העסקה? ההסבר של לורד הוא שנתניהו מוקף בוגדים. "אפשר לדמיין מה היה קורה אם מתנגדיו יוצאי מערכת הביטחון, ובעיקר גבי אשכנזי ובני גנץ, היו יודעים בזמן אמיתי מה מתבשל. יחד עם בעלי ברית מכל הקשת, הם היו מסוגלים לטרפד את מהלכי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן".

לורד מעלה את האפשרות שכעת הם מבקשים להציג דווקא את נתניהו כבוגד. "הבטחוניסטים בדימוס מערערים על סמכותו של ראש הממשלה לקבוע את מדיניות הביטחון הלאומי", מסביר לורד. "באמצעות הפקת שערוריות סביב סוגיות רכש הם מבקשים ליצור מנוף שיאפשר להם להשתלט על המדיניות בכל התחומים האסטרטגיים החשובים: הסכמי שלום, הגרעין האיראני, שאלת עתידם של שטחי יו"ש והבקעה, וכמובן ההצטיידות. קשה להאמין שגם לעת שלום, הם נכנסו לגיוס מלא כדי להציג את ראש הממשלה כבוגד וכמי שפוגע פגיעה חמורה ב'ביטחון הלאומי'".

מה יש לבני גנץ להגיד על זה? בראיון לנחום ברנע אומר שר הביטחון שאמנם יש סיבות לדאגה במקרה של חילופי שלטון במשטרים הערביים שיקבלו את מערכות הנשק המתקדמות, אבל הוא עצמו "משוכנע שהיכולת שלנו לשמר עליונות לא תאותגר על-ידי העסקאות האלה". מה עומד מאחורי ההצהרה השקולה והמפויסת הזאת? התשובה ("מניפולציה נכלולית"?) בשבוע הבא אצל אמנון לורד.

אחד שיודע

"מי שהיה מסוגל לשקר בעניין הצוללות ובעניין המטוסים – ימשיך בכך בעניינים נוספים. אלא אם נצליח להוציא אותו מבלפור ולשלוח אותו למקום שבו יצטרך לספר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת", טוען ב"מעריב" בעל הטור אהוד אולמרט, ראש הממשלה הישראלי הראשון ששיקר כל הדרך אל המקום שבו אמורים לספר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת – ומשם לכלא.

טרור וסאטירה

"צרפת מצאה עצמה אתמול בתוך שורה של מעשי טרור, שיאו של עימות חריף ומלא יצרים שהתגלגל בשבועות האחרונים עד לנקודה שנדמה שהיתה צפויה לכל הצדדים", מדווחת תמר שבק, כתבת "ידיעות אחרונות" בפריז. "אירועי אתמול הם תוצאה ישירה של העימות ההולך ומסלים בין צרפת לטורקיה סביב הקריקטורות של הנביא מוחמד שפורסמו בשבועון הסאטירי 'שרלי הבדו', עימות שהתרחב בעידודו של נשיא טורקיה ארדואן לחלקים נרחבים של העולם הערבי".

אלדד בק, ב"ישראל היום", מספק את ההקשר הרחב – שחורג בהרבה ממחוזות ההומור והקריקטורה. "לפני כחודש הודיע סוף-סוף הנשיא עמנואל מקרון על כוונתו לקדם את 'חוק הבדלנות', שנועד להיאבק בצורה מאורגנת ויעילה נגד השפעת האסלאם הפוליטי והקיצוני בחברה הצרפתית", כותב בק.

"ההצעה המקורית מדברת על איסור הקמת מסגדים מאולתרים, איסור ביגמיה, איסור פעילות בתי-ספר אסלאמיסטיים, איסור הנפקת 'תעודות בתולין' לנשים העומדות להינשא, איסור על פקחי דת שמטהרים כיסאות אחרי שנעשה בהם שימוש על-ידי נשים, הגברת הפיקוח על ארגונים חברתיים מוסלמים שמפיצים מסרים קיצוניים.

"הזעזוע שגרם רצח המורה סמואל פאטי לפני שבועיים הוביל את מקרון לדרוש ממשרדי הממשלה להחריף את נוסח הצעת החוק. [...] לכן מנהיגי זרמים באסלאם הפוליטי, אלו שמטרתם המוצהרת היא לנצל את הדמוקרטיות המערביות כדי להפוך אותן בהדרגה ל'דאר אל-אסלאם' (בית האסלאם, שבו תקפים ונהוגים חוקי הדת), יצאו למתקפה חזיתית נגד מקרון וצרפת. אלו אינן קריקטורות שמוציאות אותם מדעתם, אלא העובדה שנשיא צרפתי זנח את מדיניות הכניעה המסורתית של קודמיו ומעז להשיב מלחמה".

אברי גלעד, עמיתו לעיתון, טוען שמדובר בכלל בבעיה תרבותית. "אני מודע לתרבותם הרצחנית באופן כללי של חלקים בציבור המוסלמי", הוא כותב. (התבטאויות עבר גזעניות של גלעד מעוררות תהייה שמא הסייגים "באופן כללי" ו"חלקים בציבור" הופיעו בגרסה המקורית של הטור, או שמא התווספו על-ידי עורך זהיר). "זו לא רק קריקטורה", ממשיך גלעד, "זאת הבניה חברתית, שרצח הוא מוצא ראשון לבעיות רבות: חשד לבגידה, סכסוך בין משפחות, נטייה מינית שלא באה להם בטוב, מה שנקרא בטעות 'כבוד'.

"אני לא מקבל את הדרך הזאת בשום אופן, וגם מתנשא עליה בכיף. כמו כן, אני מקדש את חופש הביטוי ושם אותו בחמישייה הראשונה של ערכים שאני ממש שמח שיש, חרד לקיומם ומוכן להילחם עליהם. אבל... אני חושב שאם יש פגיעה שגורמת לכל-כך הרבה סבל, כעס, עלבון, נפגעים, מוות, והיא לא מחויבת המציאות – שווה לוותר עליה. אז לא תצייר את מוחמד עם טורבן ובתוכו פצצה. בינינו, זה לא ממש מצחיק. זה בנאלי, קלישאתי ומקפיץ חמישית עולם. מה הרווחת? שינית משהו במציאות? התעקשותך על פרסום הציור באמת ביצרה את מעמדו של חופש הביטוי, בעידן שבו פייסבוק מצנזרת כל מי שלא בא לה טוב? הקריקטורה היא העניין?".

גלעד כמובן טועה. קריקטוריסט שמצנזר את עצמו הוא המקבילה למוסלמי הומו שמסתיר את נטייתו המינית מחשש שייטבח. רק אדם כמו גלעד, שמפגין אדישות למשמעות העמדות ולאמיתות העובדות שנפלטות מפיו, יכול להגיד ליוצר "מה 'כפת לך? זה ממש מרגיז אותם, תצייר משהו אחר'".

חלק גדול מהקריקטורות של מוחמד – במיוחד הקריקטורה הישנה והגרועה למדי עם הטורבן והפצצה – באמת לא מצחיקות. אבל הצחקה היא רק אחת התכליות של סאטירה, ואפילו לא התכלית החשובה ביותר שלה. במיטבה, סאטירה מצליחה למזג יחד בידור וביקורת חברתית רדיקלית שלא ניתן להשמיע בדרכים אחרות, מנומסות יותר. הביקורת היא הנגיף, הבידור הוא הפונדקאי.

כשב"שרלי הבדו" החליטו לאייר את מוחמד כנעבעך מגוחך עם חיוך סוטה, הם מילאו תפקיד בתגובת שרשרת שהסתיימה בטבח נורא. אבל שבוע לאחר הטבח הם חזרו ואיירו אותו, והדפיסו אותו על שער הגיליון הנמכר ביותר של עיתון צרפתי אי פעם. אם שמים בצד את ההרג והדם, מבחינה קונספטואלית, הקריקטורות של "שרלי הבדו" סימנו ניצחון מהדהד לסאטיריקנים: מעשי הטבח הוכיחו שיש בעולם מוסלמים אדוקים שאינם מסוגלים לסבול הומור וביקורת ומוכנים לרצוח ולאבד את חירותם (או חייהם) בשם הדת שלה לעגה הסאטירה.

הקיצוניות הרצחנית שהתגלמה במעשי הטבח הולידה תהליכי תיקון – חינוך, אכיפה וחקיקה – שבלעדיהם היו ביצות החומצה ממשיכות לבעבע ולהתפשט בצללים ומתגלות רק כשהיה כבר מאוחר מכדי לטפל בהן. אגב כך, מוסלמים שאינם תומכים בטרור ובאלימות כפתרון למחלוקות קיבלו לגיטימציה להרחיק את עצמם מהאישים והמוסדות שבצִלם צמחו הרוצחים. כשמבקשים מסאטיריקנים להתאפק, כי חופש הביטוי עדיין איתנו וזה לא באמת חשוב ללעוג לסמלים שמקודשים לבריונים, הבריונים מנצחים. והחופש מת.

הסתה וזיכרון

"נתניהו באזכרה לרבין: 'הרשתות החברתיות מאפשרות חופש ביטוי לקולות מושתקים'", מוסרת הכותרת הראשית של "מקור ראשון", עיתונם של שלדון ומרים אדלסון. ב"מעריב" וב"הארץ" מדגישים אמירה אחרת של נתניהו – התרעתו מפני הסתה לרצח של עצמו 25 שנה אחרי ההתנקשות ברבין. בן כספית, בטור שראשיתו נדפסת בשער "מעריב" מתחת לדבריו של נתניהו, הולך אחורה בשנים ויורד לרזולוציות שראש הממשלה היה מעדיף לשכוח.

"ההוכחה האולטימטיבית להסתה מבית מדרשו של ראש הממשלה מגולמת בסיפורו של פרופ' יאיר חי המבורגר", טוען כספית. "המבורגר היה פסיכולוג המונים שהועסק על-ידי נתניהו בשנתיים שקדמו לרצח. איש הציונות הדתית, מתנחל (אז), חובש כיפה סרוגה ועילוי בתחומו, ערך ל'צוללת' של רבין [כך במקור] את מחקרי העומק והמגמות בדעת הקהל. מתישהו, יותר משנה לפני הרצח, הוא החל להתריע. 'אתם מוציאים את השד מהבקבוק', אמר לנתניהו ואנשיו, 'אתם מעוררים יצרים אפלים. חייבים להפסיק את דפוס הפעולה הזה. חייבים להפסיק את ההסתה'.

"נתניהו התעלם בתנועת ביטול. המטרה מקדשת את האמצעים. הסוף ידוע. המבורגר לא התראיין מעולם, ולצערי גם הפעם הוא דוחה כל ניסיון לראיין אותו. הוא התפטר אחרי הרצח, שלח מכתב ארוך, חריף ומטלטל ממעמקי לבו לנתניהו, ולא חזר מעולם.

"בשנה האחרונה יצא לי לשוחח עם כמה מהקרובים להמבורגר. הנה הדברים שהוא אומר לחבריו: אחרי הרצח הייתי מתעורר באמצע הלילה, רואה מראות וסיוטים על רבין, על הרצח, על המאורעות שקדמו לו. [...] הייתי יורד במצודה לקומה השנייה, הוא מספר, שם ישבו צעירי הליכוד והכינו את השלטים, תכננו את הפעולות. הייתי מבקש מהם להפסיק. הם המשיכו. ניסיתי להשפיע, האמנתי שאוכל למתן את מה שהתחולל שם. טעיתי.

"אני חי בתוך פצע פתוח. אני לא יכול לנשום את עצמי, אני לא יכול להריח את עצמי. אחרי הרצח הבגדים שלי הסריחו מרבין, הסריחו מההסתה נגד רבין, מהעובדה שהייתי שם ולא הצלחתי לעצור את זה. רבין הלך איתי שנים לכל מקום. שנים הסתובבתי כאדם רדוף, מעולם לא סלחתי לעצמי. נתניהו הפעיל מכונת הסתה משומנת. כל מי שהיה שם ראה את זה בעיניים. אני לא יכול לפתוח מחדש את הפצע הזה. אני לא מוצא מנוחה לנפשי".

זהות

כתבת השער של "אתנחתא", המוסף המגזיני של החינמון החרד"לי "בשבע", היא ראיון עם ד"ר גדי טאוב. בשיחה עם עפרה לקס, טאוב קובע כעובדה שג'ו ביידן דמנטי ושסגניתו המיועדת תירש אותו (הוא מעריך שטראמפ ינצח, אך משאיר פתח להפתעה), ועומד על הדומה והשונה בין תורת הניידים והנייחים שבה הוא דוגל ובין אסכולת ישראל הראשונה והשנייה של אבישי בן-חיים.

"ישראל השנייה תומכת בכור ההיתוך, ואילו האליטה הפוסט-לאומית תומכת בפוליטיקה של הזהות", גורס טאוב. "לקבל את הפוליטיקה של הזהות זה לקבל את התנאים של האליטה".

כתבת השער של "מוצ"ש", מוסף הצעירים של המתחרה "מקור ראשון", היא ראיון שערכה רחלי מלק-בודה עם כתב ומגיש חדשות 12 עופר חדד. ההפניה מדגימה כיצד פוליטיקת הזהויות זלגה מאמריקה לא רק אל שמאלני ישראל הראשונה, אלא גם לעיתון שמתיימר לייצג את האליטה הסרוגה: "אם אני מזרחי וימני עם כיפה אני אמור לייצג את הצד הזה? לא. אפשר לבקר החלטות ואפשר לפרגן. זה לא הופך אותך לאנטי וזה לא הופך אותך לשופר", אומר שם חדד.

חדד אמנם שולל כאן את הזהות שנכפית עליו, אך עורכי "מקור ראשון", שבחרו להפוך את הציטוט הזה להפניית שער, הופכים את האמירה המובנת מאליה לדבר מה חריג שראוי לתשומת לב. "באחד הראיונות הקודמים שלך אצלנו הכותרת היתה 'לא באתי לייצג את הדתיים'", מזכירה לו המראיינת. "אתה עדיין עומד מאחוריה?". חדד משיב: "היא מעולם לא יצאה מפי. אני לא מתבטא ככה. אגב, זה היה ראיון עם יונתן אוריך".

ענייני תקשורת

קבוצת עזור. "משרד התקשורת אישר את מכירת 'וואלה' ל'ג'רוזלם פוסט'", מודיעה כותרת שנדפסת בפינה העליונה של שער "מעריב", העיתון האח של ה"פוסט". "כזכור, בשבוע שעבר אישרה רשות התחרות את בקשת המיזוג בין החברות", מוסר כתב אנונימי מעל תצלום של שר התקשורת, יועז הנדל.

להפוך מינוס לפלוס. בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מדגימים כיצד למתג מפלה כניצחון. השבוע ראה אור הגיליון האחרון של שבועון הבידור "פנאי פלוס" – הקורבן האחרון של המשבר הכלכלי שפוקד את קבוצת התקשורת של משפחת מוזס. ב"ידיעות אחרונות" מנסים להציג זאת כמהלך לשדרוג המהדורה המקוונת של המגזין, שהיא בעצם מדור בתוך ynet: "החל מהשבוע הבא יפרסם האתר בכל שבוע כתבת שער מרכזית עם הכוכבים החמים והמדוברים ביותר בישראל, ובכך ימשיך את המסורת שמגזין 'פנאי פלוס' החל לפני שלושה עשורים", מפרטת כתבת המוכרחונים חבצלת דמארי, ומוסיפה כבדרך אגב ש"הגיליון המודפס האחרון" יצא לאור השבוע. הכותרת: "'פנאי פלוס', הדור הבא".

דיבה ופסיכדליה. ב"גלובס" מדווחים כי אדם בשם שמחה קבלה, המחזיק ב"שני אתרי קומיקס והרצאות", הגיש תביעת דיבה נגד היועץ האסטרטגי ליאור חורב. קבלה פרסם בקיץ מעין מודעה לגיוס "מתנדבים לפרסום תקשורת הימין", וחורב הסיק מכך ש"ערוץ 20, גלי-ישראל ובטאון הקוזה נוסטרה ('ישראל היום'; א"ב) מגייסים תועמלני תודעה", וש"כך עובדת השיטה המאפיוזית של ביבי".

כתבת "גלובס" ענת ביין-לובוביץ' טוענת שהתביעה אמנם הוגשה בבית-המשפט לתביעות קטנות באשקלון, אך התובע נעזר לשם כך בחמישה עורכי-דין – יורם שפטל, שמחה רוטמן ועוד שלושה ששמותיהם לא מוזכרים בידיעה.

חוץ מהפרט התמוה הזה, הידיעה נראית כמו עוד דיווח שגרתי על תביעה מן המניין. ואולם, מי שיעיינו בכתב התביעה עצמו יגלו שמדובר במסמך פסיכדלי שלא היה מבייש את נכסיו המקוונים של התובע – אלו שהיועץ האסטרטגי הבכיר והמקושר משום מה לא זיהה, או לא רצה לזהות, כיוזמה פרטיזנית של אדם צבעוני. בכתב ההגנה, שהוגש השבוע, חורב מסביר את עצמו. כתב התביעה שמפניו הוא מתגונן מוגש כאן כשירות לקוראי "העין השביעית", לצורכי השכלה ושעשוע.