הרשמה לניוזלטר

זאת לא עבודה עיתונאית, זאת זריעת פאניקה

שיחות כתובות קצרות על עיתונות ותקשורת, כאן ועכשיו • והפעם: משה שלונסקי

אלעד מן 15.05.2020

משה שלונסקי, צילום עצמי

משה שלונסקי הוא מרכז הלימודים היישומיים בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ויוזם פסטיבל "שובר מסך". לשעבר מפקד גלי צה"ל, כתב צבאי בטלוויזיה הישראלית, משנה למנכ"ל רשת-ערוץ 2 ומנכ"ל ערוץ החדשות.

תן לי את מבזק החצי שלך, חודשיים לתוך קקפוניית הקורונה. איך זה משתקף אלינו מתוך המסך?

שמע, הסיפור השתלט על המסך. אנשים מסתכלים, מתעצבנים ולא מורידים את העיניים. העורכים, המגישים והכתבים מבינים את זה מצוין. הם לא טיפשים. הם יודעים שהם חוזרים על עצמם פעם ועוד פעם ועוד פעם, אבל זה תופס ואם אתה שם תכנית בידור בחמש אחרי הצהריים, כלב לא יישאר איתך. כולם יחפשו תחנה אחרת.

מצד שני, החדשות עצמן הפכו לתכנית בידור. אייטמים מלטפים על חיבוקים בבידוד, שירים מהממ"ד ועוגות ביסקוויטים.

זה נכון. לקח לחדשות בכל הערוצים לזהות שיש פה בלגאן גדול ושהדבר הזה לא מנוהל טוב, אין מנהל, אין רמטכ"ל, אין כלום. עכשיו זה מגיע לשיא כשאנחנו רואים את הטיפול בנושאי הגנים. משרד הרווחה, משרד הכלכלה, משרד האוצר, משרד הבריאות ומשרד החינוך מתעסקים כולם באותו הדבר ואז הכל בלאגן. והבלאגן הזה קורה כבר חודש וחצי – הוא קורה בבתי המלון, הוא קורה בשדות התעופה, הוא קורה בבדיקות, איפה שאתה לא נוגע הוא קורה. זה קורה משום שאין בן אדם אחד שמרכז את הדברים ומעביר אותם לראש הממשלה.

ואולי זאת לא טעות או איחור בזיהוי, אלא עצימת עין או העלמת עין מכוונת?

אני לא חושב. לקח להם זמן להבין אבל זה לא היה מכוון.

כלומר, טמבלים אבל לא מושחתים.

ממש לא. אני בכלל למערכות גדולות לא מייחס יותר מדי תחכום. זה פשוט חוסר הבנה. גיורא איילנד התחיל לצעוק את זה אחרי חודש ולאט לאט הוא הצליח לשכנע. דבר נוסף שלגביו אני לא יודע מה הייתי עושה כעורך הוא התנהלות ראש הממשלה: בא, מדבר והולך. אין שאלות. הוא לקח לעצמו את המסך.

אז לא צריך לשדר את התדרוכים האלה בשידור חי? העיתונאים צריכים להחרים את הסיטואציה הזו?

זאת שאלה מאוד קשה. אני לא בטוח. זה קל מאוד לשבת ביום שישי בצהריים על הספה ולהגיד להחרים. יש משבר גדול שלא היה פה מעולם, אנשים בלחץ ואם ראש הממשלה מבקש לדבר, לא הייתי מונע ממנו, אבל כן הייתי עושה עניין גדול מאוד מזה שהוא לא עונה על שאלות.

אולי לא לשדר בשידור חי וישיר? אולי לא לשדר הכל? לתת תמצית ערוכה?

יכול להיות. אפשר לא לשדר בשידור ישיר, אבל אתה לא יכול תקופה כזו למנוע ממנו לדבר. אנחנו בסוג של מלחמה, אבל צריך לדרוש מסיבת עיתונאים עם שאלות – עוד פעם ועוד פעם ולא לוותר. אין אפשרות גם לתאם בין הערוצים, אסור לעשות את זה וזה לא נעשה וטוב מאוד שזה לא נעשה. עדיין יש לי תחושה לא טובה. מרקל הופיעה לאורך המשבר פעמיים או שלוש, מקרון גם פעמיים או שלוש וענו על שאלות והוא כל יומיים עומד כמו פקיד ומוסר הודעות. יפתחו את הגנים בשלוש, יסגרו בארבע וכולי. אלו לא הודעות של ראש ממשלה. ראש ממשלה צריך למסור מידע קשה ולתת תקווה. היה כאן פשוט קמפיין פוליטי מדהים.

בעצם, שידורי תעמולת הבחירות התחלפו בשידורי תעמולת הקורונה לתפיסתך.

כן. בהתחלה, כשלא היה ברור אם הוא הולך להסכם עם גנץ, היה לי רושם שהוא משיק את מערכת הבחירות.

אמירה של רביב דרוקר בסיום תכנית "המקור" על רוטשטיין תפסה את האוזן שלי ואשמח לשמוע מה אתה חושב עליה. דרוקר הסביר שחלק מהפרשנים הקבועים באולפנים, כפי שקרה גם בעבר במבצעים צבאיים או מלחמות, נותנים גרסה פרשנית אחת כשהמצלמה דולקת ואומרים את ההיפך בהפסקות הפרסומות. אם זאת המציאות, זאת לא בגידה של אנשי החדשות בצופים שלהם – כשהם מודעים לדואליות הבלתי אפשרית הזאת ונותנים לה להימשך? זה סיוע להפצת תודעה כוזבת.

אם זה נכון, זאת שערוריה ולא צריך לתת לאנשים האלה להיות באולפן. קשה לי להאמין. בתקופתי אני לא זוכר דברים כאלה. מה שכן הפריע לי היה שפתאום עיתונאים הפכו למומחים. שמענו את הפרשנות ועכשיו נעבור לעורך חדשות החוץ לשמוע את דעתו: הלו, אתם כתבים, אתם השתגעתם? לחזור לגן או לא לחזור לגן – מאיפה אתם יודעים? מאיפה אתם מבינים בדברים האלה?

השאלה היא אם גם המומחים יודעים?

הם לא יודעים ויש אי ודאות מאוד גדולה. לכן לא צריך להסתפק ברופאים, אלא להביא גם כלכלנים ואנשים שמתמחים בתורת הסיכונים. עפו פה מאה מיליארד שקל שחלקם הגדול נעלם בגלל פחד מנגיף הקורונה, פחד של אנשים לקחת סיכונים. כאן צריך להבין מהן הערכות מודיעין צבאיות ואיך הן עובדות. וזאת השערורייה. כששואלים אותך לצורך הערכת מצב האם לקחת סיכון, תמיד הולכים להערכת המצב המחמירה. אם צדקת יצאת גדול ואם טעית, לא יזכרו לך את זה. אם נתת הערכת חסר וקרה אסון, למשל צפית אלף מתים והיו 10,000 לא ישכחו לך את זה בחיים. ההיפך הוא בסדר.

הכלל הזה נשמע הגיוני גם במקרה של מגפות.

זה בדיוק מה שהיה כאן. אומרים שיחלו מיליון איש ורבבות ימותו. עכשיו, כשזה לא קרה מה אומרים? "ביבי גדול", "אנחנו ענקים". פרופ' לויט אמר שהוא מאוד יתפלא אם ימותו כאן יותר מעשרה איש וטעה אבל בין עשרה ל-250 המרחק קטן יותר מאשר בין עשרה לרבבות.

אז אנחנו חיים בתוך ניסוי פסיכולוגי של כהנמן וטברסקי שמה שחשוב בו הוא האופן שבו מנוסחת השאלה.

העניין הוא שמישהו צריך להודות בזה שהוא לא יודע. סגרו את המדינה, הציבור עבד יפה, הרופאים עבדו יפה וגם המחלה לא היתה כל כך קשה כמו שחשבו. מופרך שיהיו מליון חולים ורבבות מתים.

מצד שני ראינו כל מיני אמירות מאוד נחרצות. אז הנחרצות היא תגובת הנגד לחוסר הידיעה?

מותר לא לדעת. אמרת מאתיים מתים והיו 500, זה בסדר – אבל נחסכו חמישים מיליארד שקל. אפשר לחיות עם 500 מתים אבל לא עם מיליון מובטלים. אף אחד לא מוכן להגיד את זה ואף אחד לא מוכן לקחת את הסיכון הזה, אבל שם זה נמצא. במקום לשלם כסף לחל"ת, תחזירו את העסקים לעבודה. יהיו עוד כמה מאות מתים, זה נורא, זה קשה, אבל צריך להגיד את זה. זה בורח לנו מהידיים וייקח כמה שנים לחזור למקום שהיינו בו. כשזורקים מספרים מטורפים ובסוף זה קטן, אף אחד לא בא איתך חשבון. כפרשן, לעולם אל תהיה שאנן – תגיד תהיה מגיפה, תהיה מלחמה, ימותו הרבה. אבל זה לא בסדר.

זאת לא עבודה עיתונאית, זאת זריעת פאניקה. אתם מופיעם ומדברים כל הזמן ברדיו ובטלוויזיה, אבל זאת לא התנהלות ראויה. זאת בוכלטריה, זאת הנהלת חשבונות. בכל מהדורה היו מפסיקים באמצע ועוברים לדיווחים מיוחדים. כל שעה? כל שעתיים? ממש התאהבנו בדברים האלה. די! תשקיע עבודה ותעלה לשידור פעם או פעמיים ביום ותן שידור רציני. קנו כאן 10,000 מכונות הנשמה ולאף אחד אין את הביצים להגיד שלא צריך אותן ואין מי שיפעיל אותן. אין לנו צוותים לזה. זה סתם!. זאת לא עיתונות, זה גיבוב של אינפורמציה מפחידה ואנשים מתמכרים לזה.

אז אתה לא היית נוהג כך אני מבין...

אני חייב להגיד לך משהו על העניין זה. בסך הכל, אם הייתי עורך, הייתי עושה פחות או יותר את אותו הדבר. לוקח את המסך ומפקיע אותו לטובת העניין הזה.

השאלה איך? היית עושה בדיוק אותו דבר?

פחות בפאניקה ויותר פותח חלון לעולם. יש סיפורים ענקיים שם בחוץ. הנפט והקריסה שלו למשל. משלמים לך רק כדי שתקנה את זה עכשיו. קורים דברים ענקיים ואנחנו כמעט ולא רואים אותם. אפשר להאיר עוד תופעות עולמיות גם בקשר לקורונה.

שאלתי כבר מרואיין אחר – איפה מלחמת האזרחים בסוריה? היא נעלמה מלבד דיווחים עמומים על הפצצות שלנו שם שלא זכו להרבה תשומת לב.

נכון. אין כלום. במקום אולפן, אולפן ועוד אולפן, אני רוצה לראות כתבות.

כתבות עולות כסף.

בדיוק. זאת הבעיה. אני זוכר את הימים שהיו יוצאים לצלם במרכז מחוץ לאולפן ואני הייתי אומר להם, לכו לפריפריה, לראות את המציאות שם ולא מתחת לאף.

בוא נדבר לרגע על שידור ציבורי. מה התפקיד שלו בתוך המציאות שאתה מתאר?נראה שהוא פחות בולט ומתבלט.

קח את הטלווזיה של התאגיד – הם נלחמים בטיטאנים. 12 ו-13 הם טיטאנים, אני לא צוחק.

13 זה יותר טיטאניק.

חחח. תשמע, הם חזקים. את העוצמה הזאת עוד אין לערוץ 1. אין להם עדיין את העמית סגל שלהם.

חדשות אמורות להיות ההצדקה המרכזית לשידור ציבורי.

זה ייקח הרבה זמן בעבודה מאוד קשה. בסך הכל הם בסדר אבל אם יש לך סקופ, אתה לא הולך איתו לערוץ 1.

אבל השאלה היא איך בכל זאת מושכים מודעות ויוצרים בידול מהערוצים המסחריים ומביאים סיפורים שלא יכולים לשדר שם, בגלל שהם 12 ו-13. זאת החוכמה.

להערכתי, מה שלא תעשה, לא תצליח להביא לשם נתח צפייה משמעותי. צריך לציין שתחקירי הדוקו שמשודרים שם בימים אלה על אלי כהן ועל היציאה מלבנון הם בדיוק הצידוק לקיום שידור ציבורי. אף אחד לא יזכור בהיסטוריה פרק של "חתונה ממבט ראשון" אבל התחקיר על אלי כהן יכנס לפנתיאון השידור הדוקומנטרי הישראלי.

יכול להיות שלא צריך. אולי מספיקים אחוזים בודדים אבל שהתוכן יהיה איכותי ומבודל.

אם תביא לשם שישה או שבעה אחוזים זה יהיה מצוין. צריך גם לנסות לגנוב טאלנטים מהערוצים האחרים.

מספרים שרביב דרוקר בדרך לשם [אחרי עריכת הראיון הודיע דרוקר כי הוא נשאר ברשת].

אני יודע, ברדוגו סיפר לי. אם דרוקר עובר זה טוב. אנשים לא פותחים היום ערוץ 1 בשביל מישהו. הם פותחים טלוויזיה בשביל עמית סגל, אנשים פותחים בשביל דרוקר, בשביל קרן מרציאנו.

ואנשים פותחים גם בשביל ברדוגו בגלי צה"ל. אז אולי צריך להודות בזה שהדמות היא המסר ושלכל מחנה יש את הדמויות שמייצגות אותו וחלק יאמרו שופרות או דוברים. לטעמי יש לזה השלכה גם על אופי ואיכות העיתונות שאנחנו מקבלים. יש כאן מחנאות ברורה והיא לא נשארת ברמת המסוקרים, אלא הופכת לויכוח לא בריא ולא אלגנטי בין העיתונאים לבין עצמם. זה בא לידי ביטוי גם בתקריות שראינו בגלי צה"ל בשבועות האחרונים שברדוגו ועיתונאים אחרים היו צד להם. עצם העובדה שאתה חולק איתו תכנית, לא נותנת לגיטימציה לסוג הזה של התנהלות?

השאלה אם זה לגיטימי לשדר איתו ביחד היא שאלה לא לגיטימית ולא ראויה. מי אנחנו שנחליט אם הוא לגיטימי או לא. אולי אני לא לגיטימי. אני לא מחרים אף אחד. יש פה שידור שהוא על גבול היציאה משליטה לפעמים, אבל הוא מעניין, בא מהבטן ושופך לשנינו את הקרביים. זה שידור לא קל אבל זה רדיו אמיתי שאנשים מאמינים לו, למרות שקשה לפעמים לשמוע את זה. אני מתרגז והוא מתרגז, זה חלק מהשידור ואני חושב שאנחנו עושים רדיו לא רע בכלל.

מה אתה אומר על קריסת 13 והמונופול המתחזק של 12?

הקריסה הזאת רעה מאוד, גם ל-12 והם יודעים את זה. יש צורך בעוד גוף חזק אחד לפחות, אם לא שניים שייתן להם תחרות. זה רע מאוד והפער הזה הוא משמעותי ואני בטוח שהם מודאגים ממנו. בינינו, אין שום סיבה לזה ואין פער באיכות החדשות.

שתי המהדורות גרועות באותה מידה, אתה מתכוון.

אני לא חושב. אני חושב שאנחנו מהמובילים ברמה העולמית של החדשות. אתה רואה חדשות בחו"ל? אנחנו יותר טובים מרוב העולם. אני אומר לך באחריות. זה המקצוע שלי. אל תתבלבל, אני רואה הרבה. אני רואה סי.אן.אן, סקיי, בי.בי.סי. וורלד, פוקס – אין לנו במה להתבייש.

יתכן שזה מחזק את הטענה שמדובר בתופעה כלל עולמית של רידוד, שבלוניות, הגברת הווליום, הליכה לרגש ולא לעובדות ועוד תופעות מרנינות?

כן, העולם הולך לשם. אני זוכר מהדורות לפני עשרים ושלושים שנה, כשעבדנו במבט, הן היו מה זה משעממות. הן היו איומות, עזוב אותך. זאת סתם נוסטלגיה – הן היו איומות. היום יש פיצוצים ויש תחקירים ובסך הכל המהדורות טובות.

זה מסר טוב לסיים איתו שיחה עם איש חדשות: העבר היה רע, ההווה לא נורא ואף אחד לא יודע ממילא מה יהיה בעתיד.