לפני כשמונה שנים, כשהוקם "תא העיתונאיות", חברתי טל שניידר ואני נשלחנו לשכנע את חברי מועצת הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו שקיים יצוג חסר לנשים בערוצי הטלוויזיה המסחריים ובתחנות הרדיו האזוריות, עליהן מפקחת הרשות השניה. קשה לומר שבמפגש הראשון סחפנו את הקהל בהתלהבות.

למעשה, רק חברת מועצה אחת, דליה זליקוביץ', הבינה מיד את התמונה. כדי לשכנע, נאלצתי לשבת כמה ימים בבית, לנטר בעצמי את תכניות האקטואליה בטלויזיה כדי להמחיש במספרים את מה שהעין פספסה.

למפגש הבא עם חברי הרשות גם הצטיידתי בהודעת סמס שקיבלתי ממנכ"ל של תחנת רדיו אזורית שהציע לי להגיש בה רצועה נחשקת עם מגיש נוסף, בה הוא כינה את הדרישה שלי ליצוג הולם לנשים בקרב המרואיינות "דרישה מוגזמת". על דרישתי לשכר שווה לזה של המגיש הגבר קבע: "זה לא יעבור".

הוא לא חשש לשלוח לי הודעה כזו שממנה עולה אפליה בוטה כי הוא ידע שלא יאונה לו דבר. חוק לחוד ונורמות לחוד. תתלונני? לא תעבדי יותר בעיר הזאת. אבל הראיות עשו את העבודה והרשות החליטה לערוך מחקר, שהשווה בין כמות הנשים לגברים בתכניות אקטואליה טלויזיוניות בין השנים 2014 ל-2015.

שיעור הנשים במקצועות העיתונות נתקע אי שם בתחילת המילניום, למעט בתחום אחד: הגשת טלוויזיה

המחקר זכה לתהודה מינימלית. למעשה, הוא אפילו לא מופיע באתר האינטרנט של הרשות השניה. אין טעם שאציג כאן את תוצאותיו כי הן דומות להפליא לאלה שהעלה המחקר הנוכחי, המתפרסם כעת ב"עין השביעית". כמו לא השתנה דבר.

האמנם דבר לא השתנה? יחיאל לימור ודן כספי טענו לפני 25 שנה במחקרם שמקצוע העיתונות עובר תהליך פמיניזציה והאמינו שעתידו של המקצוע להיות מובל בידי נשים. 20 שנה מאוחר יותר הראו דפנה למיש ועינת לחובר עד כמה מופרכת הייתה האמונה הזו.

שיעור הנשים במקצועות העיתונות נתקע אי שם בתחילת המילניום, למעט בתחום אחד: הגשת טלוויזיה. כמות המגישות צמחה עד כדי הפיכתן לרוב. לחובר ולמיש הסבירו:

המחקר הפמיניסטי מציע שני הסברים תאורטיים למגמה העולמית של פמיניזציה בתפקיד הגשת חדשות בטלוויזיה. האחד מבוסס על תהליכי החפצה (objectification) של דמות האישה שבולטים במיוחד בטלוויזיה. פטרישיה הולנד בחנה את הנוכחות הרבה של מגישות חדשות בטלוויזיה הבריטית במחצית השנייה של שנות ה-80 וגרסה שההופעה של נשים בתפקיד המזוהה כתפקיד גברי דווקא מדגישה את הנשיות שלהן והן משמשות אובייקט מענג לצופי החדשות, שהם בעיקרם גברים. עוד היא גורסת שנשים במדיה מזוהות באופן מסורתי עם רגש, גוף המוצג לראווה, מיניות ועיסוק בסוגיות של מרחב פרטי, ובכך מייצגות את היפוך המאפיינים החדשותיים המסורתיים: דיבור שאינו רגשי, 'ראש מדבר', טשטוש המיניות ועיסוק בסוגיות של מרחב ציבורי. הניגוד יוצר מתח בין נשיות למקצועיות ומדגיש דווקא את נשיותן של המגישות" (Holland, 1987).

תוקפם של הדברים מתחדד כשרואים את תוצאות המחקר העדכני. אחוז הכתבות, הפרשניות והמומחיות על המסך נותר נמוך להבהיל, אך על מקהלת הגברים המיומנים אמורה "לפצות" מגישה אסרטיבית. על אף שאינני מערערת כלל על יכולותיהן המקצועיות של מגישות האקטואליה, אני תוהה לא אחת איך הן חשות במיליה הזה.

בניגוד לימים שבהם נדרשנו לשכנע את הרשות השניה (ואחריה את מנהלי אמצעי התקשורת השונים) בנחיצות לפנות ליותר נשים מומחיות להתראיין, כיום הדבר כמעט מובן מאליו. אין מערכת שעבדתי בה בשנים האחרונות שלא פעלה להביא יותר נשות מקצוע לבטא את ידיעותיהן ועמדותיהן.

אינני יודעת מדוע, אם כך, המספרים נותרו כה נמוכים. גם אם אניח שנשים מסרבות הרבה יותר מגברים להתראיין בשל עכבות פסיכולוגיות, גם אם אניח שבשל חלוקת התפקידים המסורתית עדיין רבות מהן נאלצות לסרב להופיע כי זה מתנגש עם השמירה והטיפול בילדים, עדיין אינני מצליחה למצוא הצדקה לנתונים האלה.

אין לי אלא להוסיף להנחות שימי הקורונה נחוו במערכות כ"עת מלחמה", וכשהתותחים יורים – עיסוק בייצוג נשים נתפס כפריבילגיה.