צרכני חדשות בדרך כלל עיוורים לגמרי לתהליך שמאחורי הכנת הידיעות. לחוקרי תקשורת יש אפשרות לאתגר את העיוורון הזה ולצלול פנימה, אל תוך מפעל הנקניקיות העיתונאי. בשנים האחרונות, פרופ' צבי רייך מאוניברסיטת בן-גוריון ואנוכי השתמשנו בשיטה מיוחדת של ראיונות שחזור עם שורה של עיתונאים ועיתונאיות, בניסיון לנתח את תהליך היצירה של ידיעות חדשותיות פרי עטם. המסקנות שהעלינו אִפשרו לנו להצביע על כשלים מקצועיים, לזהות מתי ניתן לצפות שהם יתרחשו ולחמש את האזרחים בכלים לקריאה ביקורתית.
מה שלא עלה בידינו לעשות הוא לספק מדדים שיאפשרו לציבור לזהות – באמצעות קריאה, האזנה או צפייה בלבד – מתי ידיעה מסוימת מבוססת על עבודה עיתונאית רשלנית. מדובר במשימה קשה ומורכבת. ואולם, צוות של שתי חוקרות וחוקר מהאוניברסיטה החופשית באמסטרדם זיהה הזדמנות ונענה לאתגר. התוצאה היא שורה של מדדים שיכולים, לדבריהם, לשמש אינדיקציה לכך שידיעה עיתונאית כלשהי מבוססת על מקורות מומצאים – שיטת ההונאה הנפוצה ביותר בקרב עיתונאים (על-פי מחקר קודם שהתפרסם ב-2007).
החוקרים ההולנדים – שרלוט חובארת (Charlotte Govaert), לוק לאחוורף (Luuk Lagerwerf) וסלין קלם (Céline Klemm) – פרסמו את מסקנותיהם במאמר שראה אור לאחרונה בכתב העת "Journalism Practice" תחת הכותרת "עיתונאות מרמה: מאפיינים של ידיעות חדשותיות שאינן ראויות לאמון".
ההזדמנות שנקרתה בדרכם נולדה ב-2014, בעקבות פרשה שעוררה הדים רבים בהולנד. פרדיפ רמסר (Perdiep Ramesar) היה עיתונאי מוערך ב"Trouw", אחד העיתונים המכובדים בהולנד. רמסר עבד שם מאז 2007. בשלב מסוים, עורכיו הבחינו שהכתבות שלו כוללות שימוש נרחב במקורות שלא ניתן להתחקות אחר עקבותיהם – לא ברשת, לא בספר הטלפונים ולא בשום אמצעי אחר.
כשסימני השאלה החלו להצטבר, העיתון מינה ועדת בדיקה עצמאית – וזו הגיעה למסקנה ש-126 כתבות שפרסם רמסר כללו מקורות שאת קיומם וציטוטיהם כנראה בדה העיתונאי ממוחו הקודח. הוועדה מנתה 26 דמויות כאלה, והכתירה אותן כ"בלתי ניתנות לאימות". הממצאים הציבו באור חדש ומביך את עבודתו העיתונאית של הכתב, שכללה נושאי סיקור מורכבים כגון סחר בבני אדם ונוער מוסלמי בהולנד שהצטרף לשורות ארגון הטרור דאע"ש.
רמסר התבקש להסביר את עצמו, אך סירב. בעיתון הפסיקו את עבודתו והסירו את הכתבות מהרשת. בגילוי דעת קצר שפורסם באתר העיתון אמנם לא נאמר במפורש שהעיתונאי המציא את המקורות, אך בשש השנים שחלפו מאז לא הופרכה אף אחת ממסקנות הבדיקה.
מקבץ הכתבות המפוקפקות של רמסר שימש בסיס למחקרם של חוקרי התקשורת ההולנדים. באמצעות ניתוח הטקסטים ביקשו החוקרים למצוא אינדיקציות להבדלים בין שלוש קבוצות של כתבות: כתבות של רמסר שכללו מקורות מומצאים, כתבות של רמסר שלא נמצאו בהן מקורות מומצאים, וכתבות של עיתונאים אחרים, שאין סיבה להטיל ספק במהימנותן. בתום הניתוח ניסחו החוקרים שורה של אינדיקציות שעשויות לסייע לזיהוי כתבות עם מקורות מפוברקים:
- כתבות עם מקורות לא אמיתיים יכללו תיאור יותר סטריאוטיפי של המקורות – וספציפית אזכור תדיר יותר של שיוכם האתני. בכתבות הללו נמצא שימוש רחב יותר בשמות תואר שמתייחסים לתכונה שמאפיינת קבוצה חברתית מסוימת, כגון לאום, מגדר, מעמד סוציו-אקונומי, דת, העדפה מינית וכו'.
- כתבות עם מקורות לא אמיתיים יכללו יותר "הפניות עצמאיות" – כלומר, מקרים שבהם המקורות כביכול מדברים על עצמם ומדגישים זאת באמצעות שימוש במלים דוגמת "אני", "בעצמי", "שלי" וכדומה.
- כתבות עם מקורות לא אמיתיים יכללו יותר "מונחי שלילה" – כלומר, מקרים שבהם המקורות ישתמשו במלים דוגמת "לא", "ללא", "לעולם לא" וכיוצא באלו. בעבר, פסיכולוגים מצאו ששימוש תדיר במונחי שלילה מאפיין אנשים שאינם דוברים אמת.
- החוקרים שיערו שכתבות עם מקורות מומצאים יכללו יותר מקורות מכתבות מהימנות. ההיגיון שעמד מאחורי ההנחה הזאת הוא שברגע שהעיתונאי פוטר את עצמו מהצורך לאתר ולראיין מקורות אמיתיים, דבר לא ימנע ממנו להגיש לקוראים מגוון "עשיר" של קולות. ההשערה הזאת הופרכה – ריבוי מקורות לא בהכרח מצביע על כך שהם אינם אמיתיים.
- עם זאת, כתבות עם מקורות לא אמיתיים יכללו יותר ציטוטים של מקורות, והציטוטים יהיו ארוכים יותר מהממוצע. השימוש בציטוטים עשוי להיות מעין מנגנון פיצוי מוסווה: במקרה כזה, העיתונאי יודע שהוא משקר לקוראים, ומשבץ ציטוטים רבים וארוכים כדי לתת אמינות לכתבה. הסבר אפשרי אחר הוא שהמקורות הומצאו מראש כדי לאשרר נרטיב שבו מחזיק הכתב – והוא משתמש בהם כדי לייחס את הנרטיב למרואיינים ולטשטש את חלקו בהחדרתו לשיח.
- כתבות עם מקורות מומצאים יכללו שימוש רב יותר ב"מגדירי מציאות משניים". בניגוד ל"מגדירי מציאות ראשוניים", מונח שמתאר מקורות עתירי סמכות דוגמת נציגי ממשל, תאגידים גדולים, ארגוני אליטה ואישים מפורסמים, המונח "מגדירי מציאות משניים" מתייחס לאזרחים מן השורה. המקורות הללו הם מקור סמכות בנוגע לדברים שחוו וראו בעצמם, אך הם אינם מוכרים לציבור הרחב. בידיעות המומצאות נמצא שימוש מוגבר בהם.
הממצא האחרון מחייב התייחסות נוספת, מכיוון שהוא משקף חולשה מרכזית של העיתונות וכשל מערכתי שבו עסקנו גם פרופ' רייך ואני במחקרינו. עיתונות הזרם המרכזי, ממגוון שיקולים שחלקם מוצדקים וחלקם ממש לא, נשענת בדרך כלל על מקורות רשמיים, ונמנעת משימוש במקורות אלטרנטיביים. הסיכוי של העיתונות לסקר אירוע דרך נרטיב שאיננו הגמוני, או לא משרת אף גורם אליטה, קטן משמעותית כשהמקורות הללו מודרים מהעיתונות באופן שיטתי.
הקריטריון הזה מעיד על הפער שבין האידיאל לפרקטיקה: עיתונאים אמנם היו רוצים להשתמש יותר במקורות אלטרנטיביים, שמייצגים ציבור רחב יותר (וכך עשה הכתב ההולנדי ברגע ששיחרר את עצמו מהמגבלות והמציא את מקורותיו), אך בפועל הם אינם עושים זאת.
חשוב לציין שהמחקר ההולנדי הוא סוג מיוחד של קייס סטאדי, וככזה יש להיזהר כשגוזרים ממנו הכללות. אין פה מדגם מייצג או אפילו ריבוי מקרים, אלא מקרה בודד. בנוסף, אין לנו הוכחה חד-משמעית לכך שאין מקורות מומצאים בשאר הכתבות שנכללו בהשוואה (הכתבות ה"כשרות" של אותו כתב, ואלו שכתבו עיתונאים אחרים). כמו כן, יש עוד משתנים שקשורים למקרה הספציפי של העיתונאי ההולנדי – למשל, וכפי שצוין במאמר, בתחומים שאותם נשלח לסקר נהוג להסתמך על מקורות משניים.
עם זאת, למרות כל הסייגים והמגבלות, העבודה מבוססת היטב מבחינה תיאורטית, עושה שימוש בכלים סטטיסטיים מהימנים, והממצאים תואמים ברובם ממצאים קודמים לגבי נטיות של אנשים לשקר, כפי שנמצא במחקרים פסיכולוגיים שונים (ללא קשר לעיתונות). לפיכך, צוות החוקרים ממליץ לעורכים להשתמש בממצאים כדי לבדוק חשדות ראשוניים לגבי כתבים – אולי כשלב ביניים לפני זימון לשיחת בירור או הקמת ועדת בדיקה.
אני אציע דבר מה נוסף: צרכני חדשות ועורכים יכולים להשתמש בעצות באופן זהיר כאמצעי מניעתי להנפת דגלים אדומים. אם אתם מזהים שכתב מסוים מתאר באופן עקבי מקורות באופן סטריאוטיפי יותר מהרגיל, מאריך בציטוטים, ממעט בשימוש במקורות רשמיים ומוכרים, ומסתמך על מקורות משניים שמדברים בגוף ראשון ומרבים במילות שלילה – דעו שזו יכולה להיות סיבה טובה להטלת ספק. אין צורך לבטל מיידית את הדיווח, או להסיק שהעיתונאי שקרן, אבל תמיד כדאי לצרוך חדשות בעין יותר ביקורתית. ואם אפשר, לבדוק את הדברים באופן עצמאי.
ד"ר אביב בר-נוי הוא עמית מחקר במחלקה למערכות מידע במכללה האקדמית צפת ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה