מבוא

לפני כעשרים שנה פרסמו יחיאל לימור ודן כספי מאמר שכותרתו "הפמיניזציה בעיתונות הישראלית". זה לא היה המאמר הראשון שעסק בעיתונאיות בישראל (ראו למשל אתגר, 1981א), אבל זה היה המאמר הראשון שהראה בשיטתיות את תהליכי השינוי בהרכב המגדרי של מקצוע העיתונאות בישראל. הכותבים גרסו שמראשית שנות השמונים עברה העיתונות בישראל תהליך פמיניזציה, קרי כניסה גוברת של נשים, ואם תימשך מגמה זו, כפי שהדבר הסתמן, עתיד המקצוע להפוך למקצוע נשי מובהק (לימור וכספי, 1994, עמ' 37). הם הציגו נתונים מספריים שתמכו בטענה זו ודנו בגורמים לתהליך זה ובמשמעותו. מאמר זה היה נקודת ציון חשובה בהתפתחות השיח הציבורי המחקרי על עיתונאיות בישראל.

בפסקה המסכמת במאמר שיתפו לימור וכספי את הקוראים בהתבוננות רפלקסיבית בתהליך כתיבת המאמר: "נושא הרשימה טעון, מעצם טבעו, מבחינה ערכית. למרות מאמצינו הכנים לשרש כל הטיה, אנו מודעים לאפשרות שקוראים עשויים לראות בניסוחים מסוימים משום הטיה" (עמ' 45).

מאז פרסום המאמר עשה מחקר התקשורת הישראלי כברת דרך, ואנו סבורות שהיום יש הטיה ערכית בכתיבה האקדמית, והנורמה המקובלת היא להצביע
עליה במפורש. המבט המחודש שאנו מציעות על מצבן של עיתונאיות בישראל מבוסס על נקודת מבט תיאורטית, ערכית ואקטיביסטית פמיניסטית.

נקודת מבט כזאת בוחנת את חוסר השוויון בחברה הישראלית באופן ביקורתי על בסיס הבדלים מגדריים וחותרת להוביל לשינוי חברתי. העמדה שממנה אנו יוצאות למחקר מניחה שהחברה הישראלית, כמו מרבית החברות בעולם כולו לאורך ההיסטוריה האנושית, היא חברה פטריארכלית. כלומר, זוהי חברה שבה גברים כקבוצה הם בעלי כוח חברתי רב יותר מנשים כקבוצה. הכוח החברתי העדיף של גברים מאפשר להם להבנות את המציאות החברתית על פי צורכיהם ולהכפיף נשים לרצונותיהם (הקר, לביא־אג'אי וקרומר־נבו, 2014). לגישתנו, אי אפשר להבין את התנסויותיהן וחוויותיהן של נשים עיתונאיות בלי לבחון אותן בהקשר החברתי הכולל של יחסי אי־שוויון בין המינים בישראל. המחויבות שלנו לעמדה פמיניסטית מובילה אותנו לחתור לשינוי יחסי הכוח המדכאים שבהם נתונות העיתונאיות בישראל ולהעלות לתודעה את מעמדן ואת מצבן.

אמנם פתיחת הכלכלה הישראלית המקומית לשוק הגלובלי ותהליך הנאו-ליברליזם בישראל כמו בעולם כולו הובילו להתקדמות של חלק מהנשים הישראליות (פוגל־ביז'אוי, 2005), אך בפועל נשים בישראל עדיין אינן נהנות משוויון בשוק העבודה ובכלכלה. מחקרים רבים מלמדים על הפליה מגדרית בתעסוקה ובשכר. יש פער שכר מגדרי: שיעור השכר הממוצע של נשים הוא רק 64% מהשכר הממוצע של גברים (2010 ,Ash Kuriander). נכון לשנת 2008 כמעט מחצית הנשים עובדות בשכר בעיסוקים נשיים מסורתיים ששכרם נמוך: מורות בבית ספר יסודי, מזכירות, מוכרות, מנקות, עובדות מטבח ועוד (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2009). על רקע תעסוקתי וכלכלי מגדרי זה אנו מבקשות לבחון את התפתחות ההבניה המגדרית של מקצוע העיתונאות בארץ בשני העשורים האחרונים.

אלה שאלות המחקר של המאמר: האם תהליך הפמיניזציה בעיתונות הישראלית עדיין נמשך? האם בד בבד עם תהליך הפמיניזציה חל שיפור בסטטוס התעסוקתי של העיתונאיות בישראל? מה חלקן של העיתונאיות בקידום מעמדן במקצוע?

המאמר מתבסס על ספרות מחקרית על נשים עיתונאיות בעולם ובישראל ועל ספרות מחקרית על השתלבותן של נשים בשוק העבודה. הניתוח האמפירי מתבסס על נתונים עדכניים על מצבן של עיתונאיות בישראל שנאספו בשני מחקרים בין-לאומיים שבהם השתתפה ישראל בשנים האחרונות וממצאיהם טרם פורסמו בעברית וגם על חומרים של הנהלת תא העיתונאיות הישראלי המתעדים את הקמתו ואת התפתחותו של התא. לסיכום נדון בחסמים שעומדים בפני עיתונאיות ישראליות.

תזת הפמיניזציה בעיתונות הישראלית

לימור וכספי הראו כניסה הולכת וגוברת של נשים למקצוע החל מראשית שנות השמונים ועל המשך המומנטום בשנות השמונים. לפי העדכון שעשו בגרסה האנגלית (1996) היו 37.7% נשים במקצוע לעומת 7% בשנות ה־60 ו־16.2% בראשית שנות ה־80 (1999 ,Caspi & Limor). אכן, מדובר בשינוי ניכר. לימור וכספי רואים בתהליך חלק מהכניסה ההולכת וגוברת של נשים לשוק העבודה בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהביאה גם לידי פמיניזציה במקצועות אחרים בארץ (1988 ,izraeli).

אפשר לארגן את מגוון ההסברים שהעניקו לימור וכספי לפמיניזציה בעיתונות הישראלית לפי מודל הפמיניזציה בשוק העבודה של הסוציולוגיות רסקין ורוס (1990 ,Reskin & Ross). לפי מודל זה המעסיקים במקצוע משנים את העדפתם בהעסקת עובדים: במקום להעדיף גברים על פני נשים הם מעדיפים נשים על פני גברים - בגלל מחסור בגברים במקצוע או מתוך רצון להעסיק דווקא נשים. מחסור בגברים בעיתונות הישראלית נגרם בשל ההתרחבות המהירה של תעשיית החדשות בשנות השמונים ובשל הירידה ביוקרת העיתונות מסיבות כלכליות וחברתיות, במיוחד הירידה בשכר הממוצע של העיתונאים והחלה של חוזי העסקה אישיים. כתוצאה מכך פחות גברים ביקשו להישאר במקצוע או להשתלב בו.

בו בזמן התפתחה דרישה חדשה לשילוב נשים במקצוע בגלל שינויים במאפייני העבודה העיתונאית, בכללם התגמשות שעות העבודה כך שיהיו נוחות לנשים. באותה עת עברה העיתונות הישראלית שינוי וביקשה להדגיש יותר כתיבה "רכה" וסיפורים אנושיים, ואלה נראו מתאימים יותר לכישורי הנשים. בה בעת היה ניסיון להרחיב את קהל הקוראים ולהגיע לציבור נשים באמצעות המדורים והמוספים לנשים, ונשים כותבות נתפסו כמי שיכולות לתרום למאמץ זה (2008 ,Lachover).

לימור וכספי מציינים כי המהפך התעסוקתי המגדרי בעיתונאות הישראלית יוצר חששות ואף חרדות - בעיקר בקרב גברים - בגלל השלכותיו על כרסום המעמד החברתי של העיסוק (לימור וכספי, 1994, עמ' 37). המודל של רסקין ורוס הופך את הטיעון הזה. על פי המודל, פמיניזציה במקצוע מתאפשרת כאשר חל כרסום במעמדו של המקצוע וכתוצאה מכך גברים יוצאים ממנו, ואז נפתח חלון הזדמנויות לנשים להיכנס אליו. לעתים קרובות כניסת הנשים למקצוע שנמצא בירידה מעמיקה את הכרסום ביוקרתו בגלל עמדות סטריאוטיפיות פוגעניות בחברה ביחס לטיבה של עבודת נשים (1990 ,Reskin & Ross).

המחקר האמפירי על עיתונאים בישראל מתמודד עם קשיים מתודולוגיים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל אינה מייחדת קטגוריה עיסוקית נפרדת לעיתונאים. יתרה מזאת, עיתונאים רבים, בוודאי אלה שאין להם קביעות, אינם חברים באגודות העיתונאים. לפיכך אין מאגר נתונים ארצי שיטתי ומהימן של עיתונאים בישראל בכלל ונשים עיתונאיות בפרט שיכול לשמש לצרכים מחקריים (,Lachover, 2008; Tsfati & Meyers, 2012). מכאן שהדרך היחידה לבחון את מצבן של נשים עיתונאיות בישראל היא באמצעות סקרים במערכות החדשות או בחינת נוכחותן כפי שהיא משתקפת במוצר החדשותי.

בעשור האחרון נערכו בקרב עיתונאים בישראל שלושה סקרים שמטרתם לבחון סוגיות תעסוקתיות, מקצועיות ואתיות. הסקרים התבססו על מדגמים גדולים ומייצגים של 300-200 עיתונאים ישראלים בשנים 2008, 2004 ,2002 (ראו ,Meyers & Cohen, 2009; Tsfati, 2004; Tsfati & Livio, 2008; Tsfati Meyers & Peri, 2006). סקרים אלו מדדו את חלקן של נשים לעומת גברים, אבל לא יצאו מפרספקטיבה פמיניסטית. הסקרים מלמדים שפחות משליש מהעיתונאים בכל שלושת המדגמים היו נשים, אבל אינם מבררים מה משמעות ממצא זה (2012 ,Tsfati & Meyers). לעומת זאת מאמרנו מנתח את התפתחות מצבן של נשים עיתונאיות בישראל בהקשר חברתי של אי־שוויון מגדרי.

הבסיס האמפירי

נתוני המאמר מבוססים בעיקרם על תוצאות שני סקרים בין־לאומיים שישראל השתתפה בהם בשנים האחרונות. הראשון הוא "הפרויקט העולמי לניטור מדיה" (Global Media Monitoring Project להלן GMMP) במימון World Association for Christian Communication. הניטור נערך מדי חמש שנים, ולאחרונה נערך ב־2009 ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. GMMP מנתח את חלקן של עיתונאיות המשמשות כתבות ומגישות חדשות על סמך בחינה של גיליונות העיתונים ומהדורות החדשות ביום אקראי אחד. יום הניטור האקראי היה 10 בנובמבר 2009. זה היה יום ללא אירועים יוצאי דופן וללא אירועים בעלי זיקה מגדרית מובהקת. קורפוס המחקר בישראל כלל מגוון אמצעי תקשורת, בהם מהדורות החדשות בערבית וברוסית. נוטרו מהדורות הערב בטלוויזיה וכמה מהדורות ברדיו. בעיתונות הכתובה נותחו רק עמודי החדשות בשישה עיתונים. בסך הכול נוטרו 22 מהדורות חדשות (ראו טבלה 1). קידוד הנתונים נעשה באמצעות דף קידוד אחיד של המחקר הבין־לאומי (2010 ,GMMP). ממצאי מחקר זה הושוו לנתוני השלב הקודם של המחקר שנערך בשנת 2005 (למיש, 2006).

המחקר הבין-לאומי השני הוא Global report on the status of women in the news media בחסות International Women’s Media Foundation (להלן IWMF) שנעשה בשנת 2010 ב־59 מדינות (2011 ,IWMF) ומבוסס על נתונים של מערכות החדשות. במחקר הישראלי השתתפו 7 מערכות חדשות בישראל, לאחר שהובטח להן חיסיון: 3 מערכות עיתונים, 3 מערכות חדשות ברדיו ומערכת חדשות טלוויזיה אחת. הנתונים כוללים את מצבת כוח האדם באותן מערכות, ותהליך איסוף הנתונים נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון מילאו מנהלי מערכות החדשות שאלון מפורט שהתבסס על שאלון בין־לאומי אחיד מותאם לישראל. השאלון כלל מידע מפורט על היבטים תעסוקתיים כגון מספר העיתונאים והעיתונאיות בתפקידים מוגדרים, צורות העסקה ושכר, וקיומה של מדיניות מגדרית בארגון. בשלב השני ראיינה החוקרת כל אחד מהמנהלים שהשיבו על השאלון כדי להשלים נתונים.

מבחינה מתודולוגית יש קושי לבדוק את השינויים במצבן של נשים לאורך זמן, שכן המקורות האמפיריים הבין־לאומיים והישראליים העומדים לרשותנו משתמשים בהגדרות לא זהות של מיהו עיתונאי וגם משתמשים בכלים מתודולוגיים שונים זה מזה.

קורפוס הנתונים לגבי הקמת תא העיתונאיות כולל מסמכים ומצגות שמתעדים את תהליך התגבשותו, והם נמסרו לחוקרות מידי הנהלת התא. התקיימו גם שיחות בלתי פורמליות עם עיתונאיות חברות בתא.

להלן נבחן אם תהליך הפמיניזציה בעיתונות הישראלית עדיין נמשך. זאת בהתבסס על ממצאי הסקרים הבין־לאומיים ובהשוואה לממצאי סקרים קודמים. תשומת לב מיוחדת נייחד לבחינת תהליך הפמיניזציה של קבוצת עיתונאיות ייחודית - מגישות החדשות - ששיעורן בכל העולם הולך וגדל. ניתוח ביקורתי של תהליך הפמיניזציה מחייב בחינה לא רק של חלקן המספרי של נשים במקצוע אלא של המאפיינים התעסוקתיים של נשים עיתונאיות. ננתח גם את פעילותן של העיתונאיות לקידום מעמדן במקצוע.

האומנם מקצוע נשי?

הסקרים העדכניים מורים שמגמת הפמיניזציה נעצרה. מחקר gmmp בישראל משנת 2010 מראה שיעור של 29% נשים לעומת 71% גברים. טבלה 2 מלמדת שעיתונאיות מיוצגות יותר בעיתונות המודפסת ופחות בטלוויזיה. ממצאי 2010 מעידים על עלייה של 6% לעומת ממצאי מחקר GMMP משנת 2005 שבו נמצא שיעור נמוך יותר של נשים -23%. שיעור זה עדיין נמוך משיעור העיתונאיות העולמי - 37% - שנמצא במחקר GMMP.

גידול דרמטי חל בישראל בשיעור העיתונאיות בטלוויזיה - מ־9% בשנת 2005 ל־21% בשנת 2010. גידול זה עולה בקנה אחד עם המגמה העולמית - עוד ועוד נשים משתלבות בתפקידי עיתונות במדיום החזותי, כך מלמדים גם נתוני gmmp המוצגים בטבלה 2. עדיין שיעור הנשים בתחום הטלוויזיה בישראל נמוך מהשיעור הכולל של נשים בעיתונות הישראלית, והמגמה בעולם הפוכה: שיעור העיתונאיות בטלוויזיה גדול בהרבה משיעור העיתונאיות הכולל.

במחקר IWMF שמבוסס על נתוני מערכות החדשות נמצא בישראל שיעור גבוה יותר של נשים - 37.2%. את הפער בין הנתונים אפשר להסביר בכך שנתוני GMMP מוגבלים רק למי שמעורבות בתהליך הפקת החדשות ושמן מופיע על המוצר החדשותי, לעומת זאת מחקר IWMF כולל מגוון רחב יותר של תפקידים עיתונאיים. כך או אחרת, ניתוח שיעור העיתונאיות הישראליות (טבלה 3) מלמד שהן מיעוט בתחום. זאת במיוחד על רקע שיעור גבוה של השתתפות נשים בשוק העבודה הישראלי - 47% בשנת 2011.

אנו סבורות שאפשר להסביר את המפנה בתהליך הפמיניזציה גם בעזרת המודל של רסקין ודוס. על פי המודל שינו מעסיקים את סדר העדיפות של העובדים בשל מחסור בגברים ושאיפה להעסיק נשים. מאחר שהעיתונות הישראלית כבר אינה סובלת ממחסור בכוח עבודה ובשנים האחרונות אף נמצאת בתהליך של צמצום, ומאחר שמוצתה השאיפה להעסקת נשים בשל הכישורים והנטיות הייחודיים להן - בשל כל אלה חל מפנה. מפנה כזה חל גם במקומות אחרים בעולם, בארצות הברית הוא חל כבר עשור קודם לכן (Weaver, Beam, Brownlee & Voakes Wilhoit, 2007; Weaver & Wilhoit, 1996). ייתכן שתהליך זה מורה על מגמה גלובלית בעיתונאות כלשונם של קרטר ואחרים:

the growing commodification of news has led these organizations to “trim back” the number of journalists they employ, just as women are beginning to make serious inroads into the profession
(Carter, Branston & Stuart, 1998, p. 4)

פמיניזציה בתפקיד הגשת חדשות

ממצא מעניין במיוחד במחקר GMMP הוא הנוכחות הדרמטית של נשים כמגישות חדשות בישראל. שיעור המגישות בחדשות הרדיו הוא 34% (דומה לשיעור העיתונאיות הכללי), ואילו שיעור המגישות בטלוויזיה הוא 86%. כפי שאפשר לראות בטבלה 4, חל גידול ניכר מאז מחקר GMMP ב־2005. גם אז נמצא שיעור גבוה יחסית של מגישות חדשות בטלוויזיה (47%). שיעור מגישות החדשות בעולם כולו גדול בהרבה משיעור העיתונאיות הכללי, אך בישראל שיעור המגישות בטלוויזיה גדול במיוחד.

הנוכחות הדומיננטית של נשים בתפקיד של הגשת חדשות במדיום הטלוויזיוני הפופולרי יש בה כדי לתרום להבניית התפיסה השגויה הרווחת בציבור ובקרב אנשי מקצוע שתחום העיתונות כולו הוא תחום נשי.

המחקר הפמיניסטי מציע שני הסברים תאורטיים למגמה העולמית של פמיניזציה בתפקיד הגשת חדשות בטלוויזיה. האחד מבוסס על תהליכי החפצה (objectification) של דמות האישה שבולטים במיוחד בטלוויזיה. פטרישיה הולנד בחנה את הנוכחות הרבה של מגישות חדשות בטלוויזיה הבריטית במחצית השנייה של שנות ה־80 וגרסה שההופעה של נשים בתפקיד המזוהה כתפקיד גברי דווקא מדגישה את הנשיות שלהן והן משמשות אובייקט מענג לצופי החדשות, שהם בעיקרם גברים. עוד היא גורסת שנשים במדיה מזוהות באופן מסורתי עם רגש, גוף המוצג לראווה, מיניות ועיסוק בסוגיות של מרחב פרטי, ובכך מייצגות את היפוך המאפיינים החדשותיים המסורתיים: דיבור שאינו רגשי, "ראש מדבר", טשטוש המיניות ועיסוק בסוגיות של מרחב ציבורי. הניגוד יוצר מתח בין נשיות למקצועיות ומדגיש דווקא את נשיותן של המגישות (Holland, 1987).

גם בישראל רוב מגישות החדשות בטלוויזיה הן נשים צעירות בעלות מאפיינים המזוהים עם הופעה נשית מושכת - לבנות, רזות ובעלות שער ארוך וחלק. הציפייה הסטנדרטית באשר לחזותן של מגישות החדשות משתקפת בשיח הציבורי העכשווי המזהה דמיון חזותי רב בין מגישות החדשות (ראו למשל אלכסנדר, 2013). דוגמה היסטורית לנורמה הכפולה של הופעת מגישות חדשות והופעת מגישי חדשות היא הדחתה של כרמית גיא, המגישה הוותיקה והמוערכת של מהדורת "מבט" בשנים 1990-1974, בתואנה שיש לה רווח בין השיניים (ליפקין־שחק, 1997). ובדומה דחיקתן של מגישות ותיקות אחרות: שרי רז ודליה מזור (יחזקאלי והופשטיין, 1999). דבריו של טוביה סער, מנהל חטיבת החדשות באותה עת, מלמדים על אמות מידה שונות לשיפוט נשים וגברים:

לצערנו יש הבדל בין מה שנדרש מקריין חדשות לבין מה שנדרש מקריינית. קריין צריך להיות בעל הופעה טלוויזיונית נעימה ונאותה. מקריינית דורשים יותר: הופעה נאה. נכון לומר, אנו חוטאים כאן בשוביניזם גברי [...] קריין חדשות יכול לטעות קצת בקריינות, הוא יכול להופיע כאשר יש לו שקיות מתחת לעיניים, כמו לי למשל. קריינית טועה וקריינית עם שקיות מעוררת התנגדות מצד הצופים (אתגר, 1981 ב).

ההסבר התאורטי השני להשתלבותן של נשים בהגשת חדשות הוא סטריאוטיפ האישה כדמות מכילה ומעוררת אמון. ליזבט ון־זונן ניתחה את הכניסה המואצת של נשים לתפקיד הגשת חדשות בטלוויזיה ההולנדית ומצאה שהנשים שהשתלבו בתפקיד אינן צעירות או זוהרות במיוחד. אלה נשים בשנות הארבעים לחייהן בעלות מראה נאה ומעורר אמון. עוד מצאה שנשים התאימו לשינוי שהתחולל בהגשת החדשות ההולנדיות - מחדשות רציניות שמוגשות בסגנון רשמי לחדשות המדגישות סיפורים אנושיים ורגש ומוגשות בצורה פאמיליארית (1998 ,Van Zoonen).

דוגמה היסטורית שמדגימה הסבר זה בהקשר הישראלי היא פרשנותן של דפנה למיש וחווה תדהר לנוכחות יוצאת הדופן של מגישת החדשות אורלי יניב בזמן מלחמת המפרץ. ראיונות שערכו החוקרות עם מקבלי ההחלטות ברשות השידור חשפו עמדות קדומות ביחס לנשים ומחסומים בלתי פורמליים שהביאו להדרה של נשים מתפקיד הגשת חדשות ברדיו ובטלוויזיה בימי המלחמה בתואנה שהציבור זקוק לדמות סמכותית בימים של משבר. מגישת החדשות אורלי יניב זוהתה כדמות "רכה", "מכילה" ו"אימהית" במיוחד ולכן נותרה על המסך (,Lemish & Tidhar 1999).

דוגמה ישראלית עדכנית למודל זה של מגישת החדשות היא הדימוי של מגישת החדשות הוותיקה מיקי חיימוביץ'. כך נימק את גיוסה לתפקיד שלום קיטל, מנכ"ל החדשות של ערוץ 2: "כשהכנסנו את הקלטת של מיקי, צריך להודות, ראינו שזה זה. הבנתי שטלוויזיה זה גם מדיום רגשי" (תיק תקשורת, 24.10.2010).

דוגמאות אלו משקפות את הסטריאוטיפ הרווח בחברה ובתרבות ביחס לנשים, סטריאוטיפ המזהה אותן בתפקידן האימהי וכמייצגות רגש. תפקידה החשוב של האישה כאם בחברה היהודית והישראלית בולט במיוחד (ברקוביץ, 2001; 2000 ,Lemish & Barzel) ומוסבר על רקע המסורת היהודית, טראומת השואה והמאבק הקיומי המתמשך.

המדיום הטלוויזיוני הוא אפוא חלון הזדמנות לעיתונאיות צעירות ונאות במיוחד. כך למשל מגישות החדשות גאולה אבן ויונית לוי החלו להגיש את מהדורת החדשות המרכזית בגיל 25. אך כאשר העיתונאיות מתבגרות הן מודרות מהתפקיד למרות ניסיונן המצטבר. זאת בשונה מגברים בתחום. דוגמה בולטת לכך היא חיים יבין שהגיש את "מבט לחדשות" בשנים 2008-1968 (בן 76), ואין מטילים ספק בכך שהיה "מר טלוויזיה" (קמה ופירסט, 2015). נתוני מאגר המידע "יפעת אינפור - מבית יפעת מידע לעסקים" משנת 2012 מורים על פער של 14 שנים בין הגיל הממוצע של נשים מגישות חדשות ואקטואליה בטלוויזיה (35) לבין הגיל הממוצע של גברים מגישי חדשות ואקטואליה בטלוויזיה (49). רק 13% מהנשים המגישות היו בנות 45 ומעלה לעומת רוב של 61% בקרב הגברים (נעמת, 2012).

קמה ופירסט (2015) גורסים שהדפוס הזה של הייצוג הדיפרנציאלי של המגדרים מבחינת הגיל צמח מן הנורמה המקובלת שלפיה נשים אמורות להישאר צעירות, אם לא בגילן הכרונולוגי, לכל הפחות במראן; ואילו לגברים מותר להראות את סימני הגיל והזקנה, העושים אותם נחשקים יותר. כלומר, הסטטוס של הנשים מבוסס על המיניות שלהן. סימני הגיל נתפסים כפגיעה חמורה באטרקטיביות המינית ומפחיתים בערכה של האישה. לפיכך לנשים שאינן צעירות אין מקום בהגשת חדשות בטלוויזיה. לעומת זאת הסטטוס של גברים עולה עם הגיל, ופירוש הדבר שעמד לרשותם יותר זמן לצבור כוח והשפעה, שהם מאפיינים חשובים בהערכת הגבריות.

לנוכחות של דמות נשית מקצועית וסמכותית ערב ערב בסלון הבית של צופי מהדורת החדשות המרכזית יש השפעה לא מבוטלת על מעמדן הסמלי של נשים בחברה הישראלית. על רקע מרחב ציבורי שמדיר נשים ומשמר מבנה וסדר פטריארכליים בולט המיקום החריג של דמות האישה שתפקידה העיתונאי להגדיר ולמסגר באופן סמלי את טיבו של המרחב הציבורי. אבל הנוכחות של נשים במרחב זה מתאפשרת רק בתנאי שהן עונות לקריטריונים הנוקשים של מראה יפה ומושך, ובכך נשמר הסדר הפטריארכלי (2010 ,Lemish). במילים אחרות, כניסת האישה למרחב הציבורי מוסיפה לקבע אותה במרחב ממושטר והגמוני (לובין, 2014).

עם השתלבותן של נשים בישראל בתפקיד הגשת חדשות בטלוויזיה נהגו לשבצן לצד גברים סמכותיים וכריזמטיים במתכונת הזוגית הנהוגה בהגשת חדשות לאומיות בעולם (המכונה "ברבי וקן"). כיום המגישות בשתי מהדורות החדשות המסחריות מגישות את המהדורה לבד. עם פרישתו בשנת 2007 של גדי סוקניק, מגיש החדשות בערוץ 2, החליטה מערכת חברת החדשות לאחר לבטים רבים שאישה בדמותה של יונית לוי יכולה להגיש את המהדורה המרכזית לבדה. לאחר התפטרותו של יעקב אילון עברה גם מהדורת החדשות המרכזית של חדשות 10 להגשה יחידה של תמר איש־שלום וטלי מורנו.

הסטטוס התעסוקתי של העיתונאיות הישראליות

מאמרם של לימור וכספי (1994, עמ' 43) רמז לקיומו של פער שכר בין נשים לגברים. המחקר האמפירי על המבנה המגדרי של העיתונות המודפסת בישראל מצא בידול מיני אופקי ואנכי במקצוע. בידול מיני אופקי - נשים מרוכזות בתחומי סיקור המזוהים באופן מסורתי עם המרחב הפרטי, כדוגמת חינוך ובריאות, וגברים מרוכזים בתחומי סיקור המזוהים עם המרחב הציבורי, כדוגמת כלכלה וביטחון. בידול מיני אנכי - נשים ממלאות תפקידים הנחשבים לבעלי סטטוס מקצועי נמוך, למשל כתיבה והגהה, וגברים ממלאים תפקידים בעלי סטטוס גבוה, למשל עריכה ופובליציסטיקה (2008 ,Lachover).

נתוני מאגר המידע "יפעת אינפור - מבית יפעת מידע לעסקים" משנת 2012 המתבססים על כל אמצעי התקשורת מורים על המשך הבידול המיני האנכי בעיתונות. לפי האיור שלהלן שיעורן של נשים 38% מכלל הכתבים, ושיעורן נמוך בהרבה בתפקידים בכירים יותר: עריכה ראשית (23%), ראשות דסק (15%) ופרשנות (11%). בידול מגדרי אנכי ניכר גם בתחומים מקצועיים אחרים בישראל, כגון חינוך (הרצוג, 1996) והשכלה גבוהה (1993 ,Toren).

מחקר IWMF מציג תמונה חלקית של הסטטוס התעסוקתי של נשים בעיתונות הישראלית. בטבלה 5 בולטת במיוחד ההשתלבות ההולכת וגדלה של נשים בדרגות ניהול. שיעור הנשים 31.3% מהדרג הבכיר ביותר במערכות החדשות ו־34.1% מהדרג הבכיר. שיעור זה מעט נמוך מהשיעור הכללי של נשים במקצוע וגבוה מעט מהשיעור במקומות אחרים בעולם (2013 ,Byerly). בתחומים מקצועיים פחות, כגון הפקה ועיצוב, שיעורן של הנשים גבוה במיוחד (59.7%).

למרות הנוכחות של נשים בתפקידים בכירים במקצוע יש להדגיש שזה שנים רבות לא עמדה אישה בראש ארגון חדשות בישראל ולא נראה שאישה תשמש בתפקיד זה בעתיד הקרוב. במובן זה המצב אף חמור יותר מבעבר. במשך כל שנות המדינה עמדה רק אישה אחת בראש ארגון חדשותי בשפה העברית - חנה זמר. זמר (2003-1924) הייתה העורכת הראשית של עיתון "דבר" בשנים 1990-1970 (2009 ,Lachover). נשים אחרות שימשו עורכות ראשיות של עיתונים יומיים בשפות זרות: אלה בן דור שימשה עורכת מחליפה של ג'רוזלם פוסט (אנגלית); גיזלה מרטון שימשה עורכת ראשית של Uj Kelet (הונגרית), והחליפה אותה עליזה שוורץ בשנים 2009-1972; רותי יובל שימשה עורכת משותפת במעריב בשנים 2009-2007.

עוד היבט שנבחן במחקר IWMF הינו תנאי ההעסקה של גברים ונשים בארגוני החדשות בישראל. לצערנו, ארגוני החדשות שנכללו במחקר סירבו לספק את מלוא המידע שביקשנו ומסרו נתונים חלקיים (המספר הכולל המדווח בטבלה 6 נמוך לעומת טבלה 5). הנתונים החלקיים מלמדים ששיעור הנשים בעיתונות הישראלית המועסקות במשרה מלאה הכוללת הטבות סוציאליות (47% מהנשים) נמוך משיעור הגברים המועסקים במשרה מלאה הכוללת הטבות (53% מהגברים). 23% מהנשים עובדות במשרה חלקית רגילה ורק 13% מהגברים עובדים במשרה חלקית רגילה. הנתונים הזעומים במדגם על המועסקים כפרילנסרים (בלי יחסי עובד־מעביד) - 12 עובדים מתוך מדגם של 1,388 - מלמדים שהמערכות לא סיפקו את הנתונים המלאים על צורת העסקה בעייתית זו. בסקר שערכו צפתי ומאיירס ב־2008 בקרב עיתונאים נמצא שיעור של 8.4% פרילנסרים (2012 ,Tsfati & Meyers).

חוסר שוויון תעסוקתי זה מוביל נשים לחוסר ביטחון תעסוקתי, ומכאן יכול להוביל לצנזורה עצמית וקבלה והסתגלות לנורמות המקצועיות (הגבריות) הקיימות.

זהות פמיניסטית ופעילות אקטיביסטית בקרב עיתונאיות

עד לעת האחרונה לא התארגנו העיתונאיות בישראל כקבוצה שמטרתה לקדם את הזכויות והסטטוס שלהן כעובדות. בארצות הברית בלטה פעילות אקטיביסטית של נשים בארגוני חדשות בשנות ה־70, ה־80 וה־90, נשאה פרי והביאה למניעת הפלייתן של נשים ולקידומן בארגונים (Byerly & Warren ,1996; Byerly & Ross, 2006).

חוסר ההתארגנות של עיתונאיות בישראל אינו מפתיע על רקע המודעות הנמוכה לזכויות עובדים בקפיטליזם הישראלי בכלל והמודעות הנמוכה למצבן של הנשים העובדות בפרט (גוז'נסקי, 2013), וכן על רקע הנתונים הקיימים על זהותן הפמיניסטית של עיתונאיות ישראליות. בסקר שנערך בעיתונות הכתובה נמצא שרוב העיתונאיות מביעות הזדהות כללית עם הרעיון הפמיניסטי של שוויון הזדמנויות, אך אינן מבטאות מחויבות גבוהה לתנועה הפמיניסטית (לחובר, 2002). בכך הן אינן נבדלות מכלל הנשים בישראל שלא עברו מעולם תהליך של חברות נשי פוליטי ומשום כך לא פיתחו אמפתיה מגדרית של סולידריות, שותפות והזדהות. חברות פמיניסטי כזה מעולם לא קרה בישראל במידה ניכרת, כמו שקרה בארצות־הברית ובאירופה המערבית בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. התוצאה היא שנשים בישראל אינן מתלכדות כקבוצה למטרות של קידום זכויותיהן ואינן מתלכדות כדי למנוע קיפוח נשים שזכויותיהן מאוימות (קמיר, 2013).

יתר על כן, הידרדרות התנאים התעסוקתיים של כלל העיתונאים בעידן של נאו־ליברליזם וריכוזיות בתעשיית המדיה שחקה את מעמדם האישי וצמצמה עוד יותר את פוטנציאל המחאה שלהם מול מעסיקיהם. מעמדן התעסוקתי הנמוך במיוחד של העיתונאיות מסביר את הימנעותן מהתארגנות.

למרות העדר אקטיביזם פמיניסטי מאורגן היו לאורך השנים יוזמות של עיתונאיות ישראליות, אבל הן לא התפתחו לפעולה ממוסדת ממושכת. כך למשל עם הדחתה של גאולה אבן מהגשת מהדורת "מבט" בשנת 1997 פרסמו העיתונאיות שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה מכתב תמיכה גלוי וביקורתי על מהלך זה (זלצמן, 1998). עיתונאיות ידועניות היו מעורבות באופן אישי ב"עזרת נשים" - התארגנות ציבורית של נשים מובילות דעת קהל שמתנדבות במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. עיתונאיות אקטיביסטיות — שלי יחימוביץ' ומרב מיכאלי - בחרו לזנוח את מקצוע העיתונות ולעבור לפוליטיקה ממוסדת.

התפתחות אקטיביסטית ניכרת בקרב עיתונאיות בישראל חלה בשנתיים האחרונות עם הקמתו של תא עיתונאיות. ההתארגנות החלה ביזמה פרטית של שתי עיתונאיות בתפקיד עריכה בכיר בעיתונות הכתובה. ביוני 2011 הן פנו ל"שוות", המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית של מכון ון־ליר, בבקשה לקבל הכשרה בנושא מגדר ותקשורת. בשיתוף עם ארגון אג'נדה, המרכז הישראלי לאסטרטגיה תקשורתית, נפתח סמינר בנושא מגדר ותקשורת שמטרתו העלאת המודעות למנגנוני הדרה, חסמים, מנגנונים של כוח וחלוקת משאבים ותפקידים. במשך שנה נפגשה קבוצת עיתונאיות מכמה ארגוני חדשות עם נשות אקדמיה ועם פעילות פמיניסטיות. הקבוצה הגדירה את המפגשים כמרחב המאפשר שיחה פתוחה ובטוחה המדגישה את השותפות בין העיתונאיות, ומכאן הייתה הדרך קצרה להקמת "תא העיתונאיות".

כעבור שנה, ביוני 2012, נערך כינוס היסוד של תא העיתונאיות הישראלי בהשתתפות כ־70 נשים מכל כלי התקשורת, בהן עיתונאיות ערביות, דתיות וחרדיות. המפגש נשא אופי דמוקרטי ובלתי היררכי, ובמהלכו נבחרו תחומי פעילות: הטרדות מיניות כלפי עיתונאיות, טיפול באופן הסיקור של הטרדות מיניות בתקשורת, קיומה של תקרת זכוכית במקצוע, תנאי העבודה של עיתונאיות, חוסר ביטחון תעסוקתי, סוגיית קידום ואימהות (הקושי לעבוד במשמרות ולהיות זמינה עשרים וארבע שעות ביממה). ביולי 2013 נערך באוניברסיטת תל־אביב כינוס שמטרתו לרתום לתא עוד עיתונאיות ולמסד את ועדות הפעולה שלו.

תא העיתונאיות הישראלי הולך ומתמסד. יש בו מעגל רחב של עיתונאיות תומכות, מעגל קטן יותר של עיתונאיות המשתתפות בפעילותו, וגם גרעין של עיתונאיות בעלות מחויבות גבוהה שמקדישות זמן רב לעבודתן בתא. את פעילות התא מלווה ארגון "שוות".

כיום התא פועל בתחומים אלו: (1) ניטור של ייצוג נשים במדיה ובניית מאגר מומחיות בתחומים שונים כדי להגדיל את הנוכחות של נשים במדיה; (2) פעילות מול גופי תקשורת שיכולים לקדם את הייצוג של נשים במדיה, למשל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, גופי רגולציה, מועצת העיתונות; (3) ליווי והדרכה של עיתונאיות צעירות בידי עיתונאיות ותיקות; (4) יצירת סביבת עבודה מכבדת ופעולה נגד הטרדות מיניות.

צוות ניהול התא מרכז את הפעולות האלה: גיוס חברות, גיוס משאבים, גיבוש אסטרטגיה תקשורתית ועוד.

תא העיתונאיות הישראלי פועל אפוא בשני מישורים המזינים זה את זה. התא שם לו למטרה לקדם מטרות תעסוקתיות בקריירה של נשים עיתונאיות ולקדם ייצוג סטראוטיפי פחות ושוויוני יותר של נשים במדיה. מחקרים בתחום האקטיביזם של עיתונאיות מורים על קשר בין אקטיביזם המכוון לתוך הארגון ופועל לשינוי תנאי העבודה של העיתונאיות ובין אקטיביזם בתחום תוכני החדשות. מאבק על יחסי כוח בין העיתונאיות לבין הממונים עליהן מעיד על הפוטנציאל למאבק על משמעות החדשות (Byerly & Warren ,1996; Byerly & Ross, 2006).

באפריל 2013 זכה תא העיתונאיות להד ציבורי גדול בעקבות פעילותו בתחום הטרדה מינית של עמיתים. נחשפו עשרות עדויות על הטרדות מיניות של עיתונאי בכיר, והנושא של הטרדות מיניות במערכות החדשות עלה לסדר היום הציבורי. מחקר ישראלי על נשים עיתונאיות מראה את ההטרדות המיניות בחוויה של עיתונאיות ביחסי העבודה שלהן עם מקורות המידע שלהן (תמיר וברנשטיין, 2013; 2005 ,Lachover). מחקר המבוסס על ראיונות עומק עם עיתונאיות ישראליות מלמד שבהתמודדות של עיתונאיות עם יחס מזלזל, בכלל זה הטרדות מיניות מצד מקורות המידע שלהן, יש גם גורם פוליטי. חלק ניכר מהעיתונאיות מפתחות טקטיקות — כגון פלרטוט, התיילדות, טשטוש הנשיות — כדי לקרוא תיגר על הסדר הפטריארכלי ומשתמשות במודע בסטראוטיפים הגבריים ביחס אליהן למטרות מקצועיות שלהן (2005 ,Lachover).

בהקמת תא העיתונאיות בקיץ 2011 חברו לפחות שלושה גורמים:

(1) מעורבות מכון ציבורי - "שוות" המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית של מכון ון־ליר והארגון האקטיביסט, "אג'נדה"; (2) מודעות פמיניסטית ציבורית הולכת וגוברת שמקרינה גם על נשים עיתונאיות; (3) תודעה מתפתחת של עובדים שכירים בישראל שקיבלה תאוצה בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011 (גוז'נסקי, 2013) ומשתקפת גם בהקמתו ב-2012 של ארגון עובדים חדש של העיתונאים בישראל. בכל העולם המאבק של נשים על תפקידן במערכות חדשות קשור לעתים קרובות בתנועות רחבות להגדרה עצמית ובשאיפה של נשים לבטא את קולן במסגרת תנועה חברתית. כדבריה של קרוליין בירלי:

History teaches that women's most energetic efforts to work as journalists have often come within the context of national liberation or rather social justice movements
(Byerly, 2013, p. 454)

דיון ומסקנות

בראשית שנות ה־80 פרסמה העיתונאית לאה אתגר מאמר שכותרתו 'האם תהפוך העיתונאות למקצוע נשי?'. במחצית שנות ה־90 דומה שאפשר להתחיל ולהסיר את סימן השאלה שהוצב בסיומה של הכותרת הזו" (לימור וכספי, 1994, עמ' 37).

כך כתבו לימור וכספי בפתח מאמרם ששימש נקודת מוצא לפרק זה. כעבור שני עשורים נראה כי אמנם אפשר להסיר את סימן השאלה. באמצע שנות ה־90 היה נראה כי התשובה לשאלה היא חיובית, וכיום אפשר לומר שהתשובה שלילית. מקצוע העיתונאות בישראל לא הופך למקצוע נשי. הפמיניזציה במקצוע, שהצביעו עליה לראשונה לימור וכספי, נבלמה במהלך שנות ה־90 ונשים נותרו מיעוט במקצוע. אמנם חלקן של נשים בתפקידי ניהול אינו מבוטל, במיוחד אם משווים את ישראל למדינות אחרות בעולם (2013 ,Byerly), אבל נשים עדיין מועסקות בתפקידים ובתנאים נחותים מאלה של עמיתיהן הגברים.

את מצבן התעסוקתי של העיתונאיות יש לנתח גם על רקע התפתחויות ברמת המקרו. התפתחות מדיניות פוליטית וכלכלית נאו־ליברלית ומגמת הגלובליזציה בישראל השפיעו גם על תעשיית החדשות הישראלית ועובדיה, בייחוד על הנשים שבה. תהליך הקונגלומרציה שעברה מפת התקשורת הישראלית (לימור, 1997) הגביר את עצמתם של ארגוני החדשות שהם חלק מהקונגלומרטים, העצים את תלותם של העיתונאים במעסיקיהם והחליש את כוחם (כספי, 1997). במיוחד נפגעו ממצב זה העיתונאיות שסובלות מביטחון תעסוקתי נמוך.

החסמים העומדים בפני עיתונאיות בישראל אינם גלויים. הם סמויים בעיקרם וככל הנראה נובעים מנורמות פטריארכליות שנשים וגברים כאחד שבויים בהן. למרות מגמות של שיפור במצבן של נשים בשוק העבודה בישראל ולמרות מדיניות חקיקה מתקדמת בתחום התעסוקה בישראל - בפועל נשים בישראל עדיין אינן נהנות משוויון בתעסוקה ובכלכלה. נתונים סטטיסטיים מלמדים שהבידול המגדרי הבולט בשוק העבודה ופער השכר המגדרי הגדול אינם מצטמצמים (2010 ,Ash Kurlander).

אחד החסמים הבולטים שעומדים בפני עיתונאיות ישראליות הוא הצורך לאזן בין המחויבות לעבודה ובין המחויבות למשפחה. ברחבי העולם יש עיתונאיות בעלות משפחה פחות מעיתונאים בעלי משפחה, ואילו בישראל עיתונאיות נשמעות לנורמה שמקדשת את מוסד המשפחה. לפיכך כמו נשים פרופסיונליות אחרות בישראל גם הן צריכות להתמודד עם חלוקת עבודה בלתי שוויונית במשק הבית (2008 ,Lachover).

יש לציין שגם העדר שירותים חברתיים מקיפים למשפחות - כגון מעונות יום, יום לימודים ארוך, הכרה בהעסקת מטפלת לצורכי מס הכנסה - מקשה על עיתונאיות ישראליות להתקדם בסולם התפקידים במקצוע.

קיומה של מדיניות מוצהרת לשוויון מגדרי בארגוני החדשות בישראל נבחנה במחקר IWMF. אף לא באחד משבעת ארגוני החדשות שנכללו במחקר התקיימה הכשרה או פעילות לקידום נשים בארגון, ורק שתי מערכות הציעו סיוע בטיפול בילדים במסגרת הארגון.

ראוי לציין שבעבר קידמה רשות השידור במוצהר מדיניות של שוויון מגדרי. דליה לירן־אלפר, יושבת ראש הוועדה למעמד האישה ברשות בשנים 1998-1993 ניסתה לקדם ייצוג הולם של נשים בשידורי הרשות ולשלב יותר נשים במקצוע (160-161 .Byerly & Ross, 2006, pp). היא יזמה גם קורס לעובדות בכירות ברשות השידור שמטרתו לעורר ולפתח מודעות לסוגיות נשיות (לירן־אלפר, 2000).

התנועה והמחקר הפמיניסטיים בארץ ובעולם גינו את ההדרה ואת הייצוג החסר של נשים והעלו סוגיות נשיות ופמיניסטיות במדיה. אבל הפעילות הייתה בתחום הפקת החדשות והמדיניות שמייצרת את התכנים הבעייתיים (למיש, 1997). אנו תקווה שהקמת תא העיתונאיות הישראלי לצד התפתחויות אחרות במרחב הפמיניסטי הישראלי בזירה הפרלמנטרית והחוץ־פרלמנטרית יחוללו שינוי. בעת כתיבת שורות אלו עדיין מוקדם להעריך עד כמה תהיה להתארגנות תא העיתונאיות השפעה ארוכת טווח על מעמדן של עיתונאיות בישראל -על תנאי ההעסקה שלהן ועל הסרת החסמים המונעים את יכולתן להשיג שוויון תעסוקתי מלא וכן על הפרקטיקות העיתונאיות הקשורות לייצוג נשים ולייצוג סוגיות נשיות ופמיניסטיות בחדשות.

המעבר הדרמטי לעיתונות דיגיטלית עשוי לפתוח הזדמנויות חדשות לנשים המבקשות להשתתף בעיתונות ולהיות בעלות שליטה על עבודתן ועל המסרים שלהן (2013 ,Byerly). כמה עיתונאיות בישראל כבר ביססו את עשייתן המקצועית ברשת, לדוגמה הבלוג הפוליטי של טל שניידר (הפלוג) ובלוג ביקורת העיתונות של דבורית שרגל (ולווט אנדרגראונד). יש ספק בדבר הפוטנציאל המשחרר הטמון באינטרנט לנשים בכלל ולעיתונאיות בפרט בגלל המגמה החזקה של ריכוזיות הבעלות בחדשות המדיה (Chambers, Steiner & Fleming, 2004), אבל הטכנולוגיה החדשה מזמנת גם אפשרויות לעיתונות שאינה ממוסדת שיכולה ליצור מוביליות מקצועית רבה לנשים.

מחקר עתידי על פמיניזציה של העיתונות הישראלית ראוי אפוא שיבחן אם זירת העיתונות הדיגיטלית היא מרחב מעצים לעיתונאיות מבחינת מעמדן התעסוקתי והמקצועי ומבחינת יכולתן להשמיע את קולן.

---

המאמר "הפמיניזציה בעיתונות הישראלית – תזה, מחקר ובחינה מחודשת", מאת עינת לחובר ודפנה למיש, נכלל בספר "מעברים בתקשורת", אוסף מאמרים לכבודו של פרופ' דן כספי ופועלו, שיצא לאור בשנת 2015, בהוצאת צבעונים

האזכורים

אלכסנדר, נ' (2013). למה הדבר דומה? מוסף הארץ. נדלה ב: 21.12.2013.

אתגר, ל' (1981 א). האם תהפוך העתונאות למקצוע נשי? ספר השנה של העיתונאים: תל־אביב: אגודת העיתונאים, עמי 183-175.

אתגר, ל' (1981ב, 23 באוקטובר). שוביניזם גברי. מעריב, שבוע טוב, עמ' 4. ברקוביץ', נ' ( 2001). אזרחות ואימהות: מעמדן של הנשים בישראל. בתוך: י' פלד וע' אופיר (עורכים). ישראל: מחברה מגוייסת לחברה אזרחית? (עמ' 243-206). תל־אביב: מכון ון־ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.

גוז'נסקי, ת' (2013). לחם עבודה. מעמד הפועלים הישראלי: מבט עכשווי והיסטורי. חיפה: פרדס.

הקר, ד', לביא־אג'אי, מ', וקרומר־נבו, מ' (2014). הזמנה לדיון במתודולוגיות מחקר פמיניסטיות. בתוך: מ' קרומר־נבו, מ' לביא־אג'אי, וד'. הקר (עורכות). מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות (עמ' 31-7). תל־אביב: הקיבוץ המאוחד.

הרצוג, ח' (1996). עיוורון מינים? — נשים בחברה ובעבודה. בתוך: א' מרגלית (עורך), ישראל אל שנות ה-2000. יזמה לצרק חברתי (עמ' 82-67), תל אביב: יד־יערי.

זלצמן, א' (1998, 14 ספטמבר). פורת מתנכל לשלי יחימוביץ' ולכרמלה מנשה, מעריב. עמ' 6.

יחזקאלי צ', והופשטיין א' (1999, 14 מאי). 7 ימים, ידיעות אחרונות, עמ' 69־ 72, 93.

כספי, ד' (1997). מבוא: עמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית. בתוך: ד' כספי (עורך). תקשורת ודמוקרטיה בישראל (עמ' 26-9). ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.

לובין, א' (2013). המרחב והמבט. בתוך: ר' הלפרן (עורכת). היכן אני נמצאת? פרספקטיבות מגלריות על מרחב (עמ' 75-17). אבן־יהודה: רכס.

לימור, י' (1997). "הנסיך הקטן" ו"האח הגדול'/ או: תעשיית התקשורת בישראל בעידן של תמורות. בתוך: ד' כספי (עורך). תקשורת ודמוקרטיה בישראל (עמ' 46-29). ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.

לימור, י', וכספי, ד' (1994). הפמיניזציה בעתונות הישראלית. קשר, 15, עמ' 45-37.

ליפקין־שחק, ט' (1997, 19 דצמבר). הרווח כולו שלה, מעריב סופשבוע. עמ' 57-54.

לירן־אלפר, ד' (2000). עתיד התקשורת בידי נשים? הוועדה למעמד האישה ברשות השידור 1998-1993. פתו"ח, 4, עמ' 204-188.

לירן־אלפר, ד', וקמה, ע' (2007). עיצוב הגוף וחיטוב הזהות: ייצוגי הנוף בטלוויזיה המסחרית. תל־אביב: אוניברסיטת תל־אביב.

למיש, ד' (2006). עושים ועושות הרשות. ישראל. דוח מחקר במסגרת הפרוייקט הבין־לאומי Global Media Monitoring Project. תל־אביב: אוניברסיטת תל- אביב.

למיש, ד' (1997). שוות ערך תקשורתי: מבט פמיניסטי על התקשורת הישראלית. בתוך: ד' כספי (עורך). תקשורת ודמוקרטיה בישראל (עמ' 139-119). ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.

לנדאו, א' (1994, 10 יוני). מי מפחד מנשים בעיתון. שני חוקרים ממין זכר לא מרוצים מחדירת נשים למקצוע העיתונות, העיר. עמי 43.

נעמת - תנועת נשים עובדות ומתנדבות (2012). מידעל'ה. נשים ומקצועות - מידע על קצה המזלג. נשים בעיתונות הישראלית. גיליון מספר 1. נדלה ב 21.12.2013.

פוגל ביז'אוי, ס' (2005). אם טוב כל כך אז למה רע כל כך? ההיבטים המגדריים של הנאו־ליברליזם בשוק העבודה בישראל, בתוך: א' בראלי, ד' גוטוויין וט' פרילינג (עורכים). חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי. כר' א-ב (עמי 216-183). ירושלים: יד יצחק בן־צבי ומכון בן־גוריון לחקר ישראל.

קמה, ע', ופירסט, ע' (2015). על ההדרה: ייצוגים תקשורתיים של קבוצות מיעוט. תל־אביב: רסלינג.

קמיר, א' (2013). מרחבי דיכוי מגדרי מוכחשים: "המרחב הפרטי הנורמטיבי" ו"מרחב האחיות הלא־מוכר". מחשבות על פריצת דיני המשפחה ופולחן האימהות, ועל בנייתה של אחוות נשים. בתוך: ר' הלפרן (עורכת). היכן אני נמצאת? פרספקטיבות מגדריות על מרחב (110-77). אבן־יהודה: הוצאת רכס.

תיק תקשורת, 24.12.2010. נדלה ב: 21.12.2013.

תמיר, א', וברנשטיין, ע' (2013). ספורט כיחידה קרבית. עבודתן של עיתונאיות הספורט בישראל. קשר, 44, עמ', 28-20.

Ash Kurlander,Y. (2010). We keep running, but are we getting ‘somewhere else?’A shadow report submitted to the Beijing +15 conference. Jerusalem: The Israel Women’s Network

Byerly, C. (2013). The Palgrave international handbook of women and journalism. London: Palgrave Macmillan

Byerly, C. (2011). Global report on the status of women in the news media. Washington, DC: International Women’s Media Foundation

Byerly, C., & Ross, K. (2006). Women and media. A critical introduction. Malden, MA: Blackwell Publishing

Byerly C. M., & Warren C. A. (1996). At the margins of center: Organized protest in the newsroom. Critical Studies in Mass Communication, 13(1), 1-23

Carter, C. Branston, G., & Stuart, A. (1998). News, gender and power. London and New York: Routledge

Caspi, D., & Limor, Y. (1999). The in/outsiders. Mass media in Israel. Cresskill, NJ: Hampton Press

Chambers, D., Steiner, L., & Fleming, C. (2004). Women and journalism. London and New York: Routledge

Global Media Monitoring Project (2010). Who makes the news? Toronto: World Association for Christian Communication

Holland, P. (1987). When a woman reads the news. In H. Baehr & G. Dyer (Eds.), Boxed in: Women and television (pp. 133-149). London: Pandora

International Women’s Media Foundation (2011). Global report on the status of women in the news media. Washington: International Women's Media Foundation

Izraeli, D. (1988). Women managers in Israel. In N. Adler & D. N. Izraeli (Eds.), Women in management worldwide. New York: M. E. Sharpe

Lachover, E. (2005). The gendered and sexualized relationship between Israeli women journalists and their male news sources. Journalism, 6(3), 265-290

Lachover, E. (2008). Women journalists in Israel. In R. Froelich & S. A. Lafky (Eds.), Women journalists in the western world. What surveys tell us? (pp. 179-200). Cresskill, New Jersey: Hampton Press

Lachover, E. (2009). The first lady of Hebrew journalism: Hannah Semer (1924-2003). Medien and Zeit, 24(2), 40-54

Lemish, D. (2010). Screening gender in cildren ’s TV: The views of producers around the world. New York and Abingdon: Routledge

Lemish, D" & Tidhar, C. E. (1999). Where have all the young girls gone? The disappearance of Israeli women-broadcasters during the Gulf War. Women and Language, 14(1), 13-21

Lemish, D., & Barzel, I. (2000). “Four Mothers’’: The womb in the public sphere. European Journal of Communication, 15(2), 147-169

Reskin, B. F., & Ross. P. A. (1990). Job queues, gender queues, explaining women s inroads into male occupation. Philadelphia: Temple University Press

Toren, N. (1993). The status of women in academia. In Y. Azmon & D. N. Izraeli (Eds.), Women in Israel (pp. 125-134). New Brunswick and London: Transaction

Tsfati. Y. (2004). Exploring possible correlates of journalists’ perceptions of audience trust. Journalism and Mass Communication Quarterly, 81(2), 274-291

Tsfati, Y., Meyers, O., & Peri, P. (2006). What is good journalism? Comparing Israeli public and journalists’ perspectives. Journalism, 7(2), 152-173

Tsfati, Y., & Livio, O. (2008). Exploring journalists’ perceptions of media impact. Journalism & Mass Communication Quarterly, 85(1), 113-130

Tsfati, Y., & Meyers, O. (2012). Journalists in Israel, in D. H. Weaver & L. Willant (Eds.), The global journalist in the 21st century (pp. 443^157). New York: Routledge

Van Zoonen, L. (1998). One of the girls? The changing gender of journalism. In C. Carter, G. Branston & A. Stuart (Eds.). News, gender and power (pp. 33—46). New York: Routledge

Weaver, D. H., & Wilhoit, G. C. (1996). The American journalist in the 1990s. Mahwah, NJ: Erlbaum

Weaver, D. H., Beam, R. A., Brownlee, B. J., Voakes, P. S., & Wilhoit, G. C. (2007). The American journalist in the 21st century: U.S. newspeople at the dawn of a new millennium. Mahwah, NJ: Erlbaum