ג'ו סאקו לא מתקן אנשים שמכתירים אותו כאב המייסד של הסוגה האמנותית-עיתונאית המכונה קומיקס-ז'ורנליזם. סאקו, 51, מסתפק בכך שהצליח להפוך רעיון חלוצי שפיתח בראשית שנות ה-30 לחייו לכדי ז'אנר מוכר, אפילו מצליח, שבעשור האחרון גם שולח אותו למשימות עיתונאיות מסביב לעולם ומפרנס אותו בהצלחה.

לוח השרטוט שעליו מתח סאקו את קווי המתאר הראשונים של התחום היה מסע בן חודשיים שערך בישראל – בירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה של תחילת שנות ה-90, ברגעי דעיכתה של האינתיפאדה הראשונה. המסע ההוא הוליד את הקומיקס "Palestine", שראה אור בראשית שנות ה-90 כסדרה בת תשע חוברות שנכשלו מסחרית, עד שאוגדו יחדיו בספר ב-2001. פחות או יותר עשור אחרי הביקור ההוא חזר לרצועת עזה ויצא ממנה כשבידיו חומר הגלם למעין ספר המשך, "Footnotes in Gaza", כרך עב-כרס של כמעט 400 עמודי קומיקס, שיצא ב-2009.

אנחנו נפגשים במסגרת פסטיבל הקומיקס הבינלאומי באנגולם, עיירת מחוז צרפתית שלמשך ארבעה ימים בשנה נכבשת כולה – מבית העירייה ועד הקתדרלה המקומית – על-ידי חובבי איור, יוצרים ומו"לים מכל סוג וגודל. סאקו האמריקאי הגיע לאנגולם בהזמנת נשיא הכבוד של הפסטיבל השנה, המאייר הוותיק ופורץ הדרך ארט ספיגלמן ("מאוס").

ג'ו סאקו (משמאל) מראיין. מתוך הספר "Footnotes in Gaza" (בתמונה זו ובתמונות הנוספות בעמוד: לחצו להגדלה)

ביום שבו אנחנו מקיימים את הראיון הוא כבר הספיק להתארח בשני פאנלים פומביים. באחד מהם, שנערך בכיכר עתיקה ומרובבת עשבייה שמעליה נמתח אוהל פסטיבלים ענק, מכתיר אותו המנחה הצרפתי כאבי הקומיקס-ז'ורנליזם. סאקו, בחור עדין ומנומס למראה, מתעלם באלגנטיות מהקביעה. "זה היה תהליך אורגני, אינטואיטיבי, לא היתה לי תיאוריה על שילוב בין קומיקס ועיתונות – והאמת היא שהתיאוריה הגיעה משום שאנשים כה רבים שואלים אותי למה אני עושה מה שאני עושה", הוא אומר למנחה.

"הפסקתי לתקן אנשים שאומרים שהמצאתי את התחום הזה", הוא אומר אחר-כך בשיחה עימי, ומזכיר כי לפני התפתחות הצילום, נהגו עיתונים לשלוח לשטח מאיירים. "אולי אפשר לומר שהחייתי משהו שהיה קיים בעבר, גם אם לא ממש ידעתי שהדברים האלה היו קיימים כשהתחלתי. אם הייתי מדבר על דבר כזה עם ארט ספיגלמן, שמכיר היסטוריה של קומיקס, הוא מיד היה מתקן אותי ואומר משהו כמו, 'למען האמת היה איזה בחור שנסע לקובה ב-1960 מטעם ה'ניו-יורקר' וחזר עם ארבעה עמודי קומיקס'. אני לא מודע לזה, אבל אני מספיק זהיר כדי לא לטעון שהמצאתי משהו".

אורוול מעולם לא התיימר להיות אובייקטיבי

הקומיקס יוצא הדופן שיצר עם שובו מישראל והשטחים לא היה המפגש הראשון של סאקו עם עיתונות. למעשה תקשורת היתה הבחירה הראשונה שלו: בראשית שנות ה-80 סיים מסלול לימודי עיתונאות באוניברסיטת אורגון, אך למרבה הזוועה נחת על ג'וב של מראיין בכתב-העת של אגודת הנוטריונים בארצות-הברית. כדי להפיג את השעמום החל לפרסם חוברות קומיקס עצמאיות בעירו, פורטלנד, ומאוחר יותר נעשה כתב חדשות ב"קומיקס ז'ורנל", כתב-עת ותיק ומרכזי לענייני איור.

בעשור האחרון הספיק לחזור לזירה התקשורתית דרך קדמת הבמה, כפרויקטור שנשלח לפינות נידחות בעולם (עיראק, צ'צ'ניה, חברון) וחוזר מהן עם דיווח מאויר שמקבל ארבעה, שמונה ולפעמים גם 48 עמודים בעיתונים כמו "הניו-יורק טיימס", "ניו-יורק מגזין", "טיים", "הגרדיאן" ואחרים.

תקרית עריכתית מכעיסה שאירעה לו במהלך הכנת כתבה למגזין "הארפרס" הולידה את ספרו האחרון, שעמד במרכז השיחות והמפגשים עימו בפסטיבל אנגולם: בשנת 2001, לאחר שנשלח לרצועת עזה יחד עם העיתונאי זוכה פרס פוליצר כריס הדג'ס, חתך העורך מהדיווח שלהם כמה פסקאות של עדויות פלסטיניות על טבח שביצעו כוחות ישראליים בעיר חאן-יונס בשנת 1956, על רקע מלחמת סיני. "מצאתי את זה פוגע ומשפיל", כתב מאוחר יותר בהקדמה ל-"Footnotes in Gaza".

סאקו (מימין) על הבמה באנגולם, עם המאייר הצרפתי מקסימיליאן לה-רוי (במרכז) והמנחה ביל קרטלופולוס (צילום: הילה נועם)

אותה תקרית, גילה אחר-כך, כמעט שלא תועדה כלל, ומעט התיעוד שנמצא על אודותיה הכיל מידע סותר גם באשר לפרטים בסיסיים כמו נסיבות הירי והיקף ההרג. סאקו החליט לנסות לגלות את האמת בעצמו, ובסוף 2002 יצא לרצועה, שם שהה לסירוגין עד מרץ 2003. בסופו של דבר החליט להתמקד דווקא בעדויות על מקרה אחר של טבח, בעיר רפיח, גם הוא מימי מלחמת סיני. העבודה על הספר ארכה שבע שנים, מהן חמש שנים של "עבודה מאומצת", כדבריו, שהוקדשו לכך באופן כמעט בלעדי.

סאקו תופס את עצמו כעיתונאי לכל דבר, אולם הוא אינו מסתיר את אהדתו למקורותיו, במקרה זה כמה עשרות פלסטינים זקנים שהיו ברפיח בזמן התקרית ואותרו בסיוע מדריך מקומי המזוהה בספר בשם עאבד. עם זאת, הוא דואג לציין את המקומות בסיפור שבהם עדויותיהם של הזקנים אינן הגיוניות, ונהנה מדי פעם לתת דרור לסרקזם הטבעי והמוצנע שלו ולאייר באור מגוחך פלסטינים המתנהגים לטעמו באובר-דרמטיות, או סיטואציות שנראה כי נתפרו במיוחד עבור העיתונאי המערבי שאינו דובר ערבית.

באחד המפגשים הפומביים באנגולם סיפר סאקו כי המודל שלו הוא ג'ורג' אורוול, ובמיוחד ספריו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" ו"הדרך לרציף ויגן", שני ספרים שהמשותף להם הוא ניסיון לתאר עולם מ"גובה פני הקרקע", כהגדרתו – כלומר מנקודת מבטם החד-צדדית של המנוצלים, מתוך השקפה שלפיה זהו הצד שראוי להשמיע את קולו. בראשון אלה הטבחים ושוטפי הכלים במסעדות תחתית בערי הבירה של צרפת ובריטניה, שאליהם הצטרף אורוול כעובד מן המניין, ובשני אלה כורים ועובדי דחק אחרים שחיו בעוני מרוד באזוריה הצפוניים של אנגליה בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

"מה שמעניין באורוול הוא שרבים בתחום העיתונות בארצות-הברית, כשהם מדברים על אובייקטיביות, מחזיקים ממנו גיבור אמיתי, כשלמען האמת הוא מעולם לא התיימר להיות אובייקטיבי", אומר סאקו בשיחה עימי. "היה אכפת לו עמוקות מהנושאים שתיאר. הוא לא ניסה להגיד, 'אני בצד של העובדים, אבל בואו נקשיב רגע למה שיש לקפיטליסטים לומר'", הוא מסביר.

"לא היתה לי שום בעיה עם המונח 'עיתונות אובייקטיבית' אם באמת ניתן היה לייצר דבר כזה, אבל התחושה שלי היא שקשה מאוד כאדם, כאינדיבידואל, להיות אובייקטיבי", אמר בהקשר זה באחד המפגשים הפומביים עימו. "לפעמים אנחנו מביאים את הפוליטיקה האישית שלנו אל תוך הסיטואציה, ולפעמים אנחנו מושפעים או עוברים מניפולציה כדי לחשוב בצורה מסוימת כשאנחנו ניגשים לעסוק בסיטואציה הזאת. הרבה עיתונאים ניגשים לסיפורים עם השקפות מאוד ברורות, לפעמים אפילו דעות קדומות, וכשהם מציגים את הממצאים שלהם מעמידים פנים שהם אובייקטיביים בנוגע לסיפור. אני לא בטוח שאנשים כאלה יכולים בכלל להבין שיש כאן בעיה".

במקרה של מאיירים, הוא מוסיף, הגישה הזאת מתבקשת: איור הוא מטבעו מדיום סובייקטיבי. למעשה, הוא מציין, זו אחת מנקודות הכוח שלו: באיורים שבהם תיאר את רצועת עזה מופיעים שוב ושוב הבוץ, האבק ולהקות הילדים חסרי המעש שהיו מנת חלקו שם. כתב בעיתון, סיפר פעם, יוכל לכל היותר לציין שעם בוא החורף התמלא מחנה הפליטים בבוץ, אבל האפקט לא יהיה דומה כמו פריים אחרי פריים של התבוססות בבוץ.

שחור ולבן

סאקו, יליד מלטה, נולד ב-1960 למשפחה נוצרית שהיגרה בצעירותו לאוסטרליה ולאחר מכן לארצות-הברית. כשהוא נשאל מדוע החליט לבצע את הניסוי הראשון שלו בעיתונאות-קומיקס דווקא על הנושא של ישראל והשטחים הכבושים, סאקו שולף תשובה מוכנה מראש, שאותה השמיע כבר בעבר בראיונות אחרים: התפכחות שחווה במהלך ימיו כסטודנט לעיתונאות, שבהם גילה כי קיבל מהתקשורת האמריקאית שירות גרוע, פרו-ישראלי, בכל הנוגע לסיקור המזרח התיכון. הדחף הראשון שלו, סיפר, היה לקחת דו"חות של ארגוני זכויות אדם ולאייר אותם. די מהר הסיק שדבר כזה "יהיה יבשושי מדי", כפי שאמר באחד המפגשים הפומביים עימו, ולמעשה יחליף סיקור פגום מסוג אחד בסיקור פגום מסוג אחר.

בימיו הראשונים בשטח, במסגרת העבודה על "Palestine", לא סיפר סאקו למרואיינים ולמארחים מה הוא בדיוק עושה. כששאלו אותו פלסטינים וישראלים על מה הוא עובד, ענה שמדובר ב"פרויקט עיתונאי". סגנון העבודה שלו התגבש במסגרת העבודה על סדרת הסיפורים הזאת: מי שידפדף במהירות בכ-300 עמודיו של הספר החלוצי יבחין שהסיפורים הראשונים אוירו בקו קריקטוריסטי פרוע, המשרטט את רוב הפלסטינים כיצורים בעלי אף ענק, שפתיים עבות ושיניים מסיביות; ככל שהספר מתקדם מתחלף הקו הזה בסגנון ריאליסטי יותר, שבו רק כמה מהם ניחנים בתכונות כאלה. לקראת הסוף כבר כמעט אין בו דמויות מסוג זה. עבודותיו המאוחרות יותר כבר נוצרו בסגנון אחיד. על השימוש הסגפני בשחור-לבן לא ויתר; לדבריו, הוא אינו יודע להשתמש בצבע.

מתוך ספר האוסף "הערות של תבוסתן", עבודה מוקדמת של סאקו מ-1991

סאקו מודע לתהליך שעבר סגנונו. עבודות קומיקס מוקדמות שלו משנות ה-80 ומשנות ה-90 המוקדמות מזכירות במידה רבה את סגנונו של רוברט קראמב, קומיקסאי אמריקאי אגדי שהיגר לצרפת לפני כשני עשורים ומשום מה נעדר מהפסטיבל (אשתו, המאיירת אלין קומינסקי-קראמב, דווקא הגיעה ואף השתתפה בהרצאה או שתיים). "קראמב הוא ההשפעה העיקרית על סגנון האיור שלי", אישר סאקו באחד המפגשים עימו.

נטישת הקו המוקצן שאיפיין אותו בתחילת הדרך, הוא אומר, נבעה מהחלטה מודעת. "ככל שהעבודה על 'Palestine' נמשכה, אמרתי לעצמי שזאת עבודה עיתונאית ושאני צריך שהיא תיראה ככזאת – ולא כמו סתם עוד קומיקס חתרני מצחיק. אני לא יכול לאייר בצורה ריאליסטית לחלוטין, כי לא הוכשרתי בדרך הזאת, היד שלי פשוט לא מסוגלת, אבל אני יכול לאייר כמה שיותר קרוב לייצוגי שאני צריך כדי להעביר את הנקודות שלי", הוא מסביר.

שיטת העבודה שלו כיום לא ממש אופיינית למאיירים. "רק לעתים רחוקות אני מאייר סקיצות בשטח", הוא מספר. "לרוב אני מצלם – תמונות משעממות לצורכי רפרנס, אתה תירדם אם אראה לך אותן; התמונות האלה מזכירות לי איך לאייר דברים מסוימים. המקרים המסוימים שבהם אני מאייר בשטח הם כשאי-אפשר לצלם, למשל כשאני עובר במחסום – בשביל הישראלים זה שטח צבאי סגור, שבו אסור לך להשתמש במצלמה. יש מחסומים שיצאו להם מוניטין של מקומות עוינים מאוד, ובמקרים כאלה אתה יכול אולי לרשום רישום מהיר של המחסום בכל פעם שאתה עובר בו – ואז, אחרי כמה פעמים, יש לך אוסף של איורים שמאפשרים לקבל תמונה כלשהי של המקום".

מלבד מקרים כאלה, מספר סאקו, הוא משתמש בסקיצות גם כדי לתפוס משהו ממראם החיצוני של מרואיינים המתעקשים לשמור על אנונימיות; בספרו "Footnotes in Gaza" היו כמה כאלה, אם כי רוב המרואיינים שסיפרו על תקרית ההרג – קשישים נושאי צלקות עם יותר משביב של חשדנות כלפי אורחים לרגע מסוגו – זוהו בשמותיהם המלאים. "היו אנשים שחששו והחליטו בסופו של דבר לא להזדהות, אבל היו גם כאלה שהביעו חשש ואחר-כך אמרו, 'בעצם למה לא, תשתמש בשם שלי. מה יכול להיות הדבר הגרוע ביותר שהישראלים יכולים לעשות לי?'".

תיאור של מרדף בשכם מתוך הספר "Palestine". בהמשך העבודה על הספר הלך הקו והתעדן

סאקו מודע לבעייתיות שבהסתמכות אך ורק על היסטוריה שבעל-פה. מצד שני, הוא מודע גם לבעייתיות שבהסתמכות בלעדית על מסמכים והיסטוריה כתובה. הפתרון שהוא מצא לכך הוא שילוב בין השניים. "במסגרת העבודה על 'Footnotes in Gaza' קראתי כל מיני ספרים, בין היתר מאת בני מוריס, כותב שאת העמדות הפוליטיות שלו אני אמנם לא מחבב, אבל מה שחשוב זה שהוא מתבסס על עובדות", הוא אומר.

"בני מוריס מנסה להפיק את המיטב ממה שנמצא בארכיונים, במסמכים, אבל מנקודת המבט שלי, אם יש עדיין אנשים חיים שהיו שם – אז אתה חייב להפנות את הזרקור גם אליהם. כי מספרים – כמה אנשים נהרגו או איבדו את בתיהם – לפעמים זה לא אומר כלום. לפעמים אתה רוצה לשאול 'מה הרגשת לגבי הסיטואציה', וזה דבר שלא מופיע במסמכים".

הוא יודע שהזיכרון האנושי הוא מקור הפכפך, "פרובלמטי", כהגדרתו, אבל סבור שכך גם מסמכים. "לפעמים מה שאנחנו מחשיבים כהיסטוריה כתובה הוא למעשה סוג של תיאולוגיה", הוא אומר. "גם לראיות כתובות יש בעיות – לפעמים מסמכים נכתבים מראש באופן שיטשטש משהו, ואם היסטוריון או עיתונאי מקבל את הדברים כפשוטם ומסתפק בציטוט ממסמכים, אז משהו אובד גם כן. אני לא יודע איך יוצרים את האיזון הזה – אתה מנסה לחשל כמה שיותר מזה יחד". הפתרון שמצא לסתירות בדבריהם של פלסטינים שריאיין עבור "Footnotes in Gaza" היה הצגת גרסאותיהם במקביל.

בסופו של דבר, הוא אומר, לא ממש משנה אם החיילים היכו את הגברים של רפיח באלות או בקרשים לפני שריכזו אותם יחד במתחם בית-הספר המקומי לקראת הירי. "בהתחלה כשאתה מאזין לדברים האלה ומנסה לכתוב אותם, אתה שואל את עצמך מה התיאור הנכון. אחר-כך אתה מבין שאתה צריך פשוט לעמת את הקורא עם הבדלי הגרסאות האלה. כל עוד השלד הכללי נותר בעינו, הכוח המניע של הסיפור נשמר", הוא אומר.

ליתר ביטחון צירף לספר מסמכים ומכתבים שחיברו גורמים באו"ם, בצה"ל ובצבא ארצות-הברית, לצד ציטוטים מפרסומים שהופיעו בתקשורת העולמית והישראלית סביב תקרית ההרג. מופיעים שם גם פרוטוקול של ישיבת ועדת החוץ והביטחון, שבה טען הרמטכ"ל דאז משה דיין כי לא ידוע לו דבר על טבח ברפיח, ודברים שנשא ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת, שלפיהם החיילים שהוצבו בעיר ירו למוות רק ב-48 פלסטינים שהפרו את העוצר והתפרעו (על-פי מסמך של האו"ם המוזכר בספר, בתקרית נהרגו 275 איש).

אוהב את עמירה הס

מאז ההתנתקות, מספר סאקו, לא הזדמן לו לבקר ברצועת עזה. כשאני מספר לו שבשנים האחרונות אוסרת המדינה על עיתונאים ישראלים להיכנס לשטח שבשליטת חמאס, עולה שמה של עמירה הס, מהעיתונאים הישראלים היחידים שהצליחו להפר את האיסור, שגם ריאיינה אותו ל"הארץ" ב-2010.

"אני אוהב את עמירה הס, היא עיתונאית גדולה", הוא אומר. "זה מה שאני מעריך בישראל – שיש בה עיתון כמו 'הארץ'. זה מרשים אותי. אולי שמעת אותי אומר את זה במקום אחר, אבל ב'הארץ' יש דיון יותר מגוון על ישראל מאשר בתקשורת האמריקאית. בארצות-הברית לא יכולת לקיים שיח כזה בעיתון מהזרם המרכזי. מצד אחד יש דברים שאני קורא ב'הארץ' שאני פשוט לא מסכים איתם, אבל מצד שני ישנם שם גדעון לוי ועמירה הס".

בישראל, הוא אומר, אנשים מן השורה נוטים להצדיק מעשים תוקפניים שמבצע הצבא, אבל בדרך כלל לא יכחישו שהמעשים האלה אכן התרחשו. לא זה המקרה עם דוברים. בסוף ספרו על רצועת עזה צירף סאקו תמלילים של שיחות שערך ב-2003 עם אל"מ פנחס ("פינקי") זוארץ, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה דאז; עם קצין המזוהה בשם "אבי", ששירת בגזרה; ועם שני נציגים של דובר צה"ל, שכנהוג בכלי תקשורת שאינם ישראליים, מזוהים בשמותיהם המלאים. הוא לא ביקש מהם תגובה לתקרית שאירעה ברפיח לפני חצי מאה, אלא למדיניות הריסת הבתים לאורך קו הגבול עם מצרים, שאת הוצאתה לפועל תיעד בזמן אמת.

"לא בטחתי בדוברים הישראלים", מספר סאקו. "פניתי אליהם משום שזו התגובה הישראלית הרשמית היחידה שאתה הולך לקבל כשאתה עוסק בנושאים האלה. לדוברים האלה יש נראטיב מסוים על מה שקורה עם הריסת הבתים, והם תמיד ינסו לבצע ספין מסוים על הסיטואציה; בשבילי העובדה שדובר מטעם הממשלה אומר, 'הרסנו רק 50-40 בתים ורובם בכלל איכלסו עיזים', היא בסך-הכל נקודת מוצא. אתה הולך לבעל הכוח כדי לשמוע מה יש לבעל הכוח להגיד – ואז אתה הולך ובודק את הטענות האלה, ומבין שהן מופרכות". לדברי סאקו, כך בדק גם טענות של פלסטינים. אלוף-המשנה הישראלי שאיתו שוחח, הוא מציין, דווקא לא חשש לספר שמספר הבתים שהרסו אנשיו לא נאמד בעשרות, כי אם במאות.

תהליך העבודה שלו, הוא מספר, מתסכל משהו, ובשל הזמן הרב שדורשת מלאכת האיור הוא נאלץ לוותר מראש על האפשרות של דיווח בזמן אמת. "אם אתה עושה עיתונות במדיום כמו קומיקס אתה צריך להיערך לזה שהעבודה תהיה אטית. אתה צריך לחשוב לאט – ולפעמים גם עדיף לעשות דברים לאט", אומר סאקו. "אתה צריך להיכנע לבעיה הזאת. אתה מבלה חודשיים בשטח, ואז עוד חמש שנים בעיבוד של החודשיים האלה". אלא שיש לכך גם יתרון: דיווחים חדשותיים רגילים צצים לזמן קצר ולאחר מכן שוקעים לעד בשטף המידע; לתוצריו המאוירים של סאקו צפויים חיים ארוכים על מדף הספרים, גם אם נוצרו במקור עבור עיתון או כתב-עת – בזכות ספרי אוסף כמו זה שיראה אור בעוד כמה חודשים תחת הכותרת "Journalism".

מתוך אחד הספרים של סאקו על בוסניה, "War's End"

עד כה תיפקד סאקו בעיקר על תקן כתב חוץ: מלבד שני ספריו המפורסמים על ישראל והשטחים הפלסטיניים, הוא נודע גם בזכות עבודותיו על המלחמה בבלקן ותוצאותיה (ספרו "Safe Area Gorazde", שגולל את קורותיהם של תושביה של עיר בוסנית נצורה, זיכה אותו ב-2001 בפרס המרכזי של עולם הקומיקס, פרס אייזנר, ונחשב לנקודת הפריצה שלו בדרך להכרה בינלאומית). בספר "Journalism" ייכללו בין היתר סיפורים שנשלח להביא מצ'צ'ניה, מהודו, משדה המערכה האמריקאי בעיראק וממולדתו מלטה.

בכל העולם יש עכשיו תקופה של קיצוצים בעיתונים, והעבודה שלך – שאורכת זמן רב וכרוכה בשליחתך למקומות רחוקים – היא ודאי עניין מאוד מורכב ויקר עבור מגזין. הצלחת להתחמק מהמגמה?
"זה מוזר", עונה סאקו, "כי עשר השנים האחרונות, שבהן החלום שלי פחות או יותר התגשם ומגזינים התחילו לשלוח אותי למקומות, הן באמת גם עשר שנים של משבר בתעשיית התקשורת. ובכל זאת, כשרק התחלתי היו אומרים לי שצריכים ממני רק ארבעה עמודים – ועכשיו קורה שמזמינים ממני גם 30 או 48 עמודים. ובכל זאת, מה ש'הגרדיאן' היה משלם לי לפני שבע או שמונה שנים הוא לא יכול להרשות לעצמו לשלם לי היום. מגזינים ממשיכים לפנות אלי, ואני ממשיך לעבוד איתם, אבל הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשלם לי מספיק כדי שאפנה זמן מהעיסוקים השוטפים שלי, או אפילו סכום שיהיה הוגן עבור מניין השבועות או החודשים שהעבודה דורשת".

בקיץ הקרוב, במקביל לצאת ספרו "Journalism", יראה אור גם ספר חדש שחיבר יחד עם כריס הדג'ס, שייקרא "Days of Destruction, Days of Revolt" – לראשונה עבור סאקו, יצירה-דיווח שתתמקד כולה בתיעוד ענייניה הפנימיים של ארצות-הברית, ובמקרה זה סיפורן של ארבע נקודות שכוחות אל שבהן הוכרע קרב כלכלי-חברתי.

מתוך הספר "Footnotes in Gaza"

"מדובר במקומות שבהם כוחות הקפיטליזם גברו על כל מה שעלול היה להתנגד להם", מתמצת סאקו: שמורה של שבט הסו בדרום דקוטה, שבה תוחלת החיים של הגברים היא 47; קמדן, ניו-ג'רזי, עיר תעשייה שקרסה אל תוך עצמה וזכתה לא מכבר בתואר העיר הענייה ביותר בארצות-הברית; חבל ארץ בווירג'יניה המערבית הנשלט הלכה למעשה על-ידי חברות כרייה, המגלחות בו הרים בזה אחר זה; וחוות חקלאיות בפלורידה, שבהן פורחת העסקה של מהגרים בלתי חוקיים ממקסיקו וגואטמלה בתנאים המזכירים כאלו של עבדות.

אבל לא חייבים להיות בארצות-הברית כדי להגיד דבר מה על ארצות-הברית. באחד הסיפורים המבוססים על ביקור בעיראק, שפורסם במגזין "הארפרס", מציג סאקו שני חיילי מארינס שהופקדו על קבוצה של חיילים עיראקים כדי להעבירם מסלול הכשרה קרבית. "המארינס האלה התנהגו כמו מדריכי טירונים הוליוודיים, כאלה שצועקים 'יו פיס אוף שיט, תשתטח על האדמה ותן לי פוש-אפס'", הוא מספר. "והחיילים העיראקים, הם בסך-הכל התגייסו כי אין להם שם איך להתפרנס. רובם אנאלפביתים, ולא יצא להם לראות את הסרטים שהיו מבהירים להם שהכל הצגה – וזאת היתה חוויה מבעיתה עבורם. כשאתה מראה דבר כזה, אתה לא צריך להסביר מה הבעייתיות שבפלישה האמריקאית לעיראק – התהום התרבותית מדברת בעד עצמה".

האמנות חושפת כוח

ומה הלאה? הפרויקט הבא של סאקו יירקם באגף המסופוטמי של מוזיאון הלובר. "המו"ל הצרפתי שלי יפרסם את זה", הוא אומר. בבסיס הפרויקט יעמוד ניסיון לעשות ההפך ממה שעשה בעבודות שמהן מורכב עמוד השדרה המקצועי שלו: במקום לנסות להיטמע באוכלוסייה כדי להביא את הקול האנושי, יעמיק סאקו אל תוך ההיסטוריה המתועדת בניסיון לחשוף את מנגנוני הכוח העומדים בבסיסה.

"אני מתעניין בזה משום שעבודות האמנות הראשונות הן למעשה על כוח – הן הוזמנו על-ידי מלכים, ואפשר באמת להבחין שהמלכים שמופיעים בהן כפולים בגודלם משאר הדמויות. כך שמראשיתה, האמנות חושפת כוח", הוא אומר לקהל הצרפתי. לא בטוח אם סאקו עצמו יודע עדיין מה יהיה תוכנו של פרויקט הקומיקס ההיסטורי, אך הקהל במפגש הפומבי בכיכר העתיקה באנגולם נותר פעור פה, שכן משמעות הדבר היא פרישה של סאקו מהתחום שהמציא (או לפחות גילה מחדש).

"לא הייתי צריך להשתמש במלה 'לפרוש', ולמעשה אני לא בטוח שהשתמשתי בה", הוא אומר כמה שעות אחר-כך.

אני די בטוח שהשתמשת.
"באמת? חשבתי אולי להתרחק מזה ברמה מסוימת, או לנסות משהו אחר. אני עדיין רוצה לעשות עיתונות, אין מה לעשות – אני אוהב לדבר עם אנשים, אני אוהב ללכת למקומות ולראות דברים מעניינים – אבל אני פשוט חושב שיש שאלות שעיתונות לא יכולה לענות עליהן, והייתי רוצה להתמקד קצת גם בדברים האלה".