רועי קייס הוא כתב תחום הערבים של חטיבת החדשות בתאגיד השידור הישראלי כאן. בעבר כתב לענייני ערבים ב-ynet.

הגעת לעיתונות ולתחום סיקור העולם הערבי אחרי שירות ביחידת 8200. מבחינתך ומבחינת הגישה המסורתית לתחום הזה, לדווח על העולם הערבי, משמעו "לרגל" אחריו?

מבחינתי לדווח על העולם הערבי הוא ממש לא "לרגל" עליו, אלא להבין אותו ולנסות לשקף אותו לציבור הישראלי. מאז השירות שלי ראיתי בכך סוג של שליחות כי אני חושב שיש הרבה מאוד חומות שעד היום עומדות בינינו לבין העולם הערבי. התפקיד שלי הוא לנסות לתת לציבור תמונת מצב של מה שמתרחש בעולם הערבי על שלל גווניו, בדגש לא רק על הפריזמה המדינית ביטחונית, אלא גם הפריזמה האזרחית, התרבותית והחברתית. זה האתגר הכי גדול כי הכי קל ללכת למחוזות של רק מה שקשור אלינו.

אז מה אנחנו לא יודעים על העולם הערבי שאולי היה מסייע לנו לראות את הדברים באופן שונה?

עדיין לא מספיק השתחררנו מהתפיסה שהכל איכשהו קשור אלינו. הוא לא. מעבר לגבול יש עולם ומלואו, לחיוב ולשלילה. צריך לנסות לשים את הדעות הקדומות בצד ולנסות להבין שגם שם אנשים קמים בבוקר ורק רוצים לגמור את היום ולהתפרנס. בשנים האחרונות מדינות ערב מתכנסות לתוך עצמן, לתוך המשברים שלהן בעיקר במישור הכלכלי. זה מה שמעסיק את האזרח הקטן ומדיר שינה מעיניו - וגם את השליטים.

מה שאני שואף אליו כל העת בתפקידי הנוכחי הוא לנסות להביא לאנשים את הקולות מהעולם הערבי, בעיקר של האזרח הפשוט. כמובן שאי אפשר לזנוח את המנהיגים והמסדרונות הגבוהים, אבל נוכחנו לדעת שהעיסוק רק בהם פשוט אינו מספיק ומשטיח את אופן הסיקור והדיווח.

אני מבקש לעמת אותך עם המציאות, כואבת ככל שתהיה - ככל הנראה לצופה או לקורא הישראלי, פחות איכפת ממה שקורה בעולם הערבי והוא יותר מתעניין בלונדון, פריז או ברצלונה.

ולכן יש פה אתגר שהוא עצום - לנסות להראות לאנשים שבמדינות האזור קורים דברים גדולים שיכולים גם להשפיע עלינו. אני גם חושב שיש אצלנו שינוי מסוים בתפיסה. זה נובע מזה שכשאנשים רואים מישהו מסעודיה או ממקום אחר במפרץ מדבר בכלי תקשורת ישראלי, פתאום מעניין אותם אולי לראות את המקומות האלה. בסוף צריך לזכור שבניגוד למקומות שהזכרת, לרוב המקומות בעולם הערבי, הישראלי לא יכול להגיע כתייר ולכן זה מאתגר עוד יותר. אני כן רואה שיש יותר עניין מצד אנשים בישראל בנושאים האלה ואני צופה שזה גם יתגבר.

רועי, יש מלחמת אזרחים במרחק מטר וחצי מגבול ישראל (ולפעמים מטר וחצי פנימה) שנמשכת כבר כמעט 10 שנים. אני מתקשה להאמין שאם באירופה היתה מלחמת אזרחים ממושכת כזו, שלוות הנפש הישראלית היתה זהה (למעט אירועי זליגה שממילא מדווחים על ידי כתבים צבאיים). אולי פשוט הם מתעניינים בנו יותר ממה שאנחנו בהם? איך משתקפת החברה הישראלית וישראל בכלל בכלי התקשורת הערביים והאם אפשר בכלל ליצור הכללה כזו? (ואולי השאלה שלי היא חלק מהבעיה). 

העלית פה נקודה חשובה עם מלחמת האזרחים בסוריה. הנטייה כמו שציינת היא לדווח רק על מה שקשור לישראל - תקריות בגבול, הנוכחות האיראנית וכו'. אבל אני כן חושב שבמהלך המלחמה היה סיקור גם של צדדים שלא קשורים לישראל. לא מספיק, אבל היה, וצריך לזכור שהסיקור של אירוע מסוים הולך ונחלש ככל שהוא מתארך, למרבה הצער, כמו המלחמה הנוראית הזאת. האתגר שלי הוא לנסות ולמצוא את הזוויות שכן יכולות לעניין ולאו דווקא קשורות לישראל.

לגבי השאלה האחרת: העניין של התקשורת הערבית בישראל הוא גדול ולעתים קונספירטיבי, כלומר לעתים יש ניסיון לקשר אותנו לכמעט כל אירוע שקורה בעולם הערבי. צריך להבין שבמשך שנים באותן מדינות התחנכו ועדיין מתחנכים על יחס שלילי לישראל. כדי שזה ישתנה צריך להיות שינוי שורשי ועמוק, יש ניצנים של שינוי אבל הוא עדיין רחוק ממה שאנחנו מייחלים לו. בהקשר הזה חשוב לי להגיד שאני חושב שהדבר שצריך להטריד אותנו הוא שהדיאלוג שלנו עם האנשים באותן מדינות - בדגש על האנשים ולא השליטים - לוקה בחסר. בייחוד במדינות שיש לנו שלום איתן כמו ירדן ומצרים. השלום פשוט לא חלחל למטה ולכן המצב היום, לדעתי, לא טוב בטח כמו שהיינו רוצים.

לטובת מי מאיתנו שלא צופים בכלי התקשורת הערביים, תן לי שלוש דמויות ששווה לעקוב אחריהן שם וכמובן גם את הנימוק. 

בעולם הערבי יש לא מעט מובילי דעה ולכן קשה מאוד לבחור, אבל אתן לך כמה שמות צבעוניים. אני חושב שעמר אדיב, השדרן המצרי בערוץ MBC, שלפי הפרסומים הוא השדרן הכי יקר בתעשייה, הוא דמות ששווה לעקוב אחריה. מקורב למשטר א-סיסי ומספק הרבה חומרים פיקנטיים לפינות ולדיווחים. יש לך כמובן את פייסל אל-קאסם, המגיש בערוץ "אל-ג'זירה" של תכנית הדגל "הכיוון ההפוך", שעדיין מכתיב סדר יום ברשתות החברתיות. ואם ניקח מישהו מהציר הפרו-איראני אז יש שניים שאני עדיין שומר להם חסד - ר'סאן בן ג'דו, המנהל של ערוץ "אל-מיאדין" הלבנוני, שבשנים האחרונות נכנס חזק לזירה התקשורתית ונותן פייט חזק. וגם את איבראהים אל-אמין, העורך של העיתון "אל-אח'באר" הלבנוני שכותב מבית מדרשו של חסן נסראללה. אבל זה רק טיפה בים. יש עוד שלל פרשנים סעודים ששווה לעקוב אחריהם. בהזדמנות אצרף לך את הרשימה.

כשאתה בוחן אותם אל מול המצאי בטלוויזיה הישראלית, מדובר בעיתונאים שנותנים פייט או בקריקטורות עיתונאיות? אגב, אולי בהזדמנות הזאת תוכל לשלב גם את הביקורת שלך על המגזר העיתונאי הישראלי.

צריך להבין שאנחנו נמצאים היום בשלל של סכסוכים ועימותים במדינות ערב שמשליכים על הסיקור התקשורתי ולמעשה כל עיתונאי שמשתייך לגוף תקשורתי כזה או אחר מייצג אינטרס. למה הכוונה? כשיש לך סכסוך קשה כבר שלוש שנים בין קטאר לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים אתה יכול להבין שבערוצים שקשורים לקטאר כמו "אל-ג'זירה" תראה את האירועים מהפריזמה הקטארית, ולהיפך. אפשר לחצות את זה למחנה שתומך באחים המוסלמים - טורקיה וקטאר ומחנה פרו-סעודי. העיתונאים מדווחים בהתאם לאג'נדה הזאת וצריך לקחת את זה בחשבון.

זו גם הסיבה שלדעתי צריך היום יותר מתמיד להסתכל בעין בוחנת וזהירה על הדיווחים שמתפרסמים בתקשורת הערבית. לפני שמתפתים לטקסט פיקנטי צריך לשאול מי או מה עומד מאחוריו ומה אמינותו, ולשקף זאת לציבור הישראלי. מצד אחד אנחנו נמצאים במקום שיש ים של מידע ברשתות החברתיות וזה מבורך כי זה נותן לנו אינדיקציה על מה שקורה באותן מדינות לא רק מנקודת המבט של מה שהשלטונות היו רוצים. אך מאידך זה פתח להרבה דיסאינפורמציה וספינים שלעתים במחוזותינו מתפתים ללכת אחריהם בלי לסייג.

לגבי הביקורת, פחות רוצה לעסוק במתחרים, אבל אגיד בנוגע לדסק הערבים שלנו בכאן 11 שאני חושב שאנחנו נותנים את הסיקור המקיף, הנרחב והאיכותי ביותר של הזירה הערבית והפלסטינית. יש לנו ארבעה כתבים (גל ברגר ראש התחום הפלסטיני, נורית יוחנן כתבת פלסטינים, עומרי חיים כתב דסק הערבים ואנוכי) וחמישה קשבים (משה ברקוביץ', אלון אמיצי, עידו קורן, גיא מעין ושמעון מיג'אן) שעובדים 24/7 כדי לתת את התמונה המקיפה ביותר על מה שקורה אצל השכנים. לגבי אחרים, אני פחות רוצה לעסוק בהם, אבל כמו שאמרתי אני חושב שיש עוד הרבה לאן להתקדם בסיקור של העולם הערבי בתקשורת הישראלית. זה אתגר גדול.

מה שתיארת בתחילת התשובה יכול להיאמר גם על חלקים לא קטנים של התקשורת הישראלית: "העיתונאים האלה מדווחים בהתאם לאג'נדה". תחליף את סעודיה, האמירויות, מצרים ובחריין בנתניהו, נוני ושמות אחרים - וקיבלת מציאות ישראלית.

את הזמן שלי אני בעיקר מקדיש כדי להבין מי נגד מי בעולם הערבי. זו משימה לא פשוטה בכלל. יש הרבה כסף שמושקע במעצמות תקשורתיות גדולות שרוצות לקחת את ההובלה ולהשתלט על השיח. אבל מה שחשוב לי להגיד שאני כן חושב שיש עיתונאים איכותיים בעולם הערבי, גם אם הם נוטים לאג'נדה כזו או אחרת מתוקף כלי התקשורת שבו הם עובדים או המדינה שאליה הם משתייכים. לגבי ההערה בסוף, מעדיף שלא להתייחס.

אני לא אשחרר אותך בכזו קלות ואתקוף את הנושא מזווית אחרת כעיתונאי חדור מוטיבציה. הגעת לפני שלוש שנים לתאגיד אחרי שמונה שנים ב-ynet. זה שינוי גדול לא?

ידעתי שלא תשחרר אותי בכזו קלות. ynet היה הבית שלי במשך שמונה שנים (בית חם). התחלתי שם מלמטה וקיבלתי הזדמנות נדירה שלא בטוח שהייתי מקבל במקומות אחרים באותו פרק זמן של החיים שלי כסטודנט. בכל הקשור לסיקור העולם הערבי, אני גאה במה שעשיתי שם ועבדתי לצד אנשים נפלאים. בתאגיד קיבלתי הזדמנות לסקר את העולם הערבי בשלל פלטפורמות ואני גאה מאוד על מה שאנחנו עושים וזה כמובן הודות להרבה אנשים שציינתי מקודם. אני חושב שהסיקור שלנו בזירה הערבית והפלסטינית הוא משהו ייחודי. ואני כבר אחסוך לך את השאלה הבאה, לאורך שנות חיי המקצועיים בעיתונות, לעולם לא היה גורם שהשפיע על הסיקור שלי לא לכאן ולא לשם.

אולי כי זה תחום שאינו רגיש ונתון להשפעה כמו תחומי סיקור אחרים. אני מניח שלא איבדת את הקשב שלך כלפי עבודת המערכת בכלל ועמיתיך. אפשר להגיד ברצינות על ynet שהוא חף מהשפעות? מאינטרסים? מצילו של המו"ל?

כשאני קם בבוקר, אני קורא את "א-שרק אל-אווסט", את "אל-אח'באר" הלבנוני, את "אל-קודס אל-ערבי" ומתעדכן במה שהיה בכלי התקשורת הערביים בלילה. אני מתעסק בחלקת האלוהים הקטנה שלי, סיקור העולם הערבי וכמו שציינתי קודם לכן היא חפה מכל השפעה.

איך אומרים אצלנו, לפעמים גם אי מתן תשובה היא תשובה. לסיום, אני חוזר אל ז'אנר שאלות הדוגמה שלי ומבקש ממך לתת לי חמישה סיפורים מתחום הסיקור שלך שקורים ממש עכשיו, ושכנראה רובנו לא נחשפנו אליהם וחבל.

1. אז קודם כל בלי ששמנו לב, הסיפור הכי חם כרגע בתקשורת הערבית הוא מה שקורה בלוב. בלי קדאפי היא אולי קצת פחות צבעונית, אבל היא מדממת מאוד ויש שם מאבקי שליטה משמעותיים, עימות חזיתי בין שני מחנות - האחים המוסלמים של טורקיה וקטאר שתומכים בכוחות בבירה טריפולי במערב לוב, ומנגד מצרים, איחוד האמירויות ורוסיה שתומכים בכוחות של הגנרל חפתר, עריק ממשטר קדאפי שחזר למדינה. זה סיפור חשוב בעיקר כי טורקיה מעורבת בו עמוקות ומנסה גם לקבוע עובדות בשטח באיזור הים התיכון.

2. הקריסה הכלכלית בסוריה ובלבנון. בימים האחרונים ראינו שהאמריקנים מטילים סנקציות חדשות על המשטר הסורי ובעלי בריתו, וגם ככה יש קריסה כלכלית בשתי המדינות. בסוריה החלו מחאות קטנות נגד אסד במעוזי שליטה שלו. בלבנון המחאה נגד השלטון התחדשה ונסראללה מודאג.

3. משבר הקורונה עדיין כאן, ובמזרח התיכון. יש עלייה במספר הנדבקים והמתים והדבר שצריך להטריד אותנו הוא ההשלכות הכלכליות גם על שכנות קרובות שלנו כמו מצרים וירדן אבל גם על המפרציות העשירות.

4. המאבק בין מצרים לאתיופיה על מי הנילוס. אתיופיה בנתה בשנים האחרונות סכר שמאיים על אספקת המים למצרים. אם אכן זה יקרה זה עלול להיגרר אפילו לעימות רציני ואם למצרים יהיה פחות מים, זה משהו שעשוי להשפיע גם עלינו.

5. אף מילה על הסיפוח :)

נדמה לי ששוב הוכחת בסיפור האחרון שגם העדר אינפורמציה, היא אינפורמציה חשובה.

המלצות מדיה:

קבוצת הטלגרם של דסק הערבים של כאן 11.

הספר "הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון" של און וינקלר ואלי פודה – למי שרוצה להבין היטב את מה שקרה ב"אביב הערבי".

הפודקאסט "שער" של אורי לוי שעוסק באחד הנושאים הכי אהובים עליי – כדורגל במדינות המזרח התיכון.

"אלי כהן: לוחם 566" בכאן 11 ועל הדרך גם הסדרה עליו בנטפליקס.