כידוע, לשון הרע אינה רק עוולה אזרחית המזכה בפיצויים, אלא גם עבירה פלילית. זו אחת מהעבירות הפליליות היחידות שכל אדם יכול להגיש בתיק לבית-המשפט ואיננו תלוי בהחלטת רשויות התביעה.
בעקבות פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי בתיקו של אריה דרעי הושמעו טענות מצד הנאשמים וטענות-נגד. בין היתר התראיין בתקשורת ניצב-משנה מאיר גלבוע, שעמד בראש הצוות המשטרתי שחקר את דרעי בראשית שנות התשעים. גלבוע, שבינתיים סיים את עבודתו במשטרה ועבר להיות חוקר ברשות להגבלים עסקיים, תקף את הטענות שהשמיע דרעי לאחר פסק-הדין, ובין היתר החשיד את דרעי גם בדברים שלא יוחסו לו בכתב-האישום, כגון חשד לקשר למותו של איסר וורדבר.
דרעי הגיש קובלנה פלילית על עבירת לשון הרע נגד גלבוע בבית-המשפט השלום בירושלים, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה מנע, באותו שלב, את הקובלנה הפלילית מכוח סמכותו למנוע קובלנה פלילית שהגיש אזרח נגד עובד ציבור שביצע את העבירה (הנטענת) "תוך מילוי תפקידו". התיק נדחה.
דרעי עירער לבית-המשפט המחוזי בירושלים על סגירת התיק נגד גלבוע וטען, בין היתר, כי כשהתראיין גלבוע כבר לא היה חוקרו של דרעי ואפילו לא ביחידה החוקרת או בפרקליטות, ולפיכך דברים אלה לא היו "תוך מילוי תפקידו" ואף לא קשורים לתפקידו בעבר.
שופטי בית-המשפט המחוזי בירושלים, ורדי זיילר, דוד חשין ויהודית צור, הבהירו, בפסק-דין שנתנו לא מכבר, כי מטרת החוק, שהתיר ליועץ המשפטי למנוע קובלנה פלילית נגד עובד ציבור, מחייבת להרחיב את הגדרת "התפקיד"; רצו לומר, לא ניתן להפריד בין מעשה שנעשה במסגרת התפקיד ובין ההסבר למעשה זה; נוסח החוק "תוך כדי התפקיד" מתייחס לזמן עשיית הדברים, ולא לזמן שבו תוארו הדברים לאחר מכן.
השופטים בחנו את הנסיבות שהיו לאחר מתן פסק-הדין בתיק של דרעי ואת ההתעניינות הציבורית והתקשורתית הרבה שהוא עורר, וקבעו כי לא רק התוכן אלא גם הצורה שבה התבטא גלבוע – כגון ראיונות בעיתונים ראשיים ורבי-תפוצה – התבקשו בעיתוי זה. עוד קבעו השופטים כי לא ניתן לראות את התנהגותו התקשורתית כ"לא קשורה" לתפקידו. לפיכך נדחה הערעור ונמנע מדרעי להמשיך בקובלנה נגד גלבוע.
קריית-ארבע נגד "הארץ"
בתביעת לשון הרע, אם מוצא בית-המשפט שאכן פורסמה לשון הרע, הוא פונה לבחון את טענות ההגנה של המפרסם. אם טוען המפרסם שלשון הרע שפרסם אמת היא, בוחן בית-המשפט את הפרסום מבחינה עובדתית.
חוק איסור לשון הרע מבהיר כי המפרסם איננו חייב להוכיח שכל מלה ומלה שפרסם היא אמת צרופה. סעיף 14 לחוק קובע כי גם אם פורסם פרט שגוי, לא תתקבל התביעה אם זהו "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
דוגמה למצב כזה ניתנה לאחרונה בבית-משפט השלום בירושלים. ראש מועצת קריית-ארבע, צבי קצובר, וסגנו יוסף דיין הגישו תביעת דיבה נגד "הארץ" בשל מאמר מערכת שפורסם בינואר 1997. המאמר ייחס למועצת קריית-ארבע תמיכה בהקמת אתר ההנצחה לברוך גולדשטיין, שנועד להאדיר את שמו ואת זכרו. קצובר ודיין טענו בתביעתם כי דווקא התנגדו להקמת האתר, אך נשיא בית-המשפט, השופט אמנון כהן, קבע כי הוכח במשפט שמועצת קריית-ארבע פעלה למתן היתר לעבודות הבנייה מסביב לקבר ותרמה להאדרת שמו של גולדשטיין.
עם זאת, השופט כהן קיבל את טענת המועצה שבניגוד לאמור במאמר, הגן הנטוע בחלקת הקבר היה קיים במקום עוד לפני הרצח, ולא הוקם במיוחד לכבודו של גולדשטיין. כן הוכח, שכדי להרוס את הקבר היה על המועצה לפנות למועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי ביהודה ושומרון, ולא היתה לה סמכות לעשות כן ללא אישור מועצת התכנון.
למרות זאת קבע השופט כהן כי אין בשתי עובדות אלה כדי להטיל אחריות על "הארץ", כיוון שמדובר בפרטים שוליים.
הגן שבו נקבר גולדשטיין, "גן כהנא", אמנם היה קיים מזה שנים, אך המועצה המקומית היא שבחרה לגולדשטיין מקום קבורה מרכזי מלכתחילה, דאגה להמשיך לטפח את הגן, ולא דאגה להפרדה בין הגן ובין הקבר.
לעניין הסמכות החוקית שהעניקה את האישור להקמת אתר ההנצחה קבע בית-המשפט כי אף שהחותמת הסופית אינה של המועצה המקומית אלא של רשויות המינהל האזרחי בבית-אל, הרי בפועל כל בקשה עוברת דרך המועצה ומטופלת בה. במקרה הנדון, מהנדס המועצה המליץ בפני המינהל האזרחי לאשר הקמת מצבה ופיתוח סביבתי לקברו של גולדשטיין בקריית-ארבע, ולא ניתן לזלזל במשקלה של המלצת המועצה. אף שהסמכות החוקית אינה בידי המועצה המקומית, הוכח שהיא, ובתוכה קצובר ודיין, היו מעורבים בקבלת ההחלטות.
לפיכך נדחתה תביעת הדיבה והתובעים חויבו בהוצאות ושכר טרחה בסך עשרת אלפים שקל.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 28, ספטמבר 2000