טריק, ספין, קונץ

האם התבצעה אתמול עסקה בין ישראל לחיזבאללה? מרגל תמורת חלקי גופות? ומה הקשר לעסקאות עתידיות? אף עיתון לא מוכן לספק הבוקר תשובה חד-משמעית.

כותרת הידיעה בנושא ב"מעריב" אפילו לא מנסה להצניע את התעלומה – "צעד ראשון או טריק?" [אמיר בוחבוט, אלי לוי וסוכנויות הידיעות]. הביטוי "צעד ראשון" מקורו בשר החוץ הגרמני, המתווך בין הצדדים, שמקווה כי אירועי אתמול יזרזו את העסקה העתידית. לעומת זאת מצוטטים גורמים בכירים בישראל שמכחישים כל קשר בין שחרור המרגל מאתמול לחילופי שבויים עתידיים, וקצין בכיר אף אומר לעיתון: "יש לנו עסק עם מנהיג שפל שלא בוחל בשום אמצעי ומנסה להציג את צה"ל ואת מערכת הביטחון כאילו הם סוחרים בחלקי גופות". "סוחר הגופות מביירות" היא גם כותרתו של מאמר פרשנות מאת פרופ' אייל זיסר ב"ישראל היום", וגם אריאלה רינגל הופמן מכנה כך את נסראללה בטור האישי שלה ב"ידיעות אחרונות".

מה התרעומת הגדולה על כך שנסראללה רוצה להפוך את צה"ל לסוחר גופות, ומדוע הביטוי נחשב לקללה כה חריפה? הרי ישראל הביאה לדרגת אתוס את הרצון להחזיר את גופות בניה ל"קבר ישראל", וגם היא סוחרת מדי פעם בגופות (אמנם לא בחלקי גופות), זה חלק מהשלכות המלחמה. תזכורת לכך נמצאת בידיעה הראשית של "הארץ" הבוקר, שם מצוין, באגביות גמורה, כי במסגרת העסקה העתידית עתידה ישראל להחזיר גופות של אנשי חיזבאללה שברשותה.

מול חוסר הביטחון באשר לקשר שבין אירועי אתמול לעסקאות עתידיות בולטת ההסכמה של הכותבים והפרשנים ביחס למניעי נסראללה. הדעה המקובלת היא כי מנהיג חיזבאללה שוב ביקש להתל בישראל, כשהפתיע ושלח לגבול ארון ובו חלקי גופות של חיילי צה"ל. יוסי מלמן כותב ב"הארץ" כי מדובר ב"ספין", רינגל הופמן כותבת ב"ידיעות אחרונות" כי זהו "עוד תרגיל קטן אחד של נסראללה, עוד קונץ מהשרוול", ובטור הפרשנות ב"מעריב" כותב עמיר רפפורט כי נסראללה "גזר קופון הסברתי על ה'סחורה' שמסר".

אך האם באמת היתה זו הפתעה? התשובה חיובית לפי הכותרת הראשית ב"הארץ" הקוראת "ישראל: הופתענו מהעברת חלקי הגופות" [ברק רביד, יובל אזולאי ויואב שטרן]. מי זאת ישראל? "מקורות מדיניים בירושלים". אמנם באותה הידיעה ממש כתוב כי "עם זאת, אתמול הושמעו גם הערכות כי מדובר בצעדים בוני אמון שסוכמו בין הצדדים כשלב ראשון לקראת עסקה" רחבה של חילופי שבויים, אך לא מצוין כלל מי השמיע את ההערכות הללו. נוסף לכך, בכל העיתונים מתואר כיצד אף אחד לא היה ערוך לקבלת חלקי הגופות, לא הצלב-האדום, לא צה"ל, לא הרבנות הצבאית. אם לא די בכך, בטור פרשנות מכנה יוסי מלמן את מי שחושבים שהחזרת חלקי הגופות היתה מתואמת מראש כ"שוחרי תיאוריות הקשר".

ב"ידיעות אחרונות", אגב, מצניעים את עצם קיומם של חלקי גופות. בידיעה המרכזית בנושא, "דיסקית, קסדה וקרעי מדים" [אלכס פישמן, יוסי יהושוע, איתמר אייכנר, ניר גונטז' ואלדד בק]. האיברים כלל אינם מוזכרים בכותרת או בכותרת המשנה, אלא רק בלב הידיעה. יחד עם זאת, ברגע שמגיעים לנושא, אין רתיעה מעיסוק בפרטים. בפני הקורא מוצגות שתי האפשרויות העומדות בפני המשפחות שיקבלו לידיהן את חלקי הגופה של יקירן: "פתיחת הקבר והטמנת האיברים בטקס צנוע במעמד המשפחה או באישון לילה – על-ידי אנשי הרבנות בלבד, או קבורת האיברים ב'חלקת איברים' בבית-עלמין צבאי".

טעות טכנית מודגשת

עניין מעט מוזר בדיווח על חלקי הגופות ב"מעריב". בידיעה של בוחבוט, לוי וסוכנויות הידיעות מודגש חלק מהטקסט שבו מצוטט גורם בטחוני בכיר האומר כי "ככל הנראה מדובר בשמונה משפחות שכולות". לצד ידיעה זו, בטור הפרשנות של רפפורט, מודגשת המלה "תשעה" במשפט: "חלקי הגופות עצמם, אגב, אמורים להיות של תשעה חללים מן המלחמה שלא נקברו בשלמותם". נראה כי עורך העמוד הדגיש לעצמו את הסתירה בין שתי הידיעות, אך לא הצליח או שכח להכריע בין הצדדים, ואף את הסימון לא הסיר.

טראראם

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר לחילופים בגבול הצפוני, אך הכפולה הראשונה שייכת לאליאור חן, החשוד בהנהגת כת סדיסטית, שנמלט מהארץ לפני שבועות מספר. "בחודשיים האחרונים הסתתר בקהילת נטורי-קרתא בסאו-פאולו", כותב אבנר הופשטיין, שהשיג את הראיון הבלעדי עם החשוד, ש"אתמול הסכים לראשונה לקיים ראיון טלפוני ממקום מחבואו".

תחת הכותרת "אני לא שטן" מציג חן את גרסתו לפרשה. יש לו הסברים לכל אחת מההאשמות על התעללות וסאדיזם, אף כי כמה מהסבריו אינם משכנעים במיוחד. באופן כללי הוא טוען כי "ייתכן מאוד שהיתה אי-הבנה של ההוראות שלי לגבי משמעת קשה". על הילד שסבל מכוויות חמורות הוא אומר: "היה שם תנור דולק, והתנור עמד ליד המיטה, אז הוא נשרף. ייתכן שהילד ש' היה לו חלק בזה". ובכלל, חן אומר שהוא " פשוט המום מכל הטראראם שנעשה", ומסביר את בריחתו לחו"ל בכך ש"בישראל שמים אותך מושפל במעצר עד תום ההליכים, ולזה לא הייתי מוכן".

מספידים את לפיד

ב"מעריב", עיתון הבית של טומי לפיד, התצלום המופיע על השער הוא של "לפיד העיתונאי" [לע"מ]. במערכת העיתון, מול מכונת הכתיבה, סיגריה בזווית פיו. גם הכפולה המרכזית מוקדשת לו. הרב ישראל אייכלר כותב כי "לפיד היה אמן הניסוח, אמן המלה המדוברת". שלי יחימוביץ' כותבת על התקופה האחרונה ביחסיהם: "בעקשנות, בלי גינוני כבוד, הוא הוסיף כל הזמן עצים למדורת החברות הכל-כך ייחודית שלנו ותיחזק אותה חיה ורוחשת".

יעל פז-מלמד כותבת במדור הדעות של "מעריב" על לפיד כמנהיג חילוני: "טומי לפיד השאיר אחריו מורשת חשובה ומפוארת, אבל ללא אנשים שייקחו אותה הלאה, אולי למעט בנו, יאיר". היא מזכירה גם את "תרומתו הפנטסטית לתנועה הפמיניסטית הישראלית", ייסוד ועריכת הירחון "את": "רבות מבנות דורי, ואני בתוכן, התוודענו אל עקרונות הפמיניזם דרך העיתון שהוא ערך".

אמנון דנקנר נפרד מלפיד במוסף "המגזין" של "מעריב": "טומי היה תנור מוסק של אהבה חמה ועוטפת". דנקנר כותב על לפיד גם ב"הארץ" ומציין שם כי ביום שישי האחרון צפה לפיד בתוכנית "אולפן שישי" בהנחיית בנו, יאיר. "הוא הספיק עוד לראות חלק ממנה, עד ששקע שוב בשינה, ממנה גלש אל המוות".

ב"ישראל היום" כותב דן מרגלית על לפיד ומשלב את ההספד על חברו הטוב בביקורת על חברו לשעבר, ראש הממשלה: "הוא הסתלק באחת, ונחסך ממנו הצער המלווה את הגילויים על אורח חייו של מי שראה בו בעשרות השנים האחרונות את חברו הטוב ביותר".

ירון לונדון כותב ב"ידיעות אחרונות" על לפיד: "הוא היה הכלאה בין לוחם סומו לשחמטאי ערמומי. הוא היה תחנת כוח. הוא היה גשמי כמו לחם איכרים. חכם כמו בודהה המאושר. גרגרן כמו הענק גרגנטואה".

ההלוויה תתקיים היום ב-12:00 בבית-העלמין קריית-שאול. במודעת האבל שפירסמה המשפחה בשלושת העיתונים היא מבקשת "נא להימנע מביקורי תנחומים".

ענייני תקשורת

בגלריה מדווח אסף כרמל כי ועדת תורג'מן החליטה להמליץ לרשות השנייה להאריך את זכיון ערוץ 10 עד לשנת 2012, וזאת באמצעות תיקון חקיקה, ולדרוש ממנו החזר חובות בסך 103 מיליון שקל כתנאי להמשך פעילותו. כרמל מציין כי מסקנות הוועדה עומדות בניגוד לעמדת מנכ"ל הרשות, מנשה סמירה, ועוררו מורת רוח גם במטה המאבק של ארגוני היוצרים.

ב"מעריב" מדווח [לי-אור אברבך] כי רחל פרימור, חברת מועצת הרשות השנייה, מבקשת לבדוק אם רשת עברה על חוקי הרשות כשהקרינה את הסרט התיעודי על גאידמק. "מדובר בתשדיר שירות שכל מטרתו היא להציג תמונה חד-צדדית לטובתו של גאידמק", היא אומרת. מידע זה כלול בידיעה על כך שהמשטרה שוקלת לחקור את גאידמק בעקבות חלק מהתבטאויותיו בסרט, שבהן איים על ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה ואמר כי ירדוף אותו.

קובי ניב כותב בעמוד הדעות של "מעריב" כי "על שלל הסיבות הידועות שבגללן אין אהוד אולמרט ראוי להיות ראש ממשלה מן הראוי להוסיף שתיים. הראשונה היא שלראש הממשלה אין אי-מייל, והשנייה היא שהיה לו, במשך עשרות שנים, 'חבר' בשם דן מרגלית". לדברי ניב, היחסים בין אולמרט למרגלית לא היו "חברות" אלא "חנפנות".

במסגרת קטנה לצד הידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב" על פיטורי רני רהב מתפקיד יחצן הבית של שרי אריסון מציג יהודה שרוני את הדרישות מהמועמדים למלא את מקומו. הדרישה המרכזית: "הדובר החדש יצטרך בראש ובראשונה להתחבר לשפה הארגונית ול'רוחניות' הקיימת בקבוצה".

ב"גלובס" כותב מתי גולן על "חרפת נחום ברנע". לדבריו, על ברנע לבקש סליחה על שבמשך תקופה ארוכה גונן על אולמרט בחירוף נפש.