סיון קלינגבייל היא כתבת שוק העבודה ועסקים קטנים ב"דה מרקר", לשעבר עורכת מגזין "דה מרקר" ומגישת "עושות חשבון" בערוץ 10.
לפני משבר הקורונה כתבת לא פעם על ניסיונות ממשלתיים לבחון מודל של עבודה מהבית והנה קיבלנו ניסוי מרוכז בבני אדם. בדיעבד, הניסוי הצליח?
התפרצת לדלת פתוחה. מחר מתפרסמת כתבה על הנושא ב"דה מרקר". כשעבדתי עליה גיליתי שהרבה מאוד אנשים רק רוצים שיניחו להם לברוח מהבית ולצאת חזרה למשרד. אבל חשוב לזכור: עבודה בבית בתקופת הקורונה אינה העבודה מרחוק עליה מדברים כעתיד שוק העבודה. בעיקר עבור הורים לילדים. לעבוד כששלושה ילדים בממוצע דורשים תשומת לב זה לרוב אירוע מורט עצבים.
גם היתרונות של עבודה מהבית בתקופת הקורונה אינם קיימים כאשר חוזרים לנוהל עסקים כרגיל. כעת כולם היו בבית. הפוליטיקה הארגונית נדדה מהמשרד. אם במצב "רגיל" כאשר נמצאים רחוק וכולם בעבודה מפסידים את שיחת המסדרון בה מתקרבים לבוס, או מפספסים את הרגע בו הייתה פריצת דרך בפרויקט, כעת כולם היו בבית.
ממשלה יכולה להתנהל בשלט רחוק? זה מעשי בכלל?
בכל העולם מדברים על מודל מעורב. הכוונה אינה שנעבוד רק מרחוק, אלא שלא נגיע כל יום למשרד. ממשלה בהחלט יכולה לעבוד כאשר יום יומיים בשבוע העובדים עובדים מרחוק. צריך לעשות זאת מתואם. חייבים לעבור לעבודה על פי תפוקות. ואם זה יקרה כולנו נרוויח - גם יהיו פחות פקקים וגם סוף סוף יהיו מדדים ברורים לעובדי המגזר הציבורי.
אבל אולי דווקא במקצוע כמו עיתונות זה כן יכול לעבוד? ראינו לא מעט עיתונאים שבסיס האם שלהם הוא לא המערכת ואולי זה יכול גם להקל על הוצאות כלי התקשורת אם לא לכל אחד תהיה עמדה מערכתית וחובה להגיע למערכת.
כאשר התחלתי לעבוד ב"הארץ" כלכלה, לפני יותר מ-17 שנים, מירב ארלוזרוב, העורכת דאז, התעקשה שכתבי ועורכי המדור הכלכלי יעבדו מהמערכת. בכל שאר חלקי העיתון העיתונאים עבדו מרחוק. היא גרסה כי הדרך היחידה לבנות צוות ולייצר הפריה הדדית היא עבודה משותפת. אני חושבת שהיא צדקה. בזכות זה נולדה אצלנו תרבות של שיתוף פעולה שמאוד מאפיינת את מערכת "דה מרקר" גם היום.
את מתכוונת למה שמכונה על ידי המבקרים שלכם לפעמים כ"המקהלה של רולניק".
זה תמיד מצחיק אותי. יש ריבוי דעות ב"דה מרקר". תמיד היה. וכן, יש מספר דברים שאנחנו מסכימים עליהם, למשל ששוד חוסכי הפנסיה זה דבר רע. ששחיתות עלולה להרוס את המדינה וטוהר מידות זה דבר מהותי. פעם חשבתי שאלו תפישות אוניברסליות שאין עליהן ויכוח.
ריבוי דעות אבל אולי קו מערכתי אחד שמקדם אג'נדה מאוד סדורה. על שחיתות ופגעיה אני מניח שיהיה קל להסכים, אבל מה לגבי עבודה מאורגנת?
פה יש לי תשובה מורכבת. חושבת שחייבים לדאוג לזכויות עובדים. אבל בישראל, אגב כמו שקרה גם במדינות אחרות, חלק מוועדי העובדים הפכו בעצמם לכר לשחיתות ארגונית. מה גם שלהסתדרות והוועדים בישראל יש חלק מכריע בצמיחת העבודה המקפחת בישראל - עובדי קבלן, עובדי דור ב', ג', ד'. השכר הנמוך של עובדים מתחילים - כל אלה רעות חולות שנולדו מהסתדרות וועדים שראו את טובת חבריהם ולא את טובת העובד.
רגע לפני הקורונה עסקתי ברפורמה בבריאות הילד - רפורמה שאם היתה יוצאת לדרך היתה מביאה לכך שנשים רבות העובדות כמרפאות בעיסוק או קלינאיות תקשורת היו הופכות לפרילנסריות של המדינה - מצד אחד מחוייבות בהוצאות ועלויות כבעלות עסק ומצד שני הקופות היו מכתיבות להן כמה ישתכרו ומתי יעבדו. כאשר פניתי להסתדרות לשאול למה אינה נאבקת ברפורמה נאמר לי: "אלו לא עובדות שלנו".
אם אבקש ממך למפות את שלושת הנושאים החשובים ביותר לסיקור כלכלי בחודשים הקרובים, מה הם יהיו?
שוק העבודה, שוק העבודה, שוק העבודה. המציאות שיצרה הקורונה משנה מקצה לקצה את שוק העבודה בישראל. עברנו ברגע שיעורי תעסוקה מהגבוהים שהיו בישראל ואבטלה של 4% למיליון איש שאיבדו את עבודתם וכחצי מיליון עצמאים נטולי פרנסה. בתחזית האופטימית של הכלכלנית הראשית באוצר, אחוז האבטלה יהיה 8-9%. בתחזית האופטימית של BDI ייסגרו השנה 70,000 עסקים קטנים. כל אלו מצע עליו צומחת העסקה מקפחת: פרילנסרים, משרות חלקיות, שכר נמוך לשעה ועוד ועוד.
חשש נוסף הוא שאוכלוסיות שהשתלבו בשוק העבודה יפלטו ממנו. מדברים על חרדים וערבים, אבל מה עם מיעוטי יכולת? מה לגבי נשים שמשלמות את מחיר המשבר והשבתת מוסדות החינוך? יש חשש אמיתי שנחזור לפחות עשור לאחור.
אם הייתי מאלץ אותך להחליף את תחום הסיקור הנוכחי שלך באחד אחר, מה היית מבקשת? ומדוע כמובן.
לא הייתי מחליפה. בעיקר מאוד נהנית לחזור להיות עיתונאית ולא עורכת. לרוץ, להביא סיפורים, להתעמק. כל כך כיף לי לחזור להיות בשטח וממש אין לי רצון לעשות שום דבר אחר. אני באמת חושבת שהתחום הכי מעניין היום הוא שוק העבודה ועסקים קטנים. אולי כתבת פוליטית. מאוד נהנתי מתחקיר הקלפיות. ישבנו צוות של אנשים ופשוט חפרנו בפרוטוקולים. נזכרתי כמה הכי כיף להיות עיתונאית פרינט וכמה הכי טוב לעבוד ב"הארץ -דה-מרקר".
כמי שהתנסתה בעיתונות כלכלית כתובה ובמדיה טלוויזיונית, יש בכלל אפשרות לסקר כלכלה באופן מעמיק בטלוויזיה?
לא. חד משמעית לא. בטלוויזיה יש יותר עיסוק באיך לספר את הסיפור טלוויזיונית מאשר בעיתונות. בטלוויזיה יש יותר עיסוק ברייטינג מאשר בעבודה עיתונאית שמטרתה לחשוף את האמת ולהביא לשינוי. זה לא שאין תחקירים חשובים ומהותיים בטלוויזיה וזה לא שאין עיסוק מהותי בחדשות ועיתונות טובה בטלוויזיה. אבל בעיתונות הכתובה יש יותר.
ב"עושות חשבון" עשינו כמה תחקירים חשובים מאוד - פגועי הנפש, מפעל הפיס, הגלולות למניעת הריון, מתנגדי החיסונים ועוד. אבל גם היינו צריכות "לשלם מחיר" בתחקירי ודירוגי פלאפל, המבורגר ושאר ירקות. היום כבר קצת פחות מתחשק לי לשלם מחיר.
בטלוויזיה יש גם יותר אינטרסים זרים? השפעות חיצוניות? השפעות בעלות?
לא הרגשתי כאלה. עבדתי בערוץ 10 כשיוסי ורשבסקי היה המנכ"ל [ורשבסקי היה קודם לכן מנכ"ל קבוצת "הארץ"]. בערוץ 10 כמו ב"דה מרקר" יוסי היה חומה בצורה נגד שיקולים זרים. יש לי הרבה מור"ק על ההתנהלות שלו ושל המערכת. ממש לא היו שיקולים זרים.
תרשי לי לחלוק על התיאור הזה. לטעמי, יוסי הוא אחד האשמים המרכזיים בפרשת אדלסון וגם במה שקורה בימים אלו לחברת החדשות של 13.
אני לא מכירה את הפרטים שם. יכולה להעיד רק על דברים שאני חוויתי. לא התערבו. נתנו המון גב. כולל מול איומים של מפרסמים גדולים מאוד. ואני רוצה להזכיר שנכנסנו בלא מעט כאלו.
אם כבר הזכרת את תחקיר ההמבורגר המפורסם, התבאסת שהוא הפך לפרסומת חזקה של אחת הרשתות שקידמה אותו באופן אינטנסיבי ברשתות ובבתי הקולנוע?
נורא. בכלל אני חושבת שאאוטבריין וטאבולה צריכים לשלם ללינוי בר גפן ולי או לפחות לרם לנדס. עד היום התחקיר הזה מופץ כתוכן מקודם, אבל אני עומדת מאחורי הממצאים.
לסיום אשאל אותך כמבינה בתחום נוכח פתיחת הסגר, המצוקות הכלכליות של עסקי המזון וסיכוני הקורונה - ללכת לאכול בחוץ כשלא בטוח מי מתעטש לך על המנה או להמתין מעט?
שאלה טובה. כרגיל תלוי איפה. אני מחכה בקוצר רוח שיפתחו כבר את הקפה שבו אני מתחילה כל בוקר. שם אתייצב ללא ספק. אגב, לדאבוני, חושבת שהשאלה הגדולה היא לא האם זה בטוח אלא האם יהיה לנו כסף לשבת לאכול בחוץ.
בעיה, במיוחד נוכח הכלל הנוקשה שלא מאפשר להזמין כתבים ב"דה מרקר" אפילו לקפה על חשבון המרואיין או המקור.
דווקא כלל אהוב עלי. חושבת שהוא חשוב (:
אולי, אבל אני אוהב את העיקרון שמי שאפשר לשחד אותו בעזרת קפה, ממילא לא צריך להיות עיתונאי מראש :)
נכון, בזה אין ספק, אבל יש פה אמירה שאי אפשר לקנות אותך. נעים כעיתונאית להיות בפוזיציה הזאת.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
ה"אקונומיסט", ה"גרדיאן", "המקום הכי חם בגהינום" ו"יהיה בסדר" בגלי צה"ל, NPR Tiny Desk, כי שנים זה משמח וגם ההמלצה הכי טובה שלי היא מדור המתכונים של ה"ניו יורק טיימס" - הכי שווה בעולם. גם האפליקציה.