ב-5 באוקטובר פורסם באתר "מאקו" מאמר של אהוד יערי בעניין סיכויי השלום והנורמליזציה בין ישראל לסודאן, נושא שנוי מאוד במחלוקת עבור הסודאנים. המאמר התמקד בין השאר באישיותו ותפקידיו של הגנרל מוחמד חמדן דגלו, המכונה "חמידתי", שכמה מדבריו האחרונים בשבח היחסים עם ישראל נופחו מעט בתקשורת המקומית.
חמידתי מכהן במועצת הריבונות הזמנית, הגוף השלטוני העליון במסגרת משטר המעבר שהוקם בסודאן לאחר הדחת הנשיא עומר אל-בשיר. הוא נחשב לאיש החזק בסודאן כיום בשל כוחו הצבאי, ההון שצבר בדרכים מפוקפקות, וקשריו האיתנים עם ערב הסעודית ועם איחוד האמירויות הערביות, הבוחשות בסודאן.
הכמיהה התקשורתית והממסדית בישראל לאהדה בעולם, ובפרט בזירה הערבית והמוסלמית, "מכשירה" פעמים רבות את דמותם ואת פועלם של שליטים אפלים. מקריאת מאמרו של יערי, ושטף הדיווחים בישראל בסוגיית הנורמליזציה בכלל, עולה הרושם שגם חמידתי, המתואר כ"איש שלום", זוכה מההפקר.
חמידתי אינו באמת ראוי ללגיטימציה שנותנים לו, הנשענת על אג'נדה של מדינות המפרץ הערביות שמקודמת באמצעות חברת לובי קנדית בראשות הישראלי לשעבר ארי בן-מנשה. על פי הידוע לציבור, חוזה יחסי הציבור הזה נקנה ב-6 מיליון דולרים, כסף דמים מהפשעים שבהם היה מעורב חמידתי עבור משטרו של עומר אל-בשיר.
הכל מתחיל בדארפור
במלחמתו בתנועות מורדים מדארפור, שנאבקו נגד הזנחת הממשלה את האזור, מימן וחימש משטר אל-בשיר מיליציות דארפוריות ערביות הידועות בשם המקומי "ג'נג'וויד" ("השטן הרכוב על סוס"). הצבא הסודאני הפציץ אוכלוסייה אזרחית מקבוצות אתניות וממקומות המזוהים עם המורדים, בזמן שהמיליציות שרפו כפרים, אנסו ורצחו, הבריחו נשים, גברים וילדים, ועקרו מיליוני בני אדם מבתיהם. לאחר מכן השתלטו חברי המיליציות על השטחים שנגזלו.
בשנת 2013, פלג של הג'נג'וויד בהנהגת חמידתי שודרג על ידי המשטר למעמד מיוחד תחת השם "כוחות הסיוע המהיר", והפך לכוח הצבאי העוצמתי בסודאן גם לאחר הדחתו של אל-בשיר. משימותיהם בשנים האחרונות כללו דיכוי אלים של פעילות נגד המשטר באזור הבירה ואכיפת ה"מאבק" במהגרים ובפליטים. הפעילות התבצעה בתמיכת האיחוד האירופי, ששילם בנדיבות לאל-בשיר ותרם להתעשרות מנהיג המיליציות חמידתי.
ככל הידוע, המיליציות הרוויחו גם מהברחה ומסחר בבני אדם באזור הגבול עם לוב. גורם מרכזי להתעשרות, שסייע בתורו לטיפוח קשרים קרובים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, היה שליחתם של חיילים מדארפור, ביניהם אלפי ילדים ונערים, לטובת המלחמה האיומה של מעצמות המפרץ בתימן. במהלך זה פעל חמידתי לצדו של הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, יו"ר מועצת הריבונות בסודאן כיום.
לאחר הדחת אל-בשיר באפריל 2019 כיהן חמידתי תחת בורהאן במועצה הצבאית הזמנית, ששלטה עד הקיץ של אותה שנה. בזמן הזה ביצעו "כוחות הסיוע המהיר" טבח מחריד במפגינות ובמפגינים במתחם המחאה נגד המשטר בחרטום, שבו נרצחו באכזריות למעלה מ-120 בני אדם ונאנסו עשרות צעירות וצעירים. ועדת החקירה שהקימה ממשלת המעבר לנושא טענה שכמה חברים במיליציה השתתפו בו אך ניקתה את ההנהגה מאשמה. אף על פי כן, ישנן עדויות לתיאום בין בכירים במיליציות לכוחות שתקפו את מתחם המחאה. רבים בסודאן רואים במסקנות הוועדה בדיחה עצובה וניסיון לסלף את העובדות.
ההיסטוריה הזו ידועה וכתובה, ולא ראוי לגמד את חומרת המעשים ואת השיטתיות שלהם באמצעות הטענה כי האשמת חמידתי והמיליציות שלו ברצח המוני וטיהור אתני מגיעה מ"כמה ארגונים" ו"אפילו פליטי דארפור בישראל", כפי שכותב יערי.
זה למעלה משנה מתנהל מסע תעמולה מתוחכם ועתיר משאבים לניקוי שמו של חמידתי. רבים בסודאן עדיין חשדניים כלפיו ומפרשים את מעשיו והצהרותיו כמאמץ להישרדות ולהשגת רווח פוליטי
יערי העיר עוד כי בניגוד לנשיא לשעבר אל-בשיר ולדמויות בכירות נוספות, בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג לא הוציא צווי מעצר נגד חמידתי בגין מעורבותו באירועי דארפור (גם לא נגד בורהאן). אולם צווי המעצר האחרונים לבכירים בסודאן הוצאו ב-2010, והפשעים בדארפור, באזור הרי הנובה ובמדינת הנילוס הכחול בסודאן נמשכו מאז. חוסר היעילות של מנגנוני אכיפת הצדק הבינלאומי אינו אינדיקציה לחומרתם של פשעים בינלאומיים אלא לקונסטלציה מדינית בזמן נתון, והתעלמות מכך היא עצימת עיניים מכוונת.
זה למעלה משנה מתנהל מסע תעמולה מתוחכם ועתיר משאבים לניקוי שמו של חמידתי ולמיתוג כוחותיו כמי שיכולים לפעול עבור העם הסודאני ולא נגדו. מטעמים שונים נוחל הקמפיין הזה הצלחה מסוימת בקרב הסודאנים עצמם. אבל קורבנותיו של חמידתי אינם שותקים, ורבים בסודאן עדיין חשדניים כלפיו ומפרשים את מעשיו והצהרותיו כמאמץ להישרדות ולהשגת רווח פוליטי.
בכפיפות למועצת הריבונות הצבאית-אזרחית בסודאן פועל קבינט אזרחי בראשות הכלכלן המוערך ד"ר עבדאללה חמדוק. מאז כינונם בקיץ 2019 מנסים מוסדות המעבר במדינה להתנער תדמיתית ממשטרו הקודם של אל-בשיר. אולם בורהאן וחמידתי, המובילים בפועל את תקופת המעבר מטעם המועצה, צמחו בחסות המשטר הקודם ונותרו נאמנים לו עד הרגעים האחרונים.
לקראת סוף דרכו של אל-בשיר, בהנחייה ובתמיכה של איחוד האמירויות וערב הסעודית, סייעו בורהאן וחמידתי לכאורה למחאה העממית נגד המשטר, אולם בפועל ביצעו הפיכה שלטונית. הם אמנם מתנגדים באופן מוצהר לאיסלאם הפוליטי, אפשרו שינויים מסוימים בחקיקה וחתמו על הסכמי שלום בחזיתות שונות במדינה, אולם האלימות והמעצרים השרירותיים בסודאן נמשכים, ואירועים עכשוויים מטילים צל גדול על רוחות השינוי במדינה.
השלום מתחיל מבפנים?
במאמר של יערי מוזכר חמידתי כאחראי על הסכמי השלום שנחתמו לאחרונה בסודאן בין הממשלה לבין כמה מתנועות המורדים בדארפור ובמחוז הנילוס הכחול, אולם חשוב לחדד ולומר שהאחריות עליהם אינה שלו. היא הושתה על ממשלת המעבר הזמנית בהסכמים שהביאו לכינונה בקיץ שעבר ונחתמו בין כוחות המחאה האזרחיים וכמה תנועות מורדים לבין המועצה הצבאית הזמנית.
ממשלת המעבר הייתה יכולה לשלוח כל נציג אחר לפקח על המשא ומתן. העובדה ששלחה את חמידתי דווקא העיבה על שיחות השלום במשך זמן רב ועיכבה את החתימה. מעורבותו היא אחת הסיבות לכך שגורמים רבים המושפעים מהסכסוכים, בעיקר בדארפור, סבורים כי הסכמי השלום אינם שלמים ויציבים.
ההיסטוריה וענייני השעה בסודאן מעידים שהסודאנים מאוהבים ברעיון של שלום הרבה יותר משהם אוהדים את המלחמה. לאחר יותר ממאה שנים של שלטון אימפריאלי וקולוניאלי, סודאן העצמאית היתה מדינה עצומה, מגוונת ומפולגת, קשה לניהול, עם נטייה לסכסוכים פנימיים אלימים ולמלחמות אזרחים עקובות מדם. בד בבד היא מתאפיינת בנסיונות תמידיים לכונן שלום, בדרגות שונות של כנות ושל סיכויי הצלחה.
בתהליכי השלום הללו נרקמו בריתות ושיתופי פעולה בין אויבים מושבעים, בין תנועות שחרור לבין דיקטטורים ושרי מלחמה. כזה הוא המקרה של הסכמי השלום האחרונים. אולם לעתים קרובות אופי ההסכמים והכישלון ביישומם, תרמו להסלמה ולהתדרדרות בחזיתות שונות. החשש הוא שגם הפעם, למרות החגיגות וההתלהבות הרבה של הגורמים החתומים על ההסכמים, קואליציית המורדים תתפרק שוב לחלקים והאלימות תשוב ותתעצם.
המהלך הדרמטי שישראל שואפת אליו דווקא בעת הרגישה הזו עלול לפגוע ביציבות השברירית של מדינה המתמודדת עם משבר כלכלי והומניטרי חריף
בצומת מרכזי זה חשוב למדינת ישראל, שיש לה עניין או שניים בסודאן, להתאזר בסבלנות ולראות לאן נושבת הרוח בכל הנוגע ליציבות במדינה. בנקודה זו אני מסכימה עם הביקורת של יערי על הלחץ והסחטנות שבהן נוהגות ארצות הברית, איחוד האמירויות וישראל כדי לכפות על סודאן המרוששת והקורסת יחסים עם ישראל כתנאי לסיוע כלכלי עתידי.
ההתפתחויות העכשוויות מעידות שכוונת ישראל לכונן יחסים רשמיים עם סודאן מהר ככל האפשר נגועה בשיקולים קרים, צרים וגם זרים. המהלך הדרמטי שישראל שואפת אליו דווקא בעת הרגישה הזו עלול לפגוע ביציבות השברירית של מדינה המתמודדת עם משבר כלכלי והומניטרי חריף.
מדינות המפרץ הערביות מעודדות את היחסים בין ישראל לסודאן (הקריקטוריסט הסודני עומר דפעאללה)
בקידום הנורמליזציה המואצת משתתפים מערך ההסברה של משרד החוץ בערבית, כולל חשבונות מגוייסים ואף פיקטיביים ברשתות החברתיות, כפי שנוהגת ישראל מול מדינות המפרץ. חברי ממשלה, צייצנים עצמאיים ועמותות ביטחון למיניהן משתתפים בקמפיין לצד כתבים רציניים. הם נתלים בין היתר בידיעות שוליות או לא מבוססות, מנפחים סיפורים לשווא, ונהנים מהסנסציה שמעוררים דיווחיהם בתקשורת הסודאנית והעולמית.
לעתים מתפתחים מצבים מעוררי גיחוך. כך למשל ב-23 בספטמבר פורסמו שתי ידיעות סותרות לחלוטין בתקשורת הישראלית; ב"וואלה" הכריזו כי המגעים להסכם עומדים בפני מבוי סתום ואילו בחדשות 13 פורסם כי הסיכויים לשלום הולכים וגדלים. דיווחים אלו מגיעים במהירות לזירת התקשורת הפרוצה בסודאן ומבלבלים את הציבור, שגם כאן וגם שם לא יודע למי להאמין.
כדי לדעת אם חמידתי ועמיתו בורהאן אכן פונים עורף להיסטוריה הרצחנית שלהם דרוש זמן רב מאוד, אך ישראל בלחץ היסטרי. היא תובעת נורמליזציה עכשיו
השיח הישראלי על נורמליזציה עם סודאן עטוף במילים של חום ושלום, אולם גם התקשורת בישראל וגם הממסד עצמו לא רואים את האנשים שמושפעים ממנו. למותר לציין כי תעמולת הנורמליזציה של ישראל פוגעת בפלסטינים, הראשונים שמולם ישראל צריכה לפעול להסדרים, והראשונים שמולם ישראל צריכה לפעול בהגינות.
היא פוגעת גם בפליטים הסודאנים בישראל, שהמדינה נמנעת מלהכריע בעניינם ומותירה אותם כבר עשור ללא זכויות וללא הכרה במעמדם כפליטים. לבסוף, תעמולת הנורמליזציה פוגעת בעם היושב בסודאן, שמוסדות המעבר שלו מוחזקים כבני ערובה מול כוחות חזקים יותר ונאלצים להיגרר להחלטות בעלות השלכות פוליטיות ותרבותיות רציניות המסכנות את יציבותה של המדינה השברירית.
המעורבות הלא-מבוטלת של גורמים ישראליים בתמיכה במשטרים עריצים, ודמותו המפוקפקת של הגנרל חמידתי, יוצרות שילוב הרסני במיוחד. כדי לדעת אם חמידתי ועמיתו בורהאן אכן פונים עורף להיסטוריה הרצחנית שלהם דרוש זמן רב מאוד, אך ישראל בלחץ היסטרי. היא תובעת נורמליזציה עכשיו.
ענבל בן יהודה היא חוקרת סודאן בפורום לחשיבה אזורית