אפשר להציע הרבה הסברים וסיבות למה נשים לא נראו מספיק בערוצי הטלוויזיה בסיקור ובפרשנות של משבר הקורונה בישראל, אבל חשוב יותר לפסול הסבר דומיננטי: הטענה שאין עדיין מספיק נשים מומחיות בתחומים הרלוונטיים, או כאלה שהן נשות טלוויזיה חרוצות ושאפתניות כמו גברים.

התהליך יקרה מעצמו עם הזמן, ממשיכה הטענה. זה הסבר מפתה באופטימיות שלו, וגם  בכך שהוא מותיר את השינוי למגמות "טבעיות" ופוטר את גופי התקשורת מהצורך לשנות מדרכי פעולתם. אבל הוא הסבר מופרך.

בישראל של היום יש די והותר נשים מוכשרות ורהוטות בכל אחת מהקטגוריות שנבדקו במחקר שפורסם ב"העין השביעית". עשורים של גידול בנוכחות נשים במוקדי מקצועיות והשפעה לא הביאו לשיפור משמעותי בייצוגן על המסך.

זו אינה עיתונות ראויה לשמה אם היא לא מייצגת את הניסיון, המבט והידע של חצי מהאוכלוסיה

טלוויזיה שמסקרת משבר גלובלי ומקומי חסר תקדים בעיקר דרך פרספקטיבה, מומחיות וסגנון של גברים היא טלוויזיה לא טובה. היא מספקת תמונה מעוותת של חיינו. היא לא מספרת לנו את הכל על עצמנו. זו אינה עיתונות ראויה לשמה אם היא לא מייצגת את הניסיון, המבט והידע של חצי מהאוכלוסיה.

משבר הקורונה כוסה בישראל דרך הפרדיגמה הבטחונית: השב"כ מאכן טלפונים, המוסד רוכש ציוד רפואי בדרכים הירואיות ובעלי מקצועות אזרחיים כמו רפואה או פסיכולוגיה הועדפו אם נקטו סגנון מיליטריסטי. אבל המשבר גם הדגים סופית את מה שפמיניסטיות טוענות כבר זמן רב: ההבחנה בין נושאים בטחוניים לנושאי רווחה וחברה היא מופרכת.

היום ברור מתמיד שמי שמפקיר את מערכות הבריאות והרווחה מפקיר את הביטחון הלאומי. מהמסך נעדרו העובדות השקופות שאת הגל הראשון צלחנו בזכותן לא פחות מאשר בזכות האפידמיולוגים והכלכלנים. הן היו מי שטיפלו בילדים בבית ובקשישים בבתי האבות.

יתכן שהיחס של משרדי החינוך והאוצר למורות, למשל, כאילו הוראה מרחוק היא לא ממש עבודה, וההנחיות המשתנות והמופרכות ביחס לבתי הספר, ששוב ושוב הורגש שנכתבו על ידי אנשים שאין להם היכרות עם היומיום של מערכת החינוך, היו זוכים לטיפול ביקורתי ואפקטיבי הרבה יותר לו היו יותר נשים מפרשות ומסקרות. אם באולפן היה יושב מישהו שיש לו היכרות יומיומית עם המערכת, הן כמורה והן כהורה שמטפל בילדים בבית.

בשבועות האחרונים הממשלה לא מבינה מדוע האזרחים לא מצייתים להנחיות הריחוק עם החזרה לשיגרה. ההפתעה שלה מתמיהה. הגישה הסמכותנית של זריעת בהלה ופחד מוגזמים איננה אפקטיבית לטווח הארוך (ההקלות שרמי המעלה מעניקים לעצמם, כפי שמתגלה מדי פעם, מכרסמות גם הן בסמכות).

כפי שהראו ראשות ממשלה ברחבי העולם, שמדינותיהן התמודדו בהצלחה עם הנגיף, המשאב הלאומי החשוב ביותר להתמודדות עם המגיפה הוא לא הפחדה וענישה, אלא טיפוח אמון של אזרחים במוסדות השלטון וסולידיריות עם הפגיעים ביותר, כלכלית ובריאותית. תקשורת מכבדת, המאמינה בכוחם של האזרחים לשתף פעולה מתוך אחריות הדדית, היא אפקטיבית יותר מענישה ואיומים. לא רק בצוותי המל"ל, גם על המסכים, נוכחות של נשים יכולה היתה להביא לתוצאות טובות יותר בהקשר זה.

נשים בפינת הזוטות והפרפראות

בחרתי במודע שלא לשטוח את ההסברים לדומיננטיות של גברים על המסך בחודשים הקשים האחרונים. עיסוק בניתוח דקדקני של ההסברים והסיבות הוא עוד דרך, מתוחכמת אמנם, להמשיך כרגיל ולהתחמק משינוס מותניים לשינוי המצב. השאלה החשובה איננה האם העדפת הגברים היא מכוונת (התשובה שבדרך כלל לא – לכולם יש כוונות טובות, אבל הם נתונים לדפוסי חשיבה מוטעים ביחס למהי דמות אפקטיבית או מעניינת על המסך).

אם נסכים שטלוויזיה הומוגנית היא טלוויזיה לא מספיק טובה, ושלנשים בטלוויזיה יכולה להיות תרומה סגולית משמעותית להבנת המשבר ולהתמודדות עימו, אפשר יהיה לזנוח את הדיון בכוונות ולהתמקד בתוצאות. לא מעניין מדוע המצב הוא כזה, אלא כיצד ניתן לפתח דרכים נחושות לשנות אותו. על גופי התקשורת בישראל לאמץ לעצמם קודים וולונטריים לשינוי התמונה העגומה שעולה מהנתונים.

אם אחרי המשבר הקשה הבא שתעבור מדינת ישראל, מחקר דומה יגלה שיפור ועליה בשיעורי הנשים על המסך (הלוואי), אפשר יהיה לעבור לשאלה הבאה: לא רק כמה נשים נראות על המסך אלא גם לאילו נישות הן מלוהקות. היום נשים מסקרות צרכנות, גברים כלכלה. נשים מקבלות תוכניות בישול, גברים תכניות שף. מאופירה וברקו ועד גאולה ולונדון, נשים ממותגות דרך שמן הפרטי, גברים בשם המשפחה. הנקודות מתחברות לתמונה המקבעת תפיסות המשמרות נשים בפינת הזוטות והפרפראות.

ולבסוף, בניגוד לאינטואיציה הראשונית של מפיקים ועורכים, מסך שיש בו לא רק יותר נשים, אלא יותר נשים (וגברים) ממגוון החברה הישראלית – חרדיות, ערביות, לסביות ומזרחיות, יניב טלוויזיה טובה יותר וגם יעלה את הרייטינג. נסו ותראו.

ד"ר יופי תירוש היא ראש בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר