"תעשי time out לפני שאת הולכת לכיוון הזה!" אומר ביני זומר, מנהל נובל-אנרג'י בישראל, לעיתונאית יפעת גליק, כשהוא מסמן בידיו שהגיע הזמן לעשות cut ולסיים את הריאיון שערכה עימו, "עבורך אני מבקש!". הסצנה הזאת, שכמו לקוחה מסרט גנגסטרים הוליוודי, היא הסוף של מסמך טלוויזיוני חשוב ומרתק שמביאה לנו גליק, במוסף "הזמן הירוק" בחדשות כאן 11, העוסק בפעילות אסדת הגז לוויתן.

כשמו, "ים של תקלות", התחקיר של גליק מתייחס לסוגיית זיהום האוויר מפעילות האסדה ולתקלות הרבות שהתרחשו בה מאז תחילת פעילותה וגרמו להפעלת "הלפיד" באסדה כ-40 פעמים בכחצי שנה. אבל הפעלת הלפיד בכל אחת מהתקלות הללו ואפילו זיהום האוויר, הם לא העניין המרכזי של גליק, אלא מה שמתרחש מאחורי הקלעים. יתרה מכך, סצנת הסיום המאיימת שמספק לה מר זומר, מכריחה אותנו לשוב לתחילת התחקיר ולבחון את הדברים לאורה.

התחקיר מתחיל בתצלום תקריב של האסדה, מהחוף, ואז הפריים נפתח לקבוצה גדולה של תושבי אזור חוף הכרמל ומציג אותם, פנים ושמות. התושבים מספרים על הריחות, הצריבות בעיניים וקשיי הנשימה, כשלטענתם כל אלה החלו עם פעילות האסדה. הסצנה המטלטלת הזו עוד לא נגמרת והמצלמה עושה זום ומתמקדת בשולי נזר, סמנכ"לית בכירה לתעשיות במשרד להגנת הסביבה, שקובעת: "אני אומרת את זה בצורה עדינה, אבל זו לא התנהלות שהיית מצפה לראות במתקן כזה". מיד אחר כך, באמצעות קטע מסרטון קידום עצמי מעוצב, מוצגת הגיבורה השלישית בסרט: מונופול הגז - נובל אנרג'י, מפעילת אסדת לוויתן, ושותפותיה, דלק קידוחים של תשובה ורציו של משפחות לנדאו ורוטלוי.

לאורך התחקיר כולו נעה גליק בין שלושת הגיבורים: הציבור, הרשויות (המיוצגות ע"י המשרד להגנת הסביבה ואיגוד ערים שרון כרמל), ונובל אנרג'י, ובכך היא מציגה לא רק את המורכבות והפערים בין הצדדים, אלא בעיקר את האבסורד: איך זה שיש פה בכלל שלושה צדדים, ומדוע הציבור והרשויות לא חד הם?

חשוב לזכור, כשגליק יצאה לתחקיר הזה היא היתה חמושה בתלונות מהציבור, זה היה האקדח המעשן ש"הוצב על השולחן" במערכה הראשונה. לכן, בזמן הקצר שעמד לרשותה, השכילה גליק לא להיכנס לסוגיות חשובות אבל מוכרות יותר כמו הוויכוח סביב הצורך בהמשך פיתוח משק הגז בישראל מול פיתוח אנרגיות מתחדשות; הוויכוח על העלות הגבוהה של הגז וכיוצא בכך של החשמל, כתוצאה ממתווה הגז; סוגיית היצוא של הגז; סוגיית התמלוגים וקרן העושר, ועוד. גליק החליטה, בצדק, להתמקד במה שלא נראה לעין: בהיעדר השקיפות; באי עמידה של מפעילי האסדה בתנאי היתר הפליטה לאוויר; במאבק של חברות הגז בפעילי הסביבה, ובעיקר - להתמקד באנשים שעומדים מאחורי ההחלטות.

התפאורה לתחקיר, כאמור, הן התקלות הרבות באסדה, שמובילות להפעלת הלפיד ולחשש לפליטות מזהמים. אבל על הבמה אנו רואים משרד ממשלתי, המשרד להגנת הסביבה, שסמך על היזם, ואולי אפילו הולך על ידו שולל, ועכשיו מתחיל להכות על חטא ולפעול, כלומר לפקח ולאכוף; תושבים מודאגים שהתריעו מהרגע הראשון, וממשיכים לעקוב ולהתריע, כמו אומרים: "אמרנו לכם"; ויזם שממשיך לדבר בטרמינולוגיה מכובסת של "אירועים תפעוליים" ו"הפעלה ראשונית" (למרות שהפעלות הלפיד הרבות לא תואמות את הגדרות ההיתר שניתן לאסדה) ונמנע בעקביות מלספק תשובות של ממש לשאלות הלא פשוטות שמוצגות לו.

יפעת גליק (צילום מסך)

הסוגיה השניה שעל הפרק היא זו של איכות האוויר, שהיא למעשה הסיבה המרכזית שלשמה התכנסנו, וזו שמדאיגה את הציבור יותר מכל. כאן האמירה של המשרד להגנת הסביבה, איגוד ערים שרון כרמל ונובל אנרג'י היא אחידה: אין חריגות במזהמי אוויר בחוף, ולפחות לא כאלה שניתן לייחס בוודאות לפעילות האסדה. גם כשגברת נזר, שממונה על הנושא במשרד, נשאלת על החריגות בריכוזי האוזון בחוף, חריגות שמי שמציג אותן לציבור הרחב הם פעילי הסביבה מעמותת שומרי הבית ולא המשרד עצמו, היא לא סותרת את הטענות, רק אומרת שאין לה הסבר והזיהום יכול להיות מכל מקור אחר.

חשוב לציין: האוזון שנמדד סמוך לפני הקרקע וגורם לגירוי באף ובעיניים, ולפגיעה בדרכי הנשימה ובריאות כמו גם בקרומי התא, הוא מזהם שניוני (בשונה מהאוזון שנמצא ברום האטמוספירה ומגן עלינו מקרינה חזקה). כלומר - הוא לא נפלט ישירות לאוויר, אלא נוצר כאשר פחמימנים ותחמוצות חנקן נפלטים לאוויר ויוצרים תגובה כימית בנוכחות של קרינת השמש. שני אלה אמנם נפלטים מרכבים, ממכלי אחסון של דלקים ועוד, אבל גם מאסדת גז, ולכן אי אפשר לשלול את אחריות האסדה באופן מלא. אבל השאלה המרכזית היא מדוע המשרד לא פועל לאתר את המקור? כי אחרי הכל, מה המשמעות של התקן שקובע המשרד אם לא נעשות פעולות שיבטיחו כי החברות המזהמות עומדות בו?

כמו בכל סרט טוב, הלב של הסרט הוא האופן בו משחקים השחקנים. שפת הגוף של כוכבי הכתבה, האינטונציה בה הם מדברים, מספרים כמעט את כל הסיפור. גב' נזר, שיושבת רגל על רגל ודופקת יד ליד כשהיא קובעת נחרצות: "יש לנו פה צוות שבדק את הבקשה להיתר [כלומר, טיוטת היתר הפליטה לאוויר הראשונה שלא אושרה על ידי המשרד] וראה שנובל דיווחו מידע שגוי". ניר סהר, מנכ"ל איגוד ערים שרון כרמל, המפקח על איכות האוויר באיזור, שמגלגל עיניים ואומר: "המידע שהתקבל [מנובל, לגבי טיפול בתקלות] היה לא מלא ואפילו חלקי. עם הרבה מאוד חומרים מושחרים", ושואל: "מה אתם מסתירים מאיתנו?".

ביני זומר, מנהל נובל-אנרג'י בישראל, מאיים על עיתונאית כאן 11 יפעת גליק בשידור (צילום מסך)

כל אלה מתכנסים לסצנת הסיום, שגליק לא יכלה לכתוב לה תסריט מראש, בה מר זומר יושב מולה ומציין כי אין להם מה להסתיר, שהם עומדים בכל הדרישות, ומחייך לכל עבר. אבל כשהוא נשאל לגבי הגשת תלונות נגד פעילים, או כדברי גליק: "יכול להיות שחברת נובל אנרג'י הגדולה מנסה להלך אימים על פעילי סביבה?" הוא יוצא משלוותו, משגר איום מחלחל ומורה על הפסקת הריאיון.

התחקיר של גליק אמנם עוסק באסדת לוויתן, אבל הוא מציג תמונה מדאיגה שמתקיימת במקומות נוספים. הוא מעלה שגם כשנושאים חשובים כמו בריאות הציבור ועמידה בדרישות החוק עומדים על הפרק, יש לא פעם אינטרסים כלכליים ופוליטיים חזקים שמאיימים עליהם. מעל לכל, התחקיר מראה את חשיבותה של אכיפה אזרחית.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)