חנוך מרמרי, לשעבר עורך עיתון "הארץ" ועורך ראשי של "העין השביעית". חבר עמותת העין השביעית. עורכו הראשון של "העיר", כתב "חדשות", ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, מנכ"ל משותף של המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, עורך ראשי של הוצאת כנרת זמורה-ביתן, ראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית.
מהם הלקחים המרכזיים שלמדנו בטווח שבין פורים ליום העצמאות על עיתונות בישראל?
הלקח העיקרי בעיני, הוא ההבנה כי רק תופעות איום גלובלי, המאיימות במידה שווה על כלל האנושות, הן המסוגלות ללכד לרגע את החברה האנושית. החרדה היא המכנה המשותף החזק ביותר לאדם, באשר הוא. התגוננות מפני האיום המשותף מקהה את ההבדלים, אבל רגע אחרי חוזרת הבדלנות - גילית, ג'נדרית, אמונתית ומעמדית. סליחה על הבנאליה – בסרטי פלישת חייזרים כמו "היום השלישי", לאחר חיסול האיום חוגגים בני האדם בכל העולם את הניצחון באחוות נצח בין אלה לאלה – בין השאר ישראלים לערבים, למשל. שטויות, רגע אחרי שהגורם לחרדה מובס, נחזור אנו בני האדם להיות מה שהיינו. עידן הקורונה יישכח מהר, התקשורת בת זמננו תמשיך לשלוט ללא מצרים.
צריכת העיתונות שלך היום, דומה לזמני טרום המגיפה?
ממקומי היום, כגמלאי שעוסק בענייניו, צמצמתי מאוד את צריכת העיתונות הכתובה והמשודרת. היפוך גמור לימיי ב"עין השביעית", בהם היה עלי להתעדכן במלוא רוחב התפוקה העיתונאית היומית. היום, בימי שגרה די לי ב"הארץ", בימי חול חי לא רע על מבזקים ובסופ"ש קריאה יסודית יותר - משתדל שתהיה מחכימה, מרחיבת אופקים ואם אפשר, מענגת.
בכל זאת, גם מבין אלה, האם אתה מבחין בתמורות שהביא איתו המצב החדש?
נגיף הקורונה תפס אותי לגמרי לא מוכן. אני נוטה לזלזל בתחזיות קודרות, וחשבתי שדי בסיכוי הסטטיסטי האפסי להיפגע, כדי לגונן עלינו ממה שקורה בעיר סינית אלמונית. בימים הראשונים קראתי מחדש את "הַדֶּבֶר" של קאמי, ובעזרתו התחלתי להפנים את גודל האסון הצפוי והיקף נזקיו. הלקח הראשון הוא שלא הרבה השתנה בחוויית המגפה האנושית, על זוועותיה האיומות זה מאות בשנים. מצד שני כמעט קינאתי באומללים בעיר האלג'ירית אוראן בימי מגפת הדֶּבֶר המדומיינת, על היותם פטורים מאמצעי תקשורת המונים. המלל הטלוויזיוני האינסופי גרם לי בצקת מוחית.
אז עדיף לנו לחיות באי הידיעה? Ignorance is a bliss?
המגפה מאלצת אותנו להכיל בנוסף לחרדה האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית, כמויות אדירות של אימה וסבל. מצד שני, קל לנו לרפרף ביומיום על אסונות שקורים במרחקים. את ההוריקן קתרינה שהיכה בניו אורלינס חווינו בקלות, בשולי החדשות. אנחנו הישראלים מסוגלים להכיל אסונות רחוקים של אלפי בני אדם, בשלוות נפש גמורה. ולהתאבל אך ורק על שני הישראלים שנקלעו אליהם.
עם זאת, התקשורת המפותחת מאפשרת היום קשר יומיומי רציף במחיר אפסי עם ילדיי ונכדיי הסגורים בדירותיהם בארץ ובחו"ל. אני מתחיל להתמכר למצב בו צריך לדעת רק מה שצריך ולהימנע מלהתבוסס בהיצף המידע המיותר. אני נשבע בזה שלרשתות החברתיות לא נכנסתי כלל. המצב החדש מתגלם בעיני באפליקציית הזום. בבת אחת ויתרנו על עולם חברתי שלם. כשהדיגיטל משתלט, הצוותא המוחשי נסגר. למה לצאת מהבית אם אפשר לזמזם בפיז'מה? אפליקציות הזוּם יישארו אתנו לתמיד.
הצוותא נסגר, תרתי משמע. אחלוק איתך תהייה שיש לי - נדמה לי שבשבועות האחרונים התחדדה השאלה סביב נחיצותה של הפרשנות. כל כך הרבה פרשנים מלומדים, כל כך הרבה דעות סותרות, כל כך הרבה בלבול. אולי כמו אותו קוף המשקיע במניות ומנצח את מומחי ההשקעות, הלקח הוא שעדיף לוותר על המומחים ולהסתפק בשכל ישר ובעובדות עצמן?
הקשקשת הפרשנית שמשתלטת על הערוץ המשדר, היא צרה לעצמה. היא לא באה להיטיב עם הצופים, אלא לשמש תרוץ לנוכחותו הרציפה של הערוץ בחיי הצופה, לתפארת המקדמים והמפרסמים. בכל מקרה, השיח הזה הוא כבר לא עיתונות.
אז מה היא כן עיתונות? מה הפריטים החשובים בארגז הכלים העיתונאי?
לפני שנתיים-שלוש ליוויתי מרחוק את מחקרו של פרופ' צבי רייך אודות כלי העבודה החשוב בעולמו של העיתונאי – הטלת הספק. בעיתונות הכתובה עדיין אפשר למצוא איים של ספקנות וניסיונות לחולל שינוי במציאות. ערוצי החדשות, כשמם כן הם. צינורות. הסכמנו בעל פה שעל עיתונאי חלה החובה לא רק לשמש כצינור, אלא להיות דעתן וחשדן כלפי מה שעובר בו. לעתים קרובות לצנרת הזורמת נדרש פילטר צפוף, אם לא פקק ממש. אני מתרשם שהיום נפרצה הצנרת והכל זורם לשלוליות. הרשתות החברתיות תרמו לנו את הז'אנר הפתוגני המוכר כפֵייק ניוז. המעניין הוא כי כגודל הספקנות והחשדנות בעיתונאות, כן גדלה השפעת השקר והמזימה. הספק היה לפייק.
אני מבקש להחזיר אותך לכיסא עורך "הארץ" לרגע קט, אגב ויכוח ציבורי שפרץ כאן בימים האחרונים. טורו של מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, עסק כפי שעסק בעבר בשידורי השכול ובדמותה של מרים פרץ והטון, כמו שהוא לא פעם אצל רוגל, צורב וחורך בבשר הלאומי. מה צריך לומר לעצמו עורך שמקבל טקסטים כאלה בעיתוי הרגיש של ערב יום זיכרון. איפה עובר הגבול בין חופש הביטוי והמחשבה לבין הרגישות האנושית והלאומית? ואולי כל זה כפירה בעקרונות יסוד של עיתונות?
הווליום הוגבר מאוד הודות לרשתות החברתיות ואתו האלימות המילולית. את נזקי הרישות לא נפתור כאן, אבל ערמות הזבל המילולי והרעש הקקופוני כמעט לא מאפשרים כתיבה מדויקת ופרטנית. העיתונאי בן זמננו הנאבק על תהודת הגיגיו, נדרש לתבל אותם בהמון פרובוקציות. לייצר רעש שיגבר על רעשי ההמון. לבעל טור ביקורתי, השולל בתכלית את התיאור הספרותי, התקשורתי או העיתונאי, יש צורך להתבטא בזעקות תוכחה ובסירנות אזהרה. מעמדו של נביא הזעם התנ"כי עומד בסימן עלייה. זמן הביקורת הכנה והאדיבה פס, ונותרו המטיפים בשער.
אבל האם לא זהו תפקידו של העורך? למתן, לסנן, לכוון ולמנן?
זה תפקידו הבלתי אפשרי. בימיי כעורך, כתב אחד מבעלי הטורים (אני מצטט מהזיכרון) משהו כמו "השואה, נוראה ככל שהייתה, איננה סיבה לבטל את כל שידורי יום שני בערב". תיתכן ביקורת - חריפה כמובן – על גודש שידורי ערב יום השואה, ואני יכול הסכים עם מי שחושב שמרחץ הדמעות של תלמידי התיכון בחולצה הלבנה, הוא זילות הדמעה באשר היא. אבל הנוסח זר לי. בשנותיי האחרונות כעורך חוויתי את חוסר התוחלת שבניסיון לחנך קורא וכותב בעולם הדיגיטלי.
ואולי זאת השורה התחתונה: מותה של העריכה.
העריכה הפכה טכנית, כותרת נובחת, אינסרט נשכני, דו-שיח פתייני עם הקורא, וכמובן הפרובוקטיביות. בשעתו חשבתי שלפחות עמודי התרבות והספרות יכילו את הכנות והאדיבות. היום גם הם נגועים. הכתיבה הרצחנית של המבקר הספרותי החדש כבר גורמת למושאי הביקורת להזדקק למכונת הנשמה.
אמרת שטלוויזיה כמעט ואינך רואה. מבין מה שבכל זאת ראית, איזה פרופיל חזותי יש לישראל בעידן הקורונה?
אל דאגה, אני חי בין יס לנטפליקס. דג שם מדי פעם משהו בעל ערך כלשהו. והעיקר - זכות הבחירה היא בשלט שבידי.
ומה אתה בוחר בתוך זה? מה היה פרופיל הצפיה שלך בתקופה הזו?
אני מעדיף סדרות על הטווח שבין "פארגו" ו"אוזארק" לבין דוקו משנה תודעה כ"וייטנאם". אני אוהב את הפסיכופתים כשהם כלואים בתסריט.
אתה חלק מחבורת "ניקוי ראש" המיתולוגית. איך אתה חושב שהמצב הנוכחי היה מטופל על ידי אותה חבורה אם היה מתרחש בזמנה?
רץ עכשיו דוקו אמריקאי שכותרתו "too funny to fail", אודות חבורת גדולי הסטנדאפיסטים האמריקאים ובהם לואי סי.קיי. וסטיב קארֶל שהעמידו ב-1996 ברשת ABC המהוגנת שואו כל כך אידיוטי, וכל כך מצחיק. ביל קלינטון בעל שמונה פטמות מיניק שם את כל המעוניין... זה היה כישלון קולוסאלי חונק מצחוק, שאיבד שמונה ספונסרים בשמונה פרקים. הנה, אני שוב צריך הנשמה מהמכונה. הוביל אותו דיינה קארווי. וכאן אנו שוב מגיעים לאזור רוגל אלפר. אני מודה, לא פעם אני זקוק לנשכנים שכמותו.
לסיום, איך אפשר בלי אופניים וספורט? המרחב הציבורי נסגר למעט העיסוק בספורט, ומצד שני בוטלו תחרויות ומשחקים רבים. ראינו סרטוני מרדפים שלא הורגלנו בהם של מסוקי משטרה רודפים אחרי גולשי גלים וניידות דולקות בעקבות רצים בפארק. איך אתה מסכם את החוויה הספורטיבית האישית והכללית בתקופה הזו? וגם - האם יש תקומה לספורט האופניים בקרוב?
לגמרי. ייתכן שכבר בסתיו הקרוב ירכזו את כל הגראנד טורים בין ספטמבר לנובמבר. ביניים משתעבדים הרוכבים המכורים למכשירי המציאות המדומה. בכמה אלפי דולר ושלולית זיעה על השטיח, ניתן היום לעשות כל טיפוס הרים מיתולוגי מול מסך הטלוויזיה. אני העדפתי, ככל מכור, לחלל את העוצר באופן מוחשי ולעלות על הוולודרום הטוב בישראל, המכונה משום מה "כיכר המדינה". ככה העברתי החודש מעל 400 קילומטר בסיבובים בין דו-מפרקיים לפורקי סחורה.
האופניים כמשל, להישאר תמיד על הגלגל, גם כשהמגיפה משתוללת בחוץ.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
ספר: "חשיפה", ז'אן-פיליפ בלונדל, הוצאת כתר. לא חשיפת ברוני סמים ולא התפשטות נגיף. סיפור יפה על היחשפות בין אישית.
סדרת דוקו: "וייטנאם". חייבים לראות, לדעת ולחשוב מחדש. כל המיתוסים יקרסו.
סרט: "היו זמנים בהוליווד", מגע הזהב של טרנטינו.
סדרת טלוויזיה: "תרגיע" עונה 10, וכל קודמותיה. הגאונות של לארי דיוויד.
תערוכה: זמן דיוקן 2 במוזיאון הרצליה, אוצרת ראשית איה לוריא. שורת ציירי דיוקנים כאלי שמיר, עידו מרקוס, יאן ראוכוורגר ועוד. אחרי התקהלות צפופה בימי הפתיחה, והסגירה הזמנית, נפתחת מחדש בשיטת שני מטר ומסכה.