מחקר חדש, מאת גיא גרוסמן מאוניברסיטת פנסילבניה, יותם מרגלית מאוניברסיטת תל-אביב ותמר מיטס מאוניברסיטת קולומביה, בודק עד כמה משפיעים העשירים מאוד על הזירה הפוליטית באמצעות שליטתם באמצעי תקשורת, זאת באמצעות בדיקת מקרה המבחן של "ישראל היום". העיתון הנפוץ בישראל, שהוקם ב-2007 ע"י זוג המולטי-מיליארדרים האמריקאים מרים ושלדון אדלסון.
"ישראל היום", חינמון שהפסיד על פי הערכות למעלה ממיליארד שקל מאז השקתו, מתיימר להיות כלי תקשורת מסחרי מן השורה, בעל מודל עסקי המיועד להביא אותו להשיא רווחים ובעל תפיסת עולם ימנית מבחינה פוליטית. למעשה, כפי שהראו תחקירים, כתבות וסקירות לאורך השנים באתר "העין השביעית", החינמון מתנהל ללא מודל עסקי מקובל ומשרת באופן עקבי ובוטה פוליטיקאי אחד - בנימין נתניהו, גם על חשבון יריביו הפוליטיים מימין.
המחקר החדש ניסה לבדוק את ההשפעה בפועל של העיתון על דפוסי ההצבעה. לפי עורכי המחקר, "ישראל היום" הביא לליכוד 2-3 מנדטים בשלוש מערכות הבחירות שנבדקו (בשנים שמיד לאחר השקתו), בעיקר על חשבון מפלגות ימין אחרות, והוא השפיע באופן מובהק על תדמיתו של נתניהו בעיני קוראיו. אמנם, על השאלה שבכותרת, "האם נתניהו חייב את שלטונו לאדלסון", עונה פרופ' מרגלית בפודקאסט "המרקרים": "להגיד את זה זו אמירה חזקה, אני חושב שהם עזרו לו. ל'ישראל היום' היתה השפעה על דפוסי הצבעה בישראל שתרמה לימין ובעיקר לליכוד. במובן הזה הוא באמת חייב להם".
מחלק עיתונים במדי "ישראל היום" בירושלים, 13.4.09 (צילום: יוסי זמיר)
"אחד הדברים המעניינים במחקר הזה, להבדיל ממחקרים אחרים שנעשו על הקורה בארה"ב", ממשיך מרגלית, "הוא שהאפקט של העיתון אינו רק על דפוסי הצבעה ותנועה בין הגושים, אלא ספציפית לעזור למפלגה מסויימת - הליכוד". "לפני שנתחיל, תסביר לנו את המתודולוגיה", ביקש המראיין, גיא רולניק, המגיש את הפודקאסט יחד עם ענת ג'ורג'י, עורכת עיתון סוף השבוע של "דה מרקר".
הניסוי המושלם היה לקחת כמה אלפי אנשים ולחשוף אותם לעיתון במשך תקופה ולהשוות אותם לקבוצה של כמה אלפי אנשים שלא נחשפו לעיתון, ולבדוק את דפוסי ההצבעה שלהם, אומר מרגלית. מאחר שהדבר לא ניתן לביצוע, חוקרים מחפשים כלים שיאפשרו למצוא שונות באחוזי החשיפה. למשל, באיזורים שונים של הארץ. בהמשך מחפשים אינדיקציות לסיבתיות. כלומר, שהחשיפה גרמה לשינוי בדפוסי ההצבעה.
צריך לעשות אבחנה בין השפעה על מקבלי החלטות ובין השפעה על בוחרים, אומר עוד מרגלית. המחקר שערך עם עמיתיו בחן השפעה מן הסוג השני, לא מן הסוג הראשן. מרגלית אומר גם שההשפעה של העיתון אינה טריוויאלית, דווקא משום שההטייה של "ישראל היום" ידועה ומפורסמת. כלי תקשורת שידוע כמוטה, מכוון ממילא למשוכנעים ויהיה לו קשה "להזיז" בוחרים. "ישראל היום" הצליח בכך בכל זאת במידה מסויימת, וזאת לפי מרגלית בשל הממון האדיר שהושקע בו ואיפשר הפצה חינמית מסיבית בפרישה רחבה מאוד. מה שאיפשר לו להגיע לקהלים שלא היו בוחרים להיחשף לו מרצונם.
שלדון ומרים אדלסון עם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בטקס חנוכת שגרירות גואטמלה בירושלים. 16.5.2018 (צילום: מארק ישראל סלם)
עיתונות היא לא כמו כל מוצר רגיל, מדגיש מרגלית. אם יבוא גביר עכשיו מארה"ב ויפסיד עשרות מיליוני דולרים בשנה כדי לחלק גלידה בחינם, הדבר יפגע בתעשיית הגלידות ויצמצם את המגוון בתחום, אולם הדמוקרטיה לא תיפגע. אבל כשעושים דבר כזה בתחום העיתונות, ובעזרת הזרמה אדירה של כסף מצמצמים את המגוון בתחום העיתונות, יש פגיעה כזו. מרגלית מוסיף שלמחקר שערכו הוא ועמיתיו יכולה להיות השלכה על השאלה המשפטית, האם "ישראל היום" הוא בגדר תרומה פוליטית, ותעמולה אסורה על פי חוקי הבחירות.
זה לא קשור לשמאל וימין, אומר מרגלית. היום זה "ישראל היום" ומחר זה יכול להיות מיליארדר מהשמאל.
ומה עם "פוקס ניוז", שהוא רווחי מאוד מצד אחד ובעל הטייה ברורה למפלגה הרפובליקאית מצד שני, שואל רולניק. מעבר לשאלה לגבי העיתונות שלהם, האם היא אמינה ומדווחת עובדות נכונות, אומר מרגלית, ברמה העקרונית יכולה להיות בעיה עם "פוקס ניוז" ברגע שהפך להיות זרוע של הבית הלבן, שאנשיו מעורבים בממשל והממשל מעורב בתכני הערוץ. כך שוב מתעוררת שאלה התרומה הפוליטית.
עיתונות היא מוצר ציבורי, וגם מחקר הוא מוצר ציבורי, אומר רולניק ושואל את מרגלית: הרי גם אתה חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, הממומן כמו "ישראל היום" ע"י מיליארדר רפובליקאי. מכוני מחקר היו שמחים שהרבה יותר אנשים יתרמו להם, עונה מרגלית, גם לא עשירים גדולים, ומוסיף שההתערבות של המממנים של המכון אינם מתערבים בתכניו.
תרבות של שחיתות
בעצם קשרים מושחתים בין פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי עסקים, תמיד היו ותמיד יהיו, פותחת ענת ג'ורג'י את החלק הבא של המשדר. מה שמטריד הוא שהדבר פוגע גם במי שכן רוצים לעשות מלאכתם נאמנה, וסובלים מהפגיעה באמון שגורמת השחיתות. רולניק אומר כי חלק מהפתרון צריך להיות פירוק המונופולים בתקשורת.
ג'ורג'י מפנה לאורן פרסיקו, כתב "העין השביעית", את השאלה שהופנתה למרגלית: האם "ישראל היום" נתן את השלטון לנתניהו? איני יכול להעיד על המתודולוגיה של המחקר, עונה פרסיקו, אולם ישנן חולשות שאפשר להצביע עליהן - ההסתמכות על סקר TGI, או ההשוואה בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות". גם אם מקבלים את הניתוח לפיו "ישראל היום" הצליח לעודד הצבעה בקרב מצביעי הימין, מוסיף פרסיקו, זו אינה ההשפעה היחידה שלו. מעבר לכך יש לו השפעות הרבה יותר גדולות על שוק התקשורת בישראל ועל כל מערך הכוחות עם הזירה הפוליטית.
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס עם אריאל שרון (צילום: משה שי)
"ישראל היום" הוא חלק מתהליך הרבה יותר גדול שנתניהו מוביל, אומר פרסיקו, של מתקפה כוללת על התקשורת מחד ושימוש בעיתונאים ואנשי תקשורת "שלך" להדהוד מסרים. ישנה הידרדרות באיכות של הסיקור הפוליטי וחלק ממנה נובע מהניסיון לתת פייט לנתניהו, שמשקיע משאבים רבים באופן הסיקור שלו.
ואולי "ישראל היום" תרם לדמוקרטיה הישראלית, בכך שעירער את כוחה של קבוצת "ידיעות אחרונות", שהיתה מונופול דורסני, שואל רולניק. נכון, מאשר פרסיקו, לחינמון היתה תרומה משמעותית לפלורליזם התקשורתי בישראל בכך ששבר את המונופול של "ידיעות אחרונות", אולם לא נוצרה מציאות תקשורתית טובה יותר כתחליף.
לולי "ידיעות אחרונות" היה קיים נתניהו לא היה צריך לבוא לשלדון אדלסון פטרונו, ולבקש ממנו להפסיד מיליארד שקל בעשור כדי להוריד את נוני מוזס על הברכיים, אומר פרסיקו. היצור המוזר והבינוני שנקרא "ישראל היום" נוצר על תרבית שהכינה "ידיעות אחרונות" במשך שנים. אז יש את "ישראל היום" שבכל הקשור לסיקור פוליטי הוא פמפלט גמור ובכל השאר הוא סתם עיתון לא מוצלח במיוחד.
איך היית מתאר את התרבות הארגונית ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", שואל רולניק. ב"ידיעות אחרונות" זו תרבות של שחיתות, משיב פרסיקו. הוא עיתון מושחת מן היסוד שכבר עשרות שנים פועל באותה צורה, עם מאפיינים מאפיוזים, יחסי תן וקח עם פוליטיקאים (מה שהם מגדירים "נגישות"). עשרות עדויות של עיתונאים ב"ידיעות אחרונות", מתקופת נוח מוזס, אומרים שיש אנשי עסקים ופוליטיקאים שצריך להיזהר בסיקור שלהם, ולא בגלל שהם נותנים לנו סיפורים אלא בגלל אינטרסים ומקורבים. אינטרסים שהעיתונאים פעמים רבות כלל לא מודעים להם. כך סיפורים נגנזים, ידיעות לא רואות אור ולהיפך - סיפורים שמובלטים פתאום.
ארנון (נוני) מוזס, יוצא מבית-המשפט המחוזי, 24.5.2020 (צילום: אורן פרסיקו)
העיתון אינו תומך במפלגה מסויימת אלא באוסף משתנה של פוליטיקאים עוצמתיים, שפעמים רבות גם חשודים או מורשעים בפלילים. ביניהם ניתן למנות את אריאל שרון, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ואריה דרעי. אלו אנשי "מפלגת נוני", המפלגה היחידה שהעיתון תומך בה וכוללת פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית. קווי המתאר של המפלגה נחשפו בהצבעה הטרומית על "חוק ישראל היום", שם היא הביסה את "מפלגת נתניהו".
"ישראל היום" זה סיפור אחר. עיתון יחסית חדש שקם עם מטרה די ברורה: לשבור את המונופול של "ידיעות אחרונות" באמצעות הורדת מחירי הפרסום בצורה לא ריאלית, ולעשות את נתניהו לראש ממשלה.
כשנוני מוזס אומר לנתניהו בהקלטות "תיק 2000", ש"צריך לדעת איך לנהל עיתונאים", למה הוא מתכוון, שואל רולניק את פרסיקו. זו באמת האמנות הגדולה, וזה מה שאלוביץ' למשל לא הצליח לעשות ב"וואלה", משיב פרסיקו. אתה לא יכול לבוא למערכת חדשות משום מקום ולהגיד מעכשיו עושים ככה ולא אחרת. היופי ב"ידיעות אחרונות", מבחינה אסתטית, הוא התחכום. ב"ישראל היום" רואים את התפרים הגסים, ב"ידיעות אחרונות" יש קלאסה, או לפחות היתה עד השנים האחרונות. אתה יודע שעל כל טענה שתבוא, הם ישלפו עמוד שיוכיח את ההיפך. למשל - ידיעה נגד אולמרט.
העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" לא צריכים לשמוע ממוזס שצריך לעשות כך או אחרת. כל העיתונאים הבכירים שאומרים מעולם מוזס לא דיבר איתי, אני מאמין להם, אומר פרסיקו, אבל מוזס לא צריך לדבר איתם. שיטת רוח המפקד עובדת ב"ידיעות אחרונות" באופן כזה שכבר לא צריך להגיד.