הסיוט הגדול ביותר של כתב שמסקר קבוצה הוא לקום בבוקר ולגלות שהמתחרה הפציץ עם סקופ. לא רק שהוא צריך לספק לעורך הסברים איפה היה ומה עשה בזמן שהקולגה עבד, הוא גם מאבד מוניטין בקבוצה עצמה ובקרב אוהדיה. כל העיר מדברת על הסיפור שלא היה לך. לא נעים.
סיוט כזה חווה ביום חמישי האחרון איתן גליקמן, כתב "ידיעות אחרונות" בצפון, המכסה, בין היתר, את עירוני קריית-שמונה. באותו יום פירסם אלברט מנחם, כתב ספורט "מעריב" בעיר, ידיעה בלעדית על מינויו הצפוי של אלי כהן למאמן הקבוצה. את הסקופ הזה פיספסו גם ב"הארץ" וב"ישראל היום", שבאותו יום דווקא התייחסו לבעיית אי-מינוי מאמן לקריית-שמונה (לאחר שפיטרה עשרה ימים קודם את מישל דיין), וכבר בצהריים נראו מגוחכים.
בכל מערכת הגונה נושכים שפתיים למרות העלבון הצורב: או.קיי, אז אכלנו אותה, זה לא היה היום שלנו, ננסה לעבוד קשה בפעם הבאה ולהכות את המתחרים. אלא שבמדור הספורט של "ידיעות אחרונות" עוד לא התבגרו. במקרים כאלה, כוחנות ונקמנות עובדות אצלם שעות נוספות. פספוס סיפור כה חשוב לטובת היריב הוותיק נתפס אצלם כאסון. זה גם הרגע שבו נשלפות שם הסכינים.
ביום שישי, למחרת הפרסום ב"מעריב", יצאו בספורט "ידיעות אחרונות" בכותרת גדולה שפתחה עמוד: "שחקנים בקריית-שמונה נגד אלי כהן". בידיעה כתב גליקמן כי שחקני הקבוצה התאכזבו לשמוע על הבחירה בכהן והביא ציטוטים מפי "ארבעה שחקנים בכירים". הכתב פירסם ציטטות הטוענות שיש לא מעט שחקנים שאינם רוצים את כהן, שהמינויו שלו הוא ברירת מחדל, שהוא לא אימן זמן רב, לא הצליח במיוחד בשנים האחרונות, ובכלל, היה צריך לחכות עד אחרי המשחק במוצאי-שבת ורק אז למנות אותו. כל זאת עוד לפני שכהן העביר אפילו אימון אחד.
כשאבי נמני מונה לפני חודשיים למנג'ר מכבי תל-אביב, לא כתבו ב"ידיעות אחרונות" שזו ברירת מחדל, או הביאו ציטוטי שחקנים נגדו בעילום שם. הם גם לא נתנו משקל מיוחד לעובדה שנמני חסר הסמכה לעבוד כמאמן. הם גם לא נהגו כך כלפי אייל לחמן, שמונה באחרונה למאמן סכנין, ובכלל לא זכור לי שעשו דה-לגיטימציה דומה למאמנים שאך זה מונו לתפקיד. האם במקרה שהסיפור על מינוי כהן היה מתפרסם בלעדית ב"ידיעות אחרונות" היינו רואים לצדו שבחים על המינוי וציטוטים של ארבעה שחקנים בכירים – לא בעילום שם – המדברים בשבח המאמן החדש? לדעת להפסיד בכבוד צריך לא רק במגרשי כדורגל.
ברוכים הבאים לערוץ הקניות
לא זכורה לי מאסה של שיווק ויחסי-ציבור למשחק ליגה שלא קובע הרבה כמו זו שהפיקו בשבועיים האחרונים בערוץ הספורט למשחק בין ברצלונה לריאל מדריד במוצאי שבת. נכון, מדובר במשחק מסקרן ביותר, אבל התחושה אל מול גודש החומרים שדחפו לקוראים בשבוע שקדם למשחק היתה על גבול הקבס. דומה שבאותו שבוע לא היו שום אירועי ספורט אחרים ושעיני כל העולם נשואות רק למשחק אחד.
מרוב שהתעסקו בערוץ הספורט עם שתי הקבוצות, לא שמו לב ביום שני שמאמן ריאל מדריד פוטר, ידיעה שפורסמה לראשונה ב-nrg. בהמשך הוצנעה הידיעה הזו באתר ערוץ הספורט, כמו גם העובדה שריאל הגיעה למשחק כשהיא נתונה במשבר מקצועי ומוראלי ורחוקה מיריבתה המושבעת מרחק תשע נקודות. מדוע לתת לזוטות לפגוע בחגיגת השידור? כשמקדמים מוצר חדש, כמו גרסת הHigh-Definition, גם לערוץ הספורט אין בעיה להיראות כמו ערוץ הקניות.
מתוך אתר ערוץ הספורט
ועוד על אותו משחק: הסופר-קלאסיקו בספרד השאיר שני עיתונים פתוחים עד קצה קצהו של הדדליין. "מעריב" ו"ישראל היום" חיכו עד לסיום המשחק בסביבות אחת בלילה כדי לצאת מעודכנים. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" סגרו מוקדם. בכל זאת, סתם משחק בספרד, לא מכבי תל-אביב בכדורסל.
רגע של עברית
אבשלום קור
מאות ספורטאים זרים משחקים בישראל, ובכל זאת ידם של העיתונאים קלה על המקלדת בבואם לאיית את שמותיהם. לפעמים אפשר למצוא ארבע גרסאות לשם אחד. גם השדרים משבשים ללא הכרה. הנה שתי דוגמאות לשיבושים פשוטים. אף ששמו הפרטי של מתיאוס, המאמן הגרמני של מכבי נתניה, הוא לותאר (Lothar), הם מכנים אותו לותֶר. אף ששם היריבה האיטלקית של מכבי תל-אביב בכדורסל הוא Avellino, מרבית השדרים מתעקשים על אֶוולינו. ועוד התקרצצות קטנה: אם ספורט "הארץ" הוא היחיד שכותב ליוורפול (אצל האחרים זה ליברפול), למה הוא כותב אבלינו ולא אוולינו?
בקטנה, תרתי משמע
קוראי הספורט של "ישראל היום" לא זכו לקרוא על משחקה של מכבי תל-אביב ביורוליג, ובסוף השבוע האחרון הם אפילו לא ידעו שלקריית-שמונה מונה מאמן חדש, מהסיבה הפשוטה שהעיתון אינו מופיע בימי שישי. אבל גם כך סובל מדור הספורט שם מבעיית שטח חמורה. ביום ראשון, כש"ידיעות אחרונות" מפציץ עם 20 עמודים, "מעריב" עם 16 ו"הארץ" עם שישה עמודי ברודשיט (כ-12 עמודי טבלואיד), ב"ישראל היום" מצמצמים את כל החומרים לשישה עמודים ברוטו, וביום שני היו בקושי ארבעה. והם עוד יוצאים בפורמט מוקטן. מה יהיה?
לתגובות: yegerm9@walla.co.il