גדעון דוקוב הוא סגן עורך העיתון "בשבע". בעבר כתב ועורך במקור ראשון ובאתר nrg.

זה לא זמן טוב במיוחד לחינמונים כרגע, נכון?

אני פחות מבין בחינמונים, יותר בתוכן, אבל אין ספק שלהתבסס רק על פרסום כששוק הפרסום במשבר, זה קשה. מצד שני, גם הטלוויזיה והרדיו המסחריים הם סוג של חינמונים.

אני התכוונתי יותר למודל ההפצה. המרחב הציבורי שומם או כמעט שומם, גם תחנות חלוקה בסופרים או בחנויות לא יכולות לפצות על הפער. זה מפחית מאוד את החשיפה לתכנים שלכם, דווקא בתקופה קריטית לתוכן.

שוב, לא תחום ההתמחות שלי. ממה שאני מבין נקודות ההפצה של "בשבע" ברמי לוי עובדות לא רע, וכיוון נוסף שמפתחים הוא הפצה לבנייני מגורים גדולים בשכונות דתיות. כמה זה מצליח? מודה שאני לא יודע.

אז נעבור לתוכן: איך השתנה המיקוד אצלכם, כשנקודת המבט היא רחבה יותר - לא יומית אלא שבועית? איך משבר הקורונה מתאפיין אצלכם? אילו סיפורים הם אלו שאתם בוחרים לספר ולמה?

אפשר לומר שהסיפורים אצלנו בתקופה האחרונה מתחלקים לשניים, כמעט בלי יוצא דופן (לפחות בחלק האקטואליה) - קורונה ופוליטיקה. מבחינת עמנואל שילה, העורך הראשי, הפוליטיקה וסוגיית ממשלת האחדות הוא נושא שההשלכות שלו יישארו איתנו גם לטווח הרחוק, ולכן לא פעם דווקא אלו נושאי השער שהוא בחר.

בקורונה אנחנו משלבים בין ניסיון לתת לציבור מבט מעט יותר רחב של המחשבות והתוכניות הלאה, ובין עיסוק בנושאים שיותר ייחודיים למגזר הדתי בהתמודדות מול הקורונה, כמו תחילת "זמן קיץ" בישיבות והשאלה איך הוא יתקיים. בנוסף, ברמה האישית אני מודה שאני מנסה לתת בעיקר סביב החגים גם רוח קצת אופטימית יותר מזו שאני רואה בתקשורת הכללית ביחס לקורונה.

אז גם אתה בעד חדשות טובות? זה לא הולך מעט נגד היצר העיתונאי החמוץ וההכרחי?

אני לא מהצד החמוץ של המפה הפוליטית. וברצינות - אני לא מדבר רק על חדשות טובות, שגם להן יש מקום. אני מדבר על לאתגר את השיח החרדתי שנפוץ כיום מצד משרד הבריאות ומצד ראש הממשלה, באמירות אופטימיות יותר על האפשרות להתגבר על הקורונה ולהחזיר את המשק למסלול. אני חושב למשל שזה מאוד עיתונאי לתת סקירה על המצב העולמי של פיתוח תרופה ו/או חיסון לקורונה.

אני חושב שאתה צודק. פיתוח החיסון הוא נושא מאוד מעניין, אבל אולי יש לו גם צדדים פחות חיוביים וגם אותם צריך לחקור ולפרסם. 

בוא נתחיל מהגברת העיסוק בו. היה ויצוצו בעקבות העיסוק גם צדדים שליליים, אפשר לבחון גם אותם.

אתה מזכיר התמודדות ייחודית של המגזר הדתי עם השפעת הקורונה. במה זה בא לידי ביטוי ואילו סיפורים מעניינים אתם מביאים בהקשר הזה?

זה בא לידי ביטוי למשל בשיח שהיה על גבי העיתון בסוגיית התפילות במניין. צריך להבין שמדובר בדבר שהוא אבן יסוד בחייו של האדם הדתי. כל בחור מגיל 13 עשה את זה עד היום בין 3 פעמים ביום ללפחות בכל שבת (כל אחד ורמת הדתיות שלו). סביב זה עולה הדיון האם בימים אלו כיוון המחשבה הדתי צריך להיות החזרת המניינים כמה שיותר מהר, או שלהפך - דווקא לחכות ולא ליצור מצב בו המניינים הם אלו שיוצרים סיכון ח"ו.

במקביל ביחס לנשים נשואות עסקנו בסוגיית הטבילה במקווה, בלמידה מרחוק הציבור הדתי מאופיין יותר במשפחות ברוכות ילדים לצד פחות מחשבים, וכן הלאה.

בניגוד למשל לעיתונות החרדית, היה נדמה שבכלי התקשורת הדתיים-לאומיים אין דילמה סביב שאלות של סמכות, והציות להוראות הממלכתיות לא התחרה בהוראות רבניות סותרות. זה בא לידי ביטוי גם בעמדות שנקטו כלי התקשורת המגזריים?

אני טוען שהמגזר הדתי לאומי הוא אולי הכי חננה במדינה והכי מתאים לקיום הוראות הקורונה. יש לו היכרות ורגילות לקיים ציוויים (מצוות) שנאמרו לכלל הציבור גם כשהוא חושב שזה לא בהכרח מה שמתאים או נכון לו אישית, ויש לו אמון מובנה במוסדות המדינה (מה שמכונה "ממלכתיות").

לציבור החילוני יש פחות רגילות לצווים כאלה, ולציבור החרדי אין את האמון הזה במוסדות המדינה. לכן נדמה לי שבציבור הסרוג באמת לא היתה ממש דילמה כזאת.

אתם כבר מסתכלים על העתיד מבחינת הסוגיות שיעסיקו אתכם בשבועות ובחודשים הקרובים? מה לדעתך יהיה התמהיל שילווה אותנו בדרך לחודשי הקיץ?

יש פה פער בין התקוות שלי לבין המציאות המסתמנת. אני מקווה שהקורונה תדעך ונחזור לעיסוקים הרגילים, אבל אם להיות ריאליים, אני מעריך שנמשיך לנוע על שני הצירים שהזכרתי: הקורונה - בדגש על סוגיית החזרה לשגרה והפוליטיקה - כשכאן נדמה שצפוי ל"בשבע" (ובכלל לעיתונות הימין) תפקיד חשוב במעקב אחרי מילוי ההבטחות של נתניהו והליכוד למצביעים שלהם בנושאים כמו הריבונות, סוגיית היחס מול מערכת המשפט ועוד.

כשמסתכלים על השיח התקשורתי בחודשים ובשנים האחרונות בישראל, במיוחד נוכח מערכות הבחירות החוזרות ונשנות והקצנת השיח הציבורי, דומה שגם בתקשורת נוצר איזשהו אוטומטיזם מחנאי. ניתן לנחש כיצד כלי תקשורת או עיתונאי יסקר או ינתח עניין מסוים, לפי תיוגים ידועים מראש. זאת באמת המציאות או שזה תיאור מוגזם ובלתי נכון בעליל?

לדעתי בקווים כלליים אתה מציג פה תיאור נכון, למעט הטענה שמדובר על החודשים והשנים האחרונות. פשוט עד לפני כמה שנים היה בתקשורת שיח מונוליטי וכמעט חד-צדדי של מחנה אחד. העלייה וההתחזקות של כלי התקשורת וכמה עיתונאים בודדים מימין, "חשפה" את זה שיש גם צד שני ואין פה תיאור מציאותי-אובייקטיבי נטו. אתה יודע מה? אולי היא גם גרמה לכמה עיתונאים משמאל להחצין עוד יותר את העמדות שלהם.

אבל אולי הנוסחה לא צריכה להיות בנויה מספירת ראשים ואיזון של עמדות מנוגדות, אלא משיח מורכב יותר וגישה הוגנת לסיקור, אחרת נישאר עם איזון בין עיוותים. 

אני אשמח מאוד לשיח פתוח והגון בשאלת האופן הראוי והנכון לסיקור, אבל נקודת המוצא חייבת להיות ההבנה של הפער העצום שהיה, ושלא מאוד השתנה, בין תפיסת העולם בציבור ותפיסת העולם באולפנים. ועוד טיפ - כשיפסיקו לחלק את העיתונאים בין ימנים לאובייקטיביים, אפשר יהיה גם להפסיק לדבר על ספירת ראשים.

אתה מרגיש שעיתונאים ימנים סבורים שהם צריכים להיות נחושים, בוטים וצעקנים יותר כלפי מה שהם קוראים העיתונות השמאלנית, משום שאחרת לא יקשיבו להם והאפקטיביות של דבריהם תהיה נמוכה יותר?

ברור לי למה מי שמגיע לאולפן ומגלה שהוא ימני יחיד לצד חמישה שמאלנים ירגיש שהוא צריך לצעוק. אני גם מזהה את ההצלחה של מי שצועקים או בועטים בתרומה להטיית השיח. להגיד לך שאני מאוהב בזה? נדמה לי שכל מי שמכיר אותי ברמה האישית יודע שבאופי שלי אני אדם שלא מחבב צעקות או בוטות.

אז מדובר בסוג של אין ברירה? כי לעיתים נדמה שדמויות כמו ריקלין, סג"ל או מגל דווקא ממנפות ומחבבות את תדמית ה"לא מתנצלים" ו"חובטים בכל הכח", שהתקבעה להם. 

קשה להתווכח עם הצלחה, בטח כשהיא צועקת ממש חזק... שמעון ריקלין הצליח מעמדה של מגיש בערוץ קטן להפוך למוביל דעת קהל, עם מספר עוקבים מדהים ויכולת השפעה מרשימה.כנ"ל ינון מגל ואראל סג"ל. שלושה אנשים שמטריפים את כל התקשורת. כשאתה עולה על שיטה מצליחה, ברור שתתאהב בה.

כן - אבל הם גם לא מסתירים את מעורבותם הפוליטית האקטיבית, כולל השתתפות בקמפיינים פוליטים ופלירטוט תמידי עם המגרש הפוליטי כשחקנים פעילים. זה משהו שיכול להיות מקובל בהסתכלות עיתונאית אתית-מקצועית?

לשאלתך - אני מעדיף את מי שלא מסתירים מאשר את מי שמסתירים ומנסים לשחק אותה אובייקטיביים. כבר פורסם על העיתונאי שבמקום לחשוף את המו"מ בין נתניהו לאבי גבאי הלך לשכנע את גבאי שלא יעשה את זה. ראיתי מאמרים של עיתונאים מוכרים ונחשבים שמייעצים לפוליטיקאי כזה או אחר מה לעשות, שקוראים ליו"ר מפלגה ללכת או לבוא, וגם מנהלים ברמה האישית שיחות אוף-רקורד עם פוליטיקאים ומייעצים להם מה נכון ומה לא. זה לא קיים רק בימין, פשוט השלושה האלה לא מתיימרים להיות חלק ממשחק האובייקטיביות הצבוע.

כל התופעות שציינת הן פסולות ובעייתיות - אבל אולי במקום לאמץ אותן בשם האיזון או הוואטאבאוטיזם, צריך לפעול לחיסולן. 

אני לא חושב שאלו תופעות חדשות. עכשיו הן פשוט על השולחן, ונדמה שאת הגלגל הזה כבר אי אפשר לסובב אחורה, ואולי גם לא הגיוני לסובב אחורה. לאנשים יש תפיסות ואג'נדות. חלק גדול הלכו לעיתונות כדי לקדם את התפיסות האלה, כי הם חושבים שקידום שלהם יעשה טוב יותר למדינה. אני מעדיף עיתונאי אידיאליסט עם אג'נדה מאשר אופורטוניסט שאפשר לקנות אותו בצורה כזו או אחרת.

איפה אתה רואה את העיתונות הישראלית בעוד עשור? הפער יצטצם? ימחק? יגדל?

הפער בין הדעה ברחוב לדעה באולפנים?

הפער בין ימנים ל"אובייקטיבים" וגם הפער שאתה מצביע עליו. 

שאלה טובה. לצערי אני לא אופטימי. הטענה שלי, שאולי קשורה לתפקידים שעשיתי, היא שכדי לצמצם את הפער הזה צריך לא רק פרשנים וכתבים ימניים, אלא גם עורכים ומנהלים ימניים, וזה דבר שבו כמעט ואין תנועה לאיזון. לכן התאגיד שהוקם מחדש עם דיבורים על איזון שובר עכשיו חזרה שמאלה, ואפילו בגוף כמו חדשות 12 שהוא אולי זה שמנסה להציג על המסך הכי הרבה איזון, עדיין ישב באולפן שישי עמית סגל אחד ויתווכח עם חמישה עמיתים.

בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד

ספר - "חופשי זה" של הרב חיים נבון (הוצאת ידיעות). דיסטופיה שמרנית ומומלצת.

שיעור - הדף היומי בעשר דקות. מיזם מקסים ביותר של הרב אורי בריליאנט ללימוד הדף היומי.

סרט עם הילדים - "ספייס ג'אם", ובכלל זמן טוב לשבת איתם ולהראות קלאסיקות ילדות שגדלנו עליהם.

והמלצה קצת אחרת - התנתקות מהמדיה (או לפחות מחלקה). אני לקחתי שלושה שבועות של "חופש" מהפייסבוק ובעיקר מהטוויטר. עשה לי רק טוב.