לעיתים יש צורך במגיפה אחת כדי לזהות ולאבחן באמצעותה מחלה מתמשכת אחרת. זהו גם המקרה של הייצוג הנשי על מסך הטלוויזיה שלנו, כפי שנחשף במחקר של עמותת הצלחה. מגיפת הקורונה, שהצטיינה במופעים עמוסי גרפים, מספרים ונתונים, היתה אקלים מחקרי הולם לבחון גם מחלת רקע ותיקה שמלווה את שידורי הטלוויזיה במשך שנים ארוכות וכבר נכתב עליה רבות, אך מסתבר שלא מספיק כדי להביא לשינוי הראוי.

זו אינה הפעם הראשונה שהצלחה עוסקת בבחינה כמותית ואיכותית של ייצוג נשי בכלי התקשורת בישראל. לפני עריכת המחקר הנוכחי כבר התפרסמו נתונים שנאספו באמצעות בקשות חופש מידע, אודות הייצוג הנשי והנוכחות הנשית, גם מאחורי המסך ובתפקידים שונים בשידור הציבורי בישראל (גלי צה"ל ותאגיד השידור) וגם בכל הנוגע להיקפי המשרה, בכירותה והפרשי השכר בין גברים ונשים.

גם במובנים אלו התמונה אינה מחמיאה ומצריכה תיקון ושינוי. כתבה נרחבת של ענת סרגוסטי בעניין זה, המבוססת על נתוני הצלחה, פורסמה בסוף השנה שעברה במוסף "גלריה" של "הארץ". ממצאי המחקר הנוכחי, שבחן חודש של שידורי אקטואליה בשלושת ערוצי הברודקאסט המרכזיים (רשת, קשת וכאן), מוכיחים כי גם בשעת התחוללות מגיפה בעלת מאפיינים אזרחיים וגם כשהרלוונטיות של תכני השידורים לכלל הציבור מובהקת, עדיין קיים פער משמעותי, גדול ומטריד בסוגיית הייצוג הנשי והקול הנשי. זאת במיוחד בעמדות המפתח של הפרשנות, המומחיות וקבלת ההחלטות.

בתחילת אפריל 2014 התבשרנו על הקמת ועדה חדשה של הרשות השניה. על-פי הודעת הרשות אז, "הוועדה תבחן דרכים להגברת הנראות והשתתפותן של נשים בשידורי הערוצים המסחריים". אכן, הסוגיה שלשם בחינתה הוקמה הוועדה היא משמעותית וראויה והיו מי שחשבו שהדבר יביא לשינוי מציאות וגישה גם אצל העוסקים במלאכה ומקבלי ההחלטות באולפנים. חשבו וטעו. עיון משווה בממצאי המחקר הנוכחי לזה שנעשה ב-2015 בעבור הרשות השניה, מראה על סטגנציה בחלק מהמדדים ועל הרעה באחרים.

כפי שכתבתי כאן כבר ב-2014, המחוקק הפנים כבר מזמן שיש מקום למדיניות מתקנת שתעודד שילובן של נשים כך שתזכנה לייצוג הולם יותר – כפי שנכון וראוי. במשרד ראש הממשלה פעלה הרשות לקידום מעמד האשה, שמאז הקמת המשרד לשוויון חברתי עברה לתחומי סמכותו. הרשות הזו אמונה, בין השאר, גם על היבטים של ייצוג הולם לנשים במגזר הציבורי.

שורה ארוכה של חוקים מסדירים הוראות של העדפה מתקנת כלפי נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, במועצות ציבוריות ובתפקידים שונים בשירות המדינה. גם היועץ המשפטי לממשלה קבע ב-2003 הנחיות לעניין ייצוג הולם של מגזרים מסוימים בשירות הציבורי. הדבר קיבל ביטוי גם בהחלטות ממשלה שונות. כפי שסברתי אז, וביתר שאת היום, הבשיל המועד לטפל גם בשכבה הציבורית הבאה של תפקידים וזירות השתתפות, שאינם ממשלתיים. חוקים כמו חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א–1951, הם אלו שמסמנים את הכיוון והעיקרון.

אחת התובנות המעניינות שניתן לשאול בהקשר זה מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה נוגעת לחובה להשקיע מאמצים אקטיביים באיתור אשה מתאימה לתפקיד (או במקרה שלנו, לתפקיד התקשורתי). "[המסקנה]...לפיה אין ניתן בנסיבות העניין למנות אשה לתפקיד, יכול שתתגבש רק לאחר שבדק [הממנה] את האפשרות למנות מועמדת מתאימה, תוך נקיטת אמצעים סבירים לאיתורה של מועמדת כזו. בית-המשפט הדגיש כי מדובר בחובה ממשית לחפש מועמדת ראויה וכי חיפוש 'פורמלי' אחר מועמדת כלשהי אין בו כדי לצאת ידי חובה".

נדמה שהמסר (שהועבר כבר לפני מספר שנים) די ברור גם כשהוא מופנה ברמה הציבורית-מוסרית לקברניטי כלי התקשורת ולכן יש לחזור עליו שוב ושוב עד שיופנם. תרימו את עצמכם מהכורסה ולכו לחפש באמת, חיפוש אמיתי וכן אחר נשים שיהיו חלק מהשיח (במקום שיסתתרו או יוסתרו מאחורי השיח). כמו שלימדה אותנו מירה מאיר בספרה "שלולי", מי שמחפש – מוצא.

מעניין גם לשים לב להקשרים כלליים יותר של דברים שאמרה השופטת דליה דורנר בפרשת אליס מילר, שביקשה לגשת למיונים לקורס הטיס בשם עקרון השוויון ובניגוד לעמדת הצבא:

"סגירת מקצוע או תפקיד בפני אדם מחמת מינו, גזעו או כיוצא באלה משדרת מסר כי הקבוצה שעימה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה. כך מתהווה מעגל קסמים המנציח את האפליה. התדמית הנמוכה, שיסודה בשונות הביולוגית או הגזעית, גורמת לאפליה, והאפליה מאששת את הסטריאוטיפים המשפילים בדבר נחיתות המופלה. היסוד המרכזי, על כן, באפליה מחמת מין, גזע או אפליה דומה הוא השפלת הקורבן. דעתי היא אפוא כי חוק-היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם. וכך הוא כאשר אשה מופלית לרעה בשל מינה".

אם כך הם פני הדברים, הרי שפגיעה אגב הפחתה או הנצחה של שיעור ההשתתפות של נשים בתקשורת מנוגדת לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, וכלי התקשורת חשופים לכאורה לתביעות במישור זה.

מנגד צריך לזכור דברים אחרים שנאמרו על-ידי בית-המשפט העליון בהקשר ההתערבות בחופש הביטוי של המשדר. לכן צריך לזכור שלחופש הביטוי יש שתי פנים: זו של המשדר וזו של הציבור הרואה עצמו נפגע או מודר. באיזון בין אלו לאלו, נדמה לי שאפשר לשמר את חופש הביטוי של המשדר בגבולות סבירים, גם אם יובטח ייצוג מינימלי בר-השגה וארוך טווח במדידתו על פני משבצות שידור שונות ובחתך תפקידים מגוון.

ואולי, כפי שקיווינו בעבר והתבדינו, יקרה הנס ונזכה לראות פאנלים שונים על טהרת הנשים ולא רק בנושאי לייף-סטייל, בלי שיתממש החשש המופרך של כמה מהמשדרים לפגיעה באיכות השידורים.