אז למי יש יותר גדול? לפי סקר TIM, המודד את שיעורי החשיפה של אתרי אינטרנט, גם בשנת 2008 נמשכה מגמת צמצום הפערים בין ONE לאתר ערוץ הספורט. ONE ממשיך להוביל על פני ערוץ הספורט, אבל בהפרשים קטנים של כ-2%. אם לוקחים בחשבון טעויות סטטיסטיות, אפשר לומר שהשניים בשוויון כוחות. הבלחה אחת נרשמה במאי 2008, כשבפעם הראשונה דורג ערוץ הספורט מעל יריבו המושבע – 13.6% לעומת 12.8%.

לפי סקר TIM, ONE הוא עדיין האתר הפופולרי ביותר, אבל שיעור החשיפה שלו בדצמבר האחרון (13.7%) הוא הנמוך ביותר מאז החל הסקר החודשי לפני שלוש שנים. בשיאה של המדידה החצי שנתית רשם ONE (דצמבר 2007) 18.9%. מאז הוא בנסיגה הדרגתית, מול התעצמותו של אתר ערוץ הספורט. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בזכויות שידור ותוכני וידיאו. לערוץ הספורט מגוון שידורים מליגות שונות, ונוסף לכך זכויות שרכש במיוחד עבור האתר שלו – ליגת-העל בכדורגל, מכבי תל-אביב ביורוליג, משחקי היורו והאולימפיאדה. כמו כן מציע האתר את "יציע העיתונות" הפופולרי, "חדשות הספורט", "אחד על אחד", "חמישיות", ואזור הווידיאו שלו מתפקע ממשחקים ומתוכניות. במגרש הווידיאו, שהפך לתוכן משמעותי באתרים, אין לאתר ערוץ הספורט מתחרים.

ראוי לציין כי על-פי גוגל-טרנדס ואלקסה, המונים את מספר המחשבים הנכנסים מדי יום, ONE מוביל בפער גדול על פני אתר ערוץ הספורט. סקר TIM, המבוצע על-ידי חברת טלסקר, סופר אנשים ולא מחשבים. כלומר, גוגל ואלקסה יכולים לספור פעמיים אדם אחד, שנכנס מהמחשבים בעבודה ובבית, בעוד שלשיטת טלסקר הוא נספר פעם אחת. הסקר נעשה אונליין באמצעות מחשב, כש-800 איש נשאלים על מידת היכרותם עם האתרים וכמה פעמים ביקרו בהם בשלושת החודשים האחרונים. ה-800 נבחרים במדגם מייצג, מפאנל של 17 אלף גולשים הרשומים בטלסקר.

ההשקעה בתוכני וידיאו והחיבור שביצע ערוץ הספורט בין תכניו לאתרים ופורטלים גדולים הפכו אותו למתמודד רציני על תואר אתר הספורט מס' 1 בארץ. חסר לו עדיין הגרוש ללירה כדי לבצע סופית את המהפך. מעניין יהיה לראות איזו תשובה תהיה ל-ONE במהלך השנה הקרובה בניסיון לבלום את הנסיגה.

"ישראל היום" בקושי מחובר 

לא רק "הארץ" קיצץ קשות בנפח עמודי הספורט; גם הספורט ב"ישראל היום" שרוי במצוקת מקום מתמשכת. בתחילת דרכו לא ירדו בעיתון החדש משישה עמודי ספורט, כשהסך-הכל של העיתון היה 40 עמוד. אלא שבשבועות האחרונים, עוד לפני המלחמה, הספורט בשרוליק במגמת ירידה מדאיגה.

גם ביום ראשון השבוע, כשהעיתון הופיע עם 48 עמודים, קיבל הספורט ארבעה בלבד. מיחס של 15% לעומת גודל העיתון, צנח לו הספורט ל-8% בלבד. גם כאן, כמו בספורט "הארץ", מדובר בירידה דרמטית של 50%.

ואיך מתנהל הספורט בשרוליק במיטת סדום של יום ראשון הגדול? פחות מכפולה לסיקור ליגת-העל והליגה הלאומית בכדורגל (אין מקום אפילו לאזכור משחקי המחזור הבא), עמוד לכדורסל, חצי עמוד לכדורגל אירופי, חצי עמוד לטניס, ונגמר העיתון. חבל מאוד, כי מבחינת חומרים וכוח אדם יש למדור הספורט הכוחות לייצר שמונה עמודים איכותיים מדי יום. הכל שאלה של סדרי עדיפויות, ובעיקר השקפת עולם של העורך הראשי. נראה שעורך "ישראל היום" לא כל-כך מחובר לענף.

הדאחקות של ברקוביץ' 

תארו לעצמכם תוכנית טלוויזיה שאחד ממגישיה מחרף ומגדף את התוכן המוגש בה. הוא קובע שהיא משעממת, מתלונן שהוא סובל ממנה ומייחל שתסתיים והוא יוכל לחזור הביתה. תארו לעצמכם שתוכנית כזו משודרת בערוץ שנלחם על חייו, ותארו לכם שזה קורה בערוץ 10, הצמא לכל גרם של רייטינג.

התיאור הזה אינו מופרך. היא חי וקיים מדי יום שני, בשידור המשחק המרכזי מליגת-העל בכדורגל, בפריים-טיים, אחרי החדשות. המגיש המאוכזב מהמוצר הוא אייל ברקוביץ', הפרשן שלצד יורם ארבל. עד לשיתופו של ברקוביץ' בתוכנית, נהגו ארבל והפרשן שלצדו להחליק איכשהו משחקים משעממים, כשמדי פעם דאגו להפיח תקוות בלב הצופים שאו-טו-טו תחל תצוגת שיא שטרם נראתה כמותה. לא אצל ברקוביץ'.

הטאלנט, שהדיח לפני כשלושה חודשים את איציק זוהר, לא עושה חשבון לכלום, גם לא לערוץ שמשלם לו בעין יפה. הוא מדבר מהבטן, גם אם קביעותיו ישכנעו את הצופים להימלט אל זרועות המתחרים. אני לא מוציא מכלל אפשרות שארבל או ראשי הערוץ ניסו לרמוז לו בנימוס לעדן מעט את הירידות שלו על המשחק, אבל כשברקוביץ' רואה עוד מסירה ללא כתובת או שחקנים שמשוטטים על המגרש, אי-אפשר לעצור אותו.

הפרשנות של ברקוביץ' שכונתית, אין לו עומק של מאמן מדופלם והוא עילג. אבל כמו במגרש, כך גם מאחורי המיקרופון: הוא נותן 90 דקות של הנאה. נכנס חזיתית בכל מה שזז, כולל בחברים קרובים, הקביעות שלו מדויקות, ואת הכל הוא מתבל בדאחקות של חדר הלבשה. אפילו ארבל הרציני והקורקטי לא מתבייש להיגרר אחרי ההשתטויות של הפרשן. מבחינתי כצופה, גם אם משדרים משחק דפוק, השואו של ברקוביץ' מחפה על זה.

לא מושיטים יד

הכדוריד הוא ענף הכדור הקבוצתי השלישי בחשיבותו בארץ. ובכל זאת, לטעמי לפחות, הוא לא מקבל בתקשורת את הכבוד המגיע לו. בשנים האחרונות זכתה הנבחרת לפופולריות גדולה כשהתמודדה במסגרות קדם-אירופיות. אף שמשחקיה הועברו בשידור ישיר, האולמות היו מלאים עד אפס מקום והעיתונים חגגו. בימי שגרה, סיקור הליגה די רדום, או נבלע בסיקור מחזור הכדורגל, ורק במקרים חריגים, כמו המכות בסיום הדרבי של ראשון-לציון לפני כשבועיים, נרשמת התעוררות.

ערוץ הספורט מעביר מדי שישי משחק ליגה בשידור ישיר, ובגדול נותן כבוד לענף. רק חבל שבאתר האינטרנט שלו לא תמיד טורחים לעדכן את הטבלה, אלף-בית בעיתונות ספורט. ביום ראשון השבוע אפשר היה לגלות שהטבלה באתר הערוץ לא עודכנה זה שני מחזורים – זלזול מחפיר בקוראים. כל הכבוד על הכסף ששילמו תמורת הזכויות, אבל אם מחלטרים בדברים הבסיסיים, זה פשוט נראה רע.

ב-Ynet וב-nrg יש סיקור סביר של הליגה, אבל, הלו, איפה הטבלאות? ספורט וואלה מביא סיקור תמציתי כולל טבלה, וב-ONE מרחיבים מעט יותר, כולל טבלה מעודכנת טיפ-טופ.

מבין העיתונים, "מעריב" מחובר לכדוריד יותר מכולם, ולפעמים אף פותח עמוד עם סיפור מהענף. ביום ראשון הוא הקדיש את כל השער האחורי לסיקור הליגה, אבל נכשל באלף-בית: בטבלת הבית התחתון נרשמה טעות (הפועל רמת-גן קיבלה נקודה יותר). כאמור, תוצאות וטבלאות הן הבסיס. אסור באיסור חמור לטעות בהן. ב"ידיעות אחרונות" נותנים עדיפות לטניס על-פני הכדוריד, וזו זכותם. הטבלה אצלם מדויקת. ב"הארץ" הורידו השבוע את הכדוריד למסגרת קטנה בתחתית העמוד, והסתפקו בפרסום טבלת הבית העליון בלבד. נועל את הרשימה "ישראל היום" עם יחס מעליב לענף – ידיעונת של 50 מלה שהזכירה רק את שני המשחקים המרכזיים. לטיפולו של רון קופמן, פרשן הבית של העיתון ושוער הכדוריד לשעבר.

רוץ בן סוסים

(צילום: אלן שיבר, מתוך "מעריב")

המעשייה על הטלפון השבור ועל גלגולה של שמועה קיבלה השבוע דוגמה חיה במדורי הספורט. וזה הסיפור: אוהדי מכבי חיפה הניפו בשבת כרזה בוטה נגד רוני לוי, שאימן את קבוצתם בעונה שעברה. וכך נכתב בכרזה: "רוני לוי – סוס מת לא ידהר גם באורווה". למי שאינו מעורה, "האורווה" הוא הכינוי לאיצטדיון בפתח-תקווה, שם משחקת מכבי פתח-תקווה, שמאמן לוי.

הכרזה הפיקנטית התפרסמה בשלל גרסאות בעיתוני יום ראשון, וקורא חד עין בפורום כדורגל של Ynet עשה ממנה מטעמים. נתחיל ביונתן הללי מ"מעריב", שתירגם את הכרזה ל"רוני לוי סוס מת, גם באוורה [הטעות במקור] הוא לא ידהר"; גם שיבוש המשפט וגם פיסוק שגוי המעוות את כוונת מחברי הכרזה, וקובע שאוהדי חיפה סבורים שרוני לוי הוא סוס מת. בעמ' 7 באותו עיתון כתב אייל לוי: "רוני לוי סוס מת לא ידהר גם באורווה". אייל לוי סתם שכח מהמקף בכרזה, כך שגם כאן המשמעות מעט שונה. באותו עמוד, במסגרת המעניקה ציונים לאוהדים, נודד הפיסוק לגרסה מתקדמת יותר: "רוני לוי סוס מת, לא ידהר גם באורווה".

ב"ידיעות אחרונות" מעניק גידי ליפקין גרסה משודרגת משלו: "רוני לוי סוס מת. לא ידהר באורווה". שימו לב לנקודה החד-משמעית, שחרצה את גורלו של המאמן. ל"ידיעות" יש אפילו גרסה מצולמת לכרזה, הנראית כך: "רוני לוי – גם סוס מת לא ידהר". המלה "באורווה" נחתכה מהפריים משיקולי עריכת הצילום, אבל המשפט כולו איבד את הפואנטה.

מסקנה: אם כתבי הספורט אינם מסוגלים לצטט במדויק כרזה שמונפת מול עיניהם, איך אפשר לסמוך עליהם בציטוטים שהם מביאים מפי אנשים? 

לתגובות: yegerm9@walla.co.il