נעה שפיגל היא כתבת הצפון של "הארץ". בעבר שדרנית ברדיו חיפה, רדיו צפון, רדיו קול רגע, כתבת בחדשות המקומיות, במקומונים ומגזינים שונים, וגם ב"מקום הכי חם בגהינום" (ובעלת פאב חמש שנים בין לבין).
הגל השני של הקורונה מביא איתו גם גל שני של כתבות על חזירי הבר בחיפה? שוב הטבע מתעורר?
העניין בחיפה הוא שבעיית החזירים לא התחילה אתמול ולא תיגמר מחר. היא, אגב, גם לחלוטין לא התחילה עם כהונתה של קליש רותם, ואני בספק אם למהלכים שלה עד עכשיו היתה השפעה לחיוב או לרעה, לא משום שהיא לא עושה דבר אלא משום שאלו תהליכים שלוקחים זמן. קטונתי מלהעריך אם יש יותר או פחות חזירים בגל הראשון מול הגל השני, אני מניחה שפחות או יותר מדובר באותה כמות.
הקורונה לא גורמת לטבע להתעורר במקרה הזה, סביר יותר שאלו פחי האשפה הסופר אטרקטיביים של העיר ועצי הפרי העסיסיים בגינות. אבל אין ספק שזו בעיה שמעסיקה מאוד את החיפאים, בעיקר אלו המתגוררים בשכונות בסמוך לואדי, אז בלי קשר לקורונה זה נושא מדובר, בטח ובטח - שמה לעשות - הוא גם מצטלם נהדר במונחים תקשורתיים.
אם הזכרת את ראש עיריית חיפה, האם אנחנו צפויים לגל שני של ראיונות מצידה, אחרי גל ראשון שהיה נראה כמו תגובת נגד לביקורת על התעלמות מהתקשורת?
אני לא באמת יודעת לענות על השאלה הזאת. אני יודעת להגיד שמורגש שמנסים לעשות שם שינוי, לפחות בכל הקשור להתנהלות תקשורתית. מאז המינוי של ראש מערך הדוברות החדש, אלירן טל (חיפאי, לשעבר הכתב המדיני של ערוץ 20), יש תחושה שמנסים לשנות. עדיין זה לא מורגש מספיק, למרות כמה ראיונות, ועדיין יש תחושה קשה של סוג של "רשימות"- למי מתראיינים, למי לא.
אני כן מבינה מאיפה הגיעה הסלידה של קליש רותם מהתקשורת. התקשורת המקומית עשתה לה בעבר חיים קשים, לפעמים בהגזמה, לעיתים לא בצורה מקצועית (פעם אחת אפילו תמללנו ב"הארץ" שיחה מ"רדיו חיפה" בה היתה פשוט התייחסות שוביניסטית ומיזוגנית למראה שלה, ואין ולא יכולה להיות להתייחסות כזאת הצדקה).
עינת קליש-רותם, ראש עיריית חיפה, מוסרת הצהרה לתקשורת לאחר נצחונה בבחירות (צילום: מאיר וקנין)
אבל העניין הוא שהיא הלכה רחוק מדי. הרגישה רדופה על ידי התקשורת ככלל, ועברה לסרב לענות גם על שאלות שהן רלוונטיות לחלוטין ויש בהן עניין לציבור. בנוסף, מצטייר גם שהיא פחות טובה בראיונות, ומה לעשות - יש אנשים כאלה. אבל בסופו של דבר - היא מנהלת את העיר השלישית בגודלה בישראל. עיר שיש בה המון דברים יפים אבל גם המון בעיות, ואי אפשר להגיד - אני רוצה להתעסק רק בעשייה ואני אעדכן אתכם בפייסבוק. זה לא עובד ככה.
בנוסף - לתחושתי זה מיותר ולא חכם לפתוח חשבונות אישיים עם כתבים או לנסות שיטות המוכרות לנו ממנהיגים אחרים שממנפים את אווירת תחושת הרדיפה התקשורתית שהם יוצרים בעצמם. סתם לדוגמא - להשתמש בביטוי "התקשורת המקומית הבזוייה" בראיון ב"ישראל היום". מה העניין? את לא אוהבת אותם. בסדר. את ראש עיר, התבטאות כזאת לא עוזרת לך, רק מנמיכה אותך ומעוררת אנטיגוניזם. תושבי חיפה ימשיכו לקרוא הן את המקומונים והן את העיתונות הארצית גם אם תדברי עליהם בצורה כזאת.
במה זה שונה מראשי ערים אחרים שיש להם חשבונות עם התקשורת? גם בחיפה לא חסרו כאלה.
השונה הוא איך זה בא לידי ביטוי ועד כמה ראש עיר מסוגל לשמור על מערכות יחסים מקצועיות סבירות עם עיתונאים ולא ללכת לקטע הרגשי ולתת לזה להשפיע. בחיפה (ולא רק), יש עיתונאים שיותר, מה שנקרא, הולכים על הצד "המפרגן". אני לא חושבת שהתפקיד שלנו הוא לפרגן, אנחנו קודם כל בודקים ומבקרים.
ראש עיריית חיפה, יונה יהב (צילום: שי לוי)
אני יודעת להגיד לך שבעבר עשיתי "חיים קשים" ליונה יהב. גם כתבות, גם טורי דעה. אני יודעת שהרבה פעמים יהב נפגע ממש מדברים שכתבתי (מקורביו היו מעדכנים אותי), ולמרות זאת - מעולם לא קיבלתי "אין תגובה" או סירוב לדבר איתי. גם ראשי ערים אחרים שבמסגרת העבודה שלי קיבלו ביקורת לא סירבו לדבר איתי, למעט ראש עיר אחד (שכבר לא בתפקיד), שלא רק שהוא לא הסכים לדבר איתי, גם הדובר שלו לא הסכים לדבר איתי, וכל פעם שהייתי צריכה תגובה הייתי צריכה להתקשר לנהג שלו (סיפור די משעשע).
כולם בני אדם, גם עיתונאים, גם ראשי הערים, ויש תחושות וזה בסדר. השאלה היא מתי אתה נותן לתחושות האלה להיכנס למרחב שאמור להיות מקצועי. ואתה לא אמור לתת להן להיכנס.
יש שוני מהותי בין כתב תחום לבין כתב איזורי - איך את חווה אותו ביום יום? יש עדיין הצדקה לעיתונות על בסיס גיאוגרפי?
אין ספק שיש חשיבות עצומה לכך שכתב יחיה באזור הסיקור שלו. אתה יכול להיות כתב מעולה שמכיר כל זיז סלע במג'רסה, כל חצי שנה נוסע לטייל בבריכות מתחת למצפה רמון, התגורר כשלמד במכללה בקיבוץ דפנה ויש לו חבר טוב מערערה, ועדיין אין תחליף ללחיות ולנשום את האזור שאתה חי בו. זה נכון שהאזור שלי עצום ומגוון, אני לא נושמת יום יום את כולו, אבל אני מסתובבת המון וכן חיה פה, ומכירה את הבעיות והקונפליקטים והלך הרוח.
יש גם סיפורים שלא יגיעו אליך אם אתה לא חי באזור. סתם לדוגמא - בקיץ הקודם פרסמנו ב"הארץ" את הסיפור על המופע בהפרדה בפארק בעפולה, סיפור שהעלה שאלות עקרוניות והסעיר לא מעט את הרוחות (ושישר אחריו גם פרסמנו סיפור דומה שהגיע אלינו מחיפה על מופע לגברים בלבד). המקור של הסיפור בעפולה היה מודעת פרסומת על המופע במקומון אינדקס, שבה צויין שהמופע בהפרדה, והיו בה סמלילים של העירייה. אחד ועוד אחד שווה סיפור. האם היה מגיע לידי "אינדקס" אם לא הייתי גרה באזור? לא יודעת להגיד בוודאות, סביר שלא.
המפעלים במפרץ חיפה (צילום מקורי: אבישג שאר-ישוב, פלאש 90)
זו כמובן רק דוגמא אחת. הקשרים שאתה קושר כשאתה חי במקום מסויים, אני לא חושבת שהם יכולים להיות באותה עצימות אם אתה מתנהל בשלט רחוק. אתה תדע עד מחר שיש בעיה עם המפעלים בחיפה, אבל אם אתה לא נוסע פעמיים בשבוע על כביש 22 ומרגיש את הסירחון נכנס לך לריאות אתה לא חווה את זה באותה מידה.
אתה יכול תודעתית לדעת שיש עוני בג'סר א-זרקא, אבל אם אתה לא מגיע לשם פעם בכמה שבועות, אפילו לשבת לקפה במרכז, ולא רואה את המצוקה בעיניים, זה לא אותו דבר. אם אתה לא יושב קבוע עם החבר'ה במג'דל שמס אתה לא תצליח להבין את הקונפליקטיים הפוליטיים הפנימיים והחשיבות שלהם. אם אתה לא עושה סיבובים במטעים של מטולה מדי פעם, אתה לא תצליח להעביר עד כמה מציאות החיים שם פסטורלית אומנם, אבל גם שונה ומורכבת.
מהם שלושת הנושאים החשובים ביותר שאת מזהה היום בחיי תושבי הצפון? הם מסוקרים מספיק? ועל מה מדברים יותר מדי בלי הצדקה?
אני לא יכולה לכמת את הנושאים החשובים לשלושה, כמו שאני לא יכולה לכמת את תושבי הצפון לאותו אזור. חיפה זה לא בית שאן, מדרך עוז זה לא עלמה, נצרת זה לא כמאנה. תמיד אפשר לסקר יותר, זה ברור, אבל כאן גם עולה העניין - למה יש חשיבות ארצית.
נחזור לרגע לסיפור אחר שלנו מעפולה בקיץ הקודם - סגירת הפארק העירוני לתושבים מבחוץ, כשברקע היה ראש עיר שהשתתף בהפגנה נגד מכירת דירה לערבים בעיר, ושניהל קמפיין בחירות על צביונה של עפולה. אני מניחה שהסיפור הזה היה יכול לקרות בעוד מקומות, הוא פשוט קרה בעפולה, והוא סיפור עקרוני שמעלה שאלות חשובות שרלוונטיות ברמה הארצית.
אני חושבת גם שכל גוף תקשורת ועיתונאי/ת מתייחס בצורה שונה. יש נטייה לפעמים למקד את הצפון בכתבות גנריות של עונת קטיף הדובדבנים, מפלס השלג בחרמון וכמה הצימרים יקרים, וזה די מפספס לדעתי (אם כי מצטלם יפה). לא תמיד התקשורת עוסקת רק בסוגיות עקרוניות.
וזה מביא אותנו לשאלה העקרונית של אילו חדשות אנשים מחפשים. חדשות טובות מוכרות יותר?
שאלת את שאלת השאלות. אנשים אוהבים חדשות טובות, אבל אני חושבת שבהכללה - ישראלים גם מאוד מאוד אוהבים להתעצבן. אבל ממש. זה אולי אפילו סוג של מזוכיזם (אגב, אני לחלוטין גם בעצמי כזאת, מאזינה לתכניות רדיו שמראש אני יודעת שהן יעצבנו אותי רק כדי לצרוח על הרכב ברדיו ולתקן את השדרנים שלא שומעים אותי עם עובדות).
אז כן יש גם "דרישה" מצד הקהל למחדלים וסיפורים עקרוניים שמרתיחים את הרוחות, למרות שבשל כמות הסיפורים שקורים במדינה התזזיתית שלנו כל יום קשה לפעמים אפילו להספיק להתעצבן על משהו עד שמגיע סיפור גדול אחר, וכך הרבה פעמים דברים שצריכים ממש לעצבן אותנו ולהישאר על סדר היום הציבורי יותר מזמן חיים של פרפר, נעלמים מהר מדי.
אבל אני חושבת שיש בעיה עם עצם ההתיחסות למה מוכר יותר. מצד אחד עיתונאי, באופן טבעי, רוצה שיקראו או יצפו בעבודה שלו, מצד שני - מה שצריך להניע זה כמובן החשיבות של לחשוף לאור השמש את מה שלא רוצים שישתזף שם. זה חשוב ומרומם לסקר הפגנה נגד הזיהום בחיפה, אבל יותר חשוב להילחם על חשיפה של מסמך של דו"ח סודי שלא רוצים שתפרסם על מכל האמוניה (שאחריו כבר פורסם דו"ח שיצא בצורה מסודרת לכולם על ידי העירייה, ובסוף בסוף גם הגיע פתרון לבעיית מכל האמוניה).
כתבי צפון הם דמויות שמזוהות מאוד בדרך כלל עם איזור הסיקור שלהם. אלי לוי, מנחם הורוביץ ואחרים. זה משהו שמגיע עם התפקיד?
לא יודעת להעיד על עצמי איך תופסים אותי. אני גם לא כל כך אוהבת להתעסק באיך אני מצטיירת כי אני לא הסיפור, אני זאת שמספרת את הסיפורים. אני נולדתי בצפון, חיה כמעט כל חיי בצפון (למעט שנה בניו זילנד), רוב כלי התקשורת שעבדתי בהם קודם היו צפוניים, הדבר הכי יפה בעיני הוא הנביטה של החיטה בשדות עמק יזרעאל. אני צפונית עוד לפני שהגעתי לתפקיד, אז אני לא יודעת להגיד לך אם התפקיד הביא את זה, או שזה היה קודם, או שזה לא קיים. אם זה הביצה או התרנגולת, או שזה בכלל כבשה שאיבדה את הדרך באיזה ואדי.
אז אולי נסיים בשאלה על התפקיד העיתונאי הבא שאת חושקת בו, אם יש כזה.
זמן לאימוג'י של החיוך המובך. אני מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי והמקצוע שלי. אני לא יודעת להגיד בדיוק מה התפקיד הבא שאני רוצה כי יש המון דברים שהייתי רוצה לעשות במסגרת המקצוע. הכי חשוב מבחינתי שהוא יהיה משמעותי ומשפיע, כי בסוף בסוף, זה העניין בעבודה שלנו. זה נכון שאני כותבת גם סיפורים כיפיים על לוטרות, נוטריות וציקדות, אבל בסוף את רוצה להיות משמעותית ולהביא את הסיפורים שישפיעו וישנו את המקום שאנחנו חיים בו לטובה, וזה מה שאני מנסה לעשות ביום-יום שלי ורוצה גם לעשות בעתיד.
המלצות מדיה
אין לי בימים אלו ממש המלצות, כי אני בעיקר קוראת ספרים שרלוונטיים לתזה שאני כותבת בתקשורת פוליטית. חוץ מזה קוראת עכשיו את הספר "הכשר לרצח עם" של נורמן כהן על תולדות הפרוטוקולים של זקני ציון. זה ספר מאוד ישן אבל לחלוטין נותן זויות ראייה על דברים שקורים היום.
בתחילת הקורונה קראתי שוב את ספר השירה של עמוס אטינגר "רבע אחרי המלחמה" שתמיד נותן ומזכיר פרופורציות אחרות על החיים.
בגזרת הטלוויזיה - "היהודים באים". אין דברים כאלה. הם מעולים. בכלל - לתאגיד יש דברים מעולים (תחזירו כבר את הצ'ייסר!). חוץ מזה אנחנו צופים עכשיו ב"אמריקאים" מההתחלה כי זאת סדרה מצוינת, ואף פעם לא ראינו אותה ברצף.