בראשית חודש יולי הלך לעולמו האח יוחנן אליחי והוא בן 94. שמו אינו מוכר לרבים, אך הוא שגור בפיה של קהילה קטנה: לומדי השפה הערבית המדוברת, מלמדיה ואוהביה. עבורם הוא היה מהאורים והתומים בתחום. לפני שנה וחצי פגשתי אותו בביתו, כדי לראיין אותו לרגל פרסום הפרויקט האחרון שלו – תרגום הספר "הנסיך הקטן" לערבית מדוברת. עד כמה שידיעתי משגת מדובר בפרויקט ייחודי וראשון מסוגו; הספר אמנם תורגם לערבית, אך מעולם לא לערבית מדוברת. "בעולמה של השפה הערבית, כשאתה מעלה משהו על הכתב הוא חייב להיות בערבית ספרותית" הסביר לי יוחנן. אבל דווקא הוא, שהגיע ממקום שמרני למדי (האיש היה נזיר) בחר למרוד בגישה הזאת.

קורות חייו של אליחי סופרו בראיונות שמדי פעם העניק לתקשורת הישראלית. הוא נולד בצרפת וכבר בצעירותו גמלה בליבו החלטה לקשור את גורלו בגורל מדינת ישראל. "אני קיבלתי שוק מהשואה. כשהייתי בין השנים 18-14 הייתי תחת הכיבוש הנאצי. בגיל 18 באים האמריקאים, משחררים את פריז ותולים תמונות של השואה. אני מקבל שוק. זה מה שהשפיע והביא אותי לכאן. מה שקורה לעם הזה", סיפר לי אליחי.

"ואז קראתי על יהודים שקוראים להם 'ציונים', שחוזרים לישראל. אמרתי לעצמי: איזה יופי, אני רוצה להיות שם איתם. זה כל הסיפור שלי. בגיל 20 אני בפריז ואני מגויס לשירות צבאי, והיו צריכים כמה חבר'ה, חיילים, שילמדו צרפתית בלבנון. אמרתי, למה לא. כשאהיה בלבנון אוכל לקפוץ לירושלים כצליין. איזה יופי. הגעתי דרך פלסטינה כצליין בשנת 1947. אני זוכר שהלכתי למקומות הקדושים ואמרתי לעצמי 'קורה פה משהו והעולם לא שם לב, לא מבין'. בשבילי זה היה ממש הציונות בהתחלתה".

אבל עד שהגיע לישראל נדרש אליחי לבלות תקופה בלבנון. "ואז בלבנון אני מגיע ונשלח לבי"ס גדול, על הר, ואני אומר למנהל 'תראה, אני אהיה פה שנה, אני רוצה ללמוד את השפה, איפה אני יכול לקנות מילון של השפה המדוברת'. הוא צוחק. 'מילון של השפה המדוברת? אין דבר כזה'. אז אמרתי טוב, אני אעשה לעצמי. קניתי מחברות והתחלתי לרשום. בלבנון הכנתי לעצמי מילון. בסוף השנה, כשהיה לי ברור שאני לא חוזר לאיזור, זרקתי את הכל".

בהמשך הדרך הגיע אליחי לישראל, לא לפני ששהה גם בסוריה. מבלי שתכנן זאת מראש החל להשקיע את עצמו בנבכי השפה הערבית המקומית.

איך אומרים גיבנים

יוחנן אליחי התפרסם בזכות מערך המילונים והספרים להוראת השפה הערבית המדוברת, שיצאו מתחת ידו: מילון עברי-ערבי לשפה המדוברת, מילון ערבי עברי לשפה המדוברת הפלסטינית, מילון כיס עברי-ערבי, סדרת הספרים "לדבר ערבית" ללימוד ערבית מדוברת שהתפרסמה בעברית, אנגלית וצרפתית ועוד.

לא מעט ביקרו את מפעל חייו, החל מביקורת על התכנים שהופיעו בספריו וכלה בהצבת סימן שאלה על עצם ניסיונו של אדם, שהערבית אינה שפת אימו, ללמד ערבית. בפגישתנו תהיתי האם לא מוזרה בעיניו העובדה שמגיע אדם מבחוץ ומגלה לנו, הישראלים, את מה שנמצא ליד ביתנו. אליחי חשב קצת ואמר בפשטות "זה בגלל שאני כזה".

אולי דווקא מכיוון שבאת מבחוץ אתה מצליח לראות את מה שאנחנו לא רואים, שאלתי. "אני לא יודע. מעולם לא שאלתי את עצמי דבר כזה. היה לי המזל שהייתי מוכרח ללמוד ערבית. אני בכלל רציתי ללמוד עברית ולחיות בישראל. לא חשבתי על ערבית. פניתי לאלוהים ושאלתי אותו: אתה יודע הכל, אתה יודע שאני צריך להיות עם היהודים וללמוד עברית, למה נתת לי לבזבז שלוש שנים ללמוד ערבית בלבנון ובסוריה? אני אומר שאלוהים קרץ לי בעינו ואמר לי: 'חכה חכה ידידי, פעם תבין'. כשהגעתי לישראל הבנתי".

איור פרי עטו של יוחנן אליחי, המלווה את אחד מספרי הלימוד שלו (באדיבות הוצאת מינרווה)

למבקרי התכנים שבספריו היתה לאליחי תשובה פשוטה – אני משקף את השפה כפי שהיא נשמעת בפי דובריה, ולא כפי שדובריה היו רוצים שתישמע. היו לו דוגמאות רבות לתופעה: "פעם פגשתי זקן אחד" הוא סיפר. "שאלתי אותו איך אומרים 'גיבן' ביחיד. הוא ענה לי. המשכתי ושאלתי אותו ואיך אומרים ברבים 'גיבנים'? הוא מיד ענה לי: 'ראית פעם כמה גיבנים ביחד?'". זאת אולי דוגמא משעשעת, אבל היא משקפת את המציאות הפדגוגית שהנחתה את אליחי. אין זה אומר כי אין מילת רבים למילה "גיבן", מאידך גיסא כדאי להציב סימן שאלה על מידת שימושיותה ועל הדרך שדוברי השפה יבחרו לציין אותה.

עבור יוחנן אליחי המפגש שצוין לעיל עם אותו זקן היה אירוע מכונן. "אותו זקן אמר לי שלשפה המדוברת אין כללים. 'כמו שעולה לך לפה אתה יורק'. אני זוכר את המשפט הזה שלו. אבל המשפט הזה גם הפריע לי. אני יודע שגם לשפות הכי פרימיטיביות בעולם יש כללים. יש אחד ויש רבים, יש זכר ויש נקבה וכו'. לא קיימת שפה בלי דקדוק".

זה היה אחד מהפרדוקסים שליוו את חייו של אליחי – אמונתו כי לערבית המדוברת יש חוקים וכללים, לצד הזלזול בשפה, אפילו בקרב דובריה. "כבר בצעירותי בצרפת הבנתי שיש שפה ספרותית ושפה מדוברת. בשנת 1946 הלכתי לכומר מרוני מלבנון שהמליץ לי על ספר ואני מגלה שהוא בשפה הספרותית. 'ככה מדברים?' שאלתי אותו, 'כן', הוא ענה, 'לא תלך ללמוד את הז'רגון של הפועלים בנמל'. אז למדתי ערבית ספרותית".

ערבית פלסטינית בעברית

אבל החיים הובילו את אליחי לקשור את גורלו בשפה המדוברת. אחת לכמה שנים מתעורר הדיון על מצב לימודי השפה הערבית בישראל. בהקשר זה מיד עולה הצורך של מערכת הביטחון בידיעת השפה. גם אליחי בּיכּה את מצב לימודי הערבית בישראל, אך לא מהסיבה המוכרת. "ספרים לשפה המדוברת בזמני נתנו סיפורים, ומכאן תסתדרו לבד. אני עוסק בשפה היום-יומית. מצער אותי שמלמדים ערבית ספרותית בבתי הספר. אם אתה רוצה להתחיל, תתחיל במדוברת. זה מה שדחוף, זה מה שעוזר לך. ישראלים אומרים לי 'למדתי 3 שנים ספרותית ושכחתי את הכל'. רק אחרי שאתה מגיע לרמה גבוהה במדוברת, תעבור לספרותית. אם אתה צריך לדעת קצת, תלמד מדוברת".

יוחנן אליחי (באדיבות עזבון המנוח)

"אפילו בכלי התקשורת הערבית המדוברת שולטת", הוא הוסיף. "בראיונות הפתיחה תמיד תהיה בשפה גבוהה, אבל אחרי המשפט השלישי המראיין יעבור למדוברת. כל הנאומים של נאצר היו במדוברת. זה טבעי. מלווה אותי הרעיון של אותו כומר מרוני לבנוני בצרפת – תלמד את השפה הנכונה. כשהגעתי ללבנון גיליתי שהשפה הנכונה היא השפה המדוברת".

לדברי אליחי, הזלזול בערבית המדוברת לעומת הספרותית לא מוצדק גם בפני עצמו. "לשפה המדוברת יש רמה מצוינת. זאת שפה שמדברים אותה מהילדות. השפה המדוברת עשירה לא פחות מהספרותית, וברגע שחסרה לה מילה היא לוקחת מהספרותית". הוא מוסיף כי "הניב הפלסטיני חביב עלי במיוחד. הוא הכי מושלם, הכי קרוב לשפה הספרותית. אותיות אית"ן עדיין מתקיימות בו ולא נבלעות כמו בלהגים האחרים, וריבוי הדיאלקטים בו מעיד על עושר לשוני".

כדי להוסיף חטא על פשע או כדי להעצים את הפרדוקס, התעקש אליחי ללמד ערבית מדוברת בתעתיק עברי. גם על כך ספג לא מעט חיצי ביקורת והאשמות על פגיעה בשפה. מבקריו לא הבינו כי צעד זה נעשה דווקא מתוך אהבה לשפה והצורך להתגבר על הפרדוקס שבכתיבת שפה מדוברת. "אני אוהב את האותיות הערביות" הוא אמר "למדתי מקליגרף לכתוב. אבל זה לא מתאים למדוברת. באותיות ערביות אתה לא יכול להבחין בדקויות ההגייה".

פרדוקס מהלך

למתבונן מבחוץ נדמה כי כל עולמו של אליחי הוא פרדוקס אחד גדול: נזיר צרפתי שבחר לקשור את חייו וגורלו בגורל מדינת ישראל; בלשן ומילונאי, שבוחר לעסוק בשפה שנתפסת בעיני הכל כשפה נחותה, שפת הרחוב, "שפת פועלי הנמל"; אוהב ישראל שבחר ללמד את השפה שנתפסת במדינה כשפת האויב; אדם שמאמין באמונה שלמה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי, ובמקביל לא מפסיק לדבר באהבה על השפה הערבית הפלסטינית.

איור פרי עטו של יוחנן אליחי, המלווה את אחד מספרי הלימוד שלו (באדיבות הוצאת מינרווה)

עבור אליחי היה חשוב יותר הציור המשעשע שמלווה את לימוד המילה "בית", מאשר הדיון המעמיק על קולוניאליזם של השפה או כל מינוח אחר ממדעי החברה. בתקופה שבה אנשים מביעים את תמיכתם בשפה הערבית על-ידי תוספת שמם בערבית לשם המשתמש שלהם ברשתות החברתיות (לרוב בסיוע חברים שערבית היא שפת אימו, או למצער כאלו ששירתו במודיעין), לאליחי היה עניין גדול יותר לזהות חריגות בהטיית פועל בין אזור נצרת ליפו. מחאות ומחוות לא עניינו אותו.

בישראל השפה הערבית וכל מה שקשור אליה לא יכול שלא להיות פוליטי. אם אתה דובר את השפה או מלמד אותה חייבים מיד לדעת למי הצבעת בבחירות. אליחי הציג אתגר לישראלים, יהודים כערבים, מכיוון שלא התאים לאף אחת מההגדרות שמלוות אותנו. לדעת רבים הוא היה פרדוקס מהלך, אך הוא לא ראה אותם. ואולי אנחנו, הישראלים, אלה ששפת אימם עברית ואלה ששפת אימם ערבית, ראינו את אותם פרדוקסים רק מפני שחיפשנו אותם.

בסיום מפגשנו שאלתי אותו - מה המילה האהובה עליך בערבית. ציפיתי ממי שעשרות שנות מילונאות מאחוריו למילה מופלאה. קיבלתי את המילה "גם" - "כַּמַאן".
מילה קטנה. מילת קישור.