מגפת הקורונה היא מטאפורה להרבה מאוד דברים. היא מטפורה לאופן שבו נשיא ארה"ב מעדיף תיאוריות קונספירציה על פני המדע, היא מטפורה לבלגאן השורר תמיד בתוך ובין משרדי הממשלה, היא המחשה לנטייה של נתניהו לדחות את כל מה שאפשר לרגע האחרון ואם אפשר לרגע שאחרי הרגע האחרון, והיא מטאפורה לעוד שורה ארוכה של דברים.
מגפת הקורונה היא גם דוגמה מצוינת לאופן שבו התרבות נעה מתרבות של רעיונות, תיאוריות מתחרות והסברים מעמיקים לתרבות של מספרים. כיוון שאנחנו חיים בעידן של דאטה, הרבה מאוד דאטה, מגפת הקורונה היא המגפה הנמדדת ביותר בהיסטוריה האנושית. באינטרנט ניתן למצוא מאות אתרים שמספקים נתונים בזמן אמת על כל עיטוש שהתעטשו בהודו ואחרים שמנתחים על פני טבלאות וגרפים את העיטושים המצטברים.
אבל כל מי שמתעסק קצת – באמת שאין צורך הרבה – במספרים, יודע שבניגוד למה שנהוג לחשוב, מספרים הם לא אובייקט ניטראלי. ניתן באמצעות אותם המספרים ממש לטעון טענה אחת ואז טענה אחרת לגמרי.
הנה דוגמה.
השבוע (9.6) במהדורה המרכזית של חדשות 12 הסביר דני קושמרו שיש "שינוי במגמה: תל-אביב עכשיו מובילה, בצורה שלילית, על בני ברק" במספר הנדבקים בנגיף הקורונה. הוא קרא לכתב גל חן להסביר איך זה קרה.
חן נעמד באמצע האולפן וכשהוא מצויד במספרים ובגרפיקה החל להסביר. מסתבר שב"שיא ההתפרצות", ב-11.4, היו בבני ברק 167 אנשים שנדבקו בווירוס לעומת 29 בלבד בתל-אביב. "אבל שימו לב מה קורה בשבועיים האחרונים", אומר חן. "גם בתל-אביב וגם בבני-ברק מספר החולים מתחיל לטפס! יותר ויותר חולים חדשים!". הגרפיקה מראה שב-8.6 היו בבני-ברק 8 חולים ובתל-אביב 36. "בפעם הראשונה מפרוץ הנגיף, בתל-אביב נרשמים יותר חולים חדשים מבני-ברק!" (למיטב ידיעתי זה לא נכון, אבל מילא).
על הצופים להבין שמספרים לכשעצמם לא אומרים כמעט שום דבר. מה שהופך אותם לאובייקט מעניין הוא ההקשר, הקונטקסט וסיפור המסגרת שבתוכו הם מופיעים וכל אלו נתונים לבחירה ולעיצוב
לדברי חן, זה לא עניין חד-פעמי שכן בשלושת הימים האחרונים אובחנו בתל-אביב 81 חולים ובבני-ברק רק 25 חולים. חן הסביר שזה קורה גם בגלל ההתפרצות בקרב העובדים הזרים בדרום העיר, אבל, הוא מוסיף, "זה לא רק זה! ההערכה היא שזה קשור במידה רבה גם לשמירה על ההנחיות".
הרי לכם נרטיב מגובה במספרים: גל שני, התפרצות, שינוי מגמה, תל-אביב מובילה, אי-שמירה על ההנחיות.
כעת, הנה נרטיב אחר באמצעות אותם המספרים.
בתל-אביב מתגוררים כ-440 אלף איש. ב-8.6 – יום קודם לשידור המהדורה, התגלו 36 אנשים שנדבקו בנגיף. המשמעות היא שביום אחד נדבקו בתל-אביב 0.008% מכלל אוכלוסיית העיר. אני חוזר. אפס נקודה אפס אפס שמונה אחוז מאוכלוסיית העיר נדבקו ביום אחד בווירוס הקורונה. ובשלושת הימים האחרונים נדבקו 0.018% מהאוכלוסייה. אוכלוסיית העיר בני-ברק מונה כ-200 אלף איש. זה אומר שב-8.6 נדבקו 0.004% מאוכלוסיית העיר ובשלושה ימים 0.012% מאוכלוסיית העיר.
כאשר שמים את המספרים על גרף רואים קפיצה גדולה, מכלום נדבקים ל-36 נדבקים. גל שני! התפרצות! הסגר בדרך! התל-אביבים הפושעים האלו. אבל כאשר מסתכלים על התמונה הגדולה מבינים שביום אחד נדבקו בתל-אביב אפס נקודה אפס אפס שמונה אחוזים מכלל תושבי העיר. האם כולנו צריכים להיכנס למקלט בגלל שמונה אלפיות של אחוז אחד? האם צריך להיבהל בגלל שבבני-ברק נדבקו ארבע אלפיות האחוז מכלל תושבי העיר?
הטענה שלי היא לא בריאותית ואינה נוגעת לאופן התנהגות הנגיף. ברור לכולם שהמספרים האלו יכולים לגדול. הטענה שלי היא תקשורתית והיא נוגעת לאופן התנהגות אמצעי התקשורת.
דני קושמרו (צילום מסך)
התקשורת הישראלית מתה על מספרים (בכך היא לא שונה מתקשורת במקומות אחרים בעולם). ראשית, מספרים מספקים דרמה: הם עולים או יורדים, הם מייצגים ניצחון או תבוסה וכיוון שכך ניתן לספר באמצעותם סיפור של גבורה או השפלה. "ניצחנו!" לעומת "אנחנו מפסידים", או כפי שקושמרו אמר "תל-אביב מובילה על פני בני-ברק!".
שנית, מספרים מאפשרים לתקשורת להתרחק (לכאורה) מהסיפור ולהגיד "הנה הנתונים, אנחנו רק מציגים אותם". עם מספרים, כידוע "אי אפשר להתווכח" ומשום כך כאשר מציגים אותם אי אפשר לטעון כלפי התקשורת שהיא מוטה. "אלו הם הנתונים האובייקטיביים כפי שהם נשלחו על ידי משרד הבריאות, מה אתם רוצים מאיתנו?".
העניין הוא שכל הנחות המוצא האלו מפוקפקות. התקשורת לא רק מציגה את הנתונים אלא גם ובעיקר מפרשת אותם. עם מספרים אפשר להתווכח כיוון שניתן לפרש את אותם הנתונים ממש בדרכים שונות, למסגר אותם באופן הפוך לחלוטין ולספר באמצעותם כל מיני סיפורים.
מהדורת החדשות היתה יכולה לומר "משרד הבריאות מבקש שניבהל ממספר הנדבקים אבל בעצם מדובר בשברי שברים של אחוז בודד אחד מכלל האוכלוסייה בעיר אחת. בסך הכל נדבקו אתמול (8.6) 169 ישראלים שהם 0.001 אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה". היא היתה יכולה לעשות את זה אבל היא לא עושה את זה. למה?
זו כמובן שאלה נפרדת שעליה יש תשובות רבות: מהנטייה של תקשורת המיינסטרים לייצג את הממסד, דרך הרצון שלה להעצים דרמה וסנסציה ועד לעצלנות מחשבתית. ללא קשר לסיבות, על הצופים להבין שמספרים לכשעצמם לא אומרים כמעט שום דבר. מה שהופך אותם לאובייקט מעניין הוא ההקשר, הקונטקסט וסיפור המסגרת שבתוכו הם מופיעים וכל אלו נתונים לבחירה ולעיצוב.
בהערת אגב אומר, שרגע שלפני שקושמרו פנה לחן הוא ציין שמספר המונשמים והחולים קשה ובינוני לא עולה, "בטח לא באופן משמעותי". מדוע את זה לא הציגו על פני גרפים ומספרים? מדוע לזה לא הוסיפו פרשנות אלא רק הסתפקו בהערה קצרצרה שהובילה להסבר מפורט על "שינוי במגמה!" ועל כך שהתל-אביבים לא שומרים על ההנחיות?
שאלה טובה.