רעות ברנע, בשמונה שנים האחרונות כתבת בעמודי התרבות והפנאי ב"כלכליסט" בתחום האמנות הפלסטית, בשלוש שנים וחצי האחרונות גם בתחום האוכל. בעבר תחקירנית ועורכת תוכן ב"קסטינה תקשורת".
תגידי, היתה כבר כתבה על יצירות האמנות שהשאילו כדי לתלות במחלקות חולי הקורונה? אגב אני די בטוח שאין כאלה, אבל זאת הדרך המגושמת שלי לשאול אם יש אמנות בימי משבר כאלה.
טרם. אבל! התחיל לפני שבועיים מיזם מאוד חמוד בניו-יורק של אמנית וחברה טובה שלה שהיא אחות בבית חולים במנהטן. הן פרסמו לינק לתיקיית גוגל דוקס ובה הזמינו אמנים ומאיירים להעלות עבודות שמודות לצוותים הרפואיים. אבא של האחות, שהוא גם בעל בית דפוס, התנדב להדפיס את הנבחרות שבהן ולתלות בחדרי טיפול נמרץ בבתי חולים בעיר.
אני מדמיין כבר הרבה מוטיבים של מלאכים ומחיאות כפיים. מיכלאנג'לו יכול להיות מרוצה.
גם. וגם הרבה קשתות, שאיכשהו הפכו לאימג' הסימבולי של השאיפה להתגבר על המגפה הזאת.
בקיצור, גם הפעם לא ניצלנו מהקיטש והמובן מאליו. כך זה גם בקשר לאופי הדיווח העיתונאי?
אני ממש משתדלת שלא. גם בשוטף וגם עכשיו. נכון, לא קורה הרבה. אבל מנסה לדלות גם מהלא-הרבה הזה את הדברים היותר מקוריים ומעניינים ולא סתם עוד סיור וירטואלי בעוד מוזיאון בעולם. זה כבר נורא משעמם :/
אז מה בכל זאת כן? ועוד בעיתון כלכלי.
בהקשר של אמנות? ממממ, היום התפרסם ראיון שלי עם זויה צ'רקסקי הנהדרת שיצרה בחודש האחרון עבודות חדשות (קטנות, על נייר, בבית שלה, כי לסטודיו היא לא מגיעה עכשיו), שעוסקות ביהדות אירופה של לפני מלחה"ע השנייה. זה קצת כבד כי גם יום השואה וזה, אבל העבודות באמת מצוינות. מהצד השני של הסקאלה, זוג בריטים שבנו לגרבילים שלהם מיני-מוזיאון מותאם לגודלם זה אחד האייטמים האהובים עליי בתקופה האחרונה :)))
גרבילים? אני כבר רואה גל מחאה של מכרסמים לא פריבילגיים.
לאחד מהם קוראים טירמיסו! זה כה חמוד.
מי שקורא לחיית מחמד בשם של אוכל, מנסה לדעתי ליצור נבואה שמגשימה את עצמה. ומה מתוכנן להמשך? או שאני נכנס לסודות מסחריים?
אין באמת "המשך" עכשיו. עובדים כל יום ביומו. קשה לתכנן קדימה ולי זה קשה במיוחד כי אני רגילה לעבוד הרבה קדימה.
כמה באמת מסיט אותך המצב הנוכחי מהיום יום הרגיל? הרי החוצה קשה לצאת.
לא יוצאת בכלל. קשה לצרוך אמנות מהבית ועד כמה שבאמת משתדלים לנסות ולהעביר את הכל לוירטואלי, החוויה שונה. בדיוק אתמול דיברתי עם חברה מהתחום וקוננו יחד על כמה שכבר בא לנו לראות איזו תערוכה במציאות. יש קצת הרגשה של ניוון מנטלי בתקופה הזו. וגם פיזי, כמובן. וגם, סביר להניח, שמוסדות התרבות וביניהם מוזיאונים וגלריות יהיו בין האחרונים להיפתח. אז זה ייקח עוד זמן.
אז איך את בכל זאת ממלאת את הזמן הביתי החדש? טלוויזיה?
יש לי שני ילדים קטנים שמעסיקים אותי יופי יופי. כשהם ישנים אז נטפליקס. ויין. הרבה יין. מנסה לדחוף גם איזה תרגול יוגה אחת לכמה ימים כדי לא להתנוון לגמרי.
זאת אופנה מתרחבת לדעתי בעיתונות הכלכלית, סביב יין :) ראיתי כמה קולגות שלך מהעיתון המתחרה שדנות בנושא באופן אינטנסיבי בטוויטר.
אני כותבת גם על אוכל כבר שלוש שנים וחצי אז כן אפשר להגיד שגם אני קצת נכנסתי לעניינים. גם מקצועית וגם באופן אישי :)
אם מדברים על אוכל, אז גם שם יש תמורות בסיקור ותמורות בהרגלי העניין והצריכה. ביומיים האחרונים, בנסיבות לא שגרתיות, מדברים הרבה על פלאפל למשל.
כן, זה אחד התחומים שהכי מושפעים מהמצב הקיים, וברוב המקרים לא לטובה. הרבה מסעדות לא עובדות בכלל, הרבה נאלצו לעשות התאמות לאוכל שלהם כדי שיתאים למשלוחים, מה שדרש שינוי של התפריט וכל מיני התפשרויות אחרות. זה מבאס כי גם ככה קשה מאוד למסעדנים בארץ, ויש סיכוי סביר שחלק מהם לא ישרדו את התקופה הזאת. מה שכן, כ-ו-ל-ם נהיו בשלנים.
מה מבשלים? ועם אילו מצרכים? הרי לוקח מעל לשבוע עד שהמשלוח מגיע מהסופר.
זה נכון. אבל סופרים עדיין פתוחים. ראית מה הלך יום לפני הסגר של ערב החג? איזה תורים? אנשים לדעתי קצת איבדו את זה. אבל כן, כולם מבשלים. לכולם יש פתאום זמן, לכולם יש ילדים בבית להאכיל, אין מסעדות ואי אפשר לקחת אוכל מאמא. ויש בזה גם משהו מאוד מנחם, כנראה בפעולה הזו של הבישול. מבשלים הכל, אבל חזק מאוד באפייה. לחמים, חלות, מחמצות והרבה "אוכל של בית" - קציצות, שניצלים, תבשילים.
פחמימות ריקות. יום הכיפור של כל הדיאטניות.
כן, אני כבר טענתי לפני חודש שכולנו נצא מזה משוגעים, עניים, אלכוהוליסטים ושמנים.
אז כעיתונאית בעלת מודעות, מה את מנסה לעשות דרך הכתיבה שלך כדי להשפיע על המצב?
כרגע? או בכלל? או גם וגם?
גם וגם זאת תמיד האופציה שאני מעדיף.
אוקיי, כן, גם אני. בגדול, המטרה המרכזית שלי כשיש לכולנו חיים, היא לגרום לאנשים ללכת לראות אמנות. איכשהו נוצר מצב (כאילו לא איכשהו, אני יכולה לחפור על זה יומיים עכשיו אבל בהזדמנות) שאמנות פלסטית היא ז'אנר התרבות הכי פחות אטרקטיבי לקהל הרחב, בטח כשמדובר באמנות עכשווית. וזה עניין שמצער אותי על בסיס יומיומי. קודם כל, כי יש פה עשייה מדהימה. יש בארץ המון אמנים סופר-מוכשרים והמעגלים שאליהם הם מגיעים, גם אם הם מכובדים יחסית, הם מעגלים מצומצמים של כמה מאות אנשים או אלפים, במקסימום. שנית, כי אנשים לא יודעים כמה אמנות יכולה לעשות להם טוב.
הם לא צריכים להבין כלום בשביל זה (הרבה אנשים חוששים שהם לא יבינו ולכן גם לא מנסים או טוענים שזה לא מעניין אותם. הם פשוט לא יודעים שזה יכול לעניין אותם). זה כמובן לא מזיק אם מבינים, אבל לא צריך להבין שיצירה מרפררת לרותקו או מתכתבת עם דושאן כדי להתרגש ממנה, כדי שהיא תעורר בך מחשבה. בתור מישהי שרואה הרבה אמנות (באמת הרבה) אני מוצאת את עצמי מתרגשת ומתלהבת כל פעם מחדש. וזה נורא נורא כיף. חבל לי שאנשים לא מביאים את עצמם לחוות את החוויות האלה. טוב זה היה הפיצ' שלי.
אולי תלאות החיים לא מאפשרות להם להתפנות לזה:) ועכשיו ביתר שאת.
כן, אבל אני לא מדברת על משפחות קשות יום. אני מדברת על אנשים שכן צורכים תרבות, שזה כן מעניין אותם. אנשים שכן הולכים לתיאטרון ולקולנוע ולהופעות וקוראים ספרים. כלומר הלוואי שהיתה בארץ איזו דרך יותר מוסדרת להוראת אמנות כדי שאנשים, גם קשי יום וכולי, היו נחשפים לזה מגיל צעיר. אבל אין, אז אני מנסה לעשות מה שאני יכולה באמצעים המאוד-מוגבלים שיש לי, וגם אם גרמתי למישהו ללכת לראות תערוכה אחת, זה הישג מבחינתי :)
ועכשיו לתקופה הנוכחית - אני חושבת שכרגע הדבר היחיד שאפשר לעשות היא להשאיר את העניינים האלה במודעות. אם אי אפשר לצאת מהבית - לגרום לאנשים לנצל את הזמן הזה לחקור, לקרוא, לשוטט וירטואלית. לרוב האנשים יש עכשיו יותר זמן מביום יום וזו הזדמנות להשלים פערים, ולא רק באפיית לחמי מחמצת. אפשר לנסות להתרחב גם מעבר לזה, לא שיש לי משהו נגד אפיית לחמי מחמצת :))
ובענייני האוכל - כל עוד המצב הכלכלי מאפשר, הייתי שמחה אם אנשים היו תומכים פה בעסקים הקטנים. בין אם אלה ירקנים ומכולות לעומת רשתות שיווק (כן, לפעמים יהיה פער במחיר, זה נכון), ובין אם אלה מסעדות שעושות משלוחים ואפשר לגרום להם בצורה הזו להישאר בחיים
את רואה גם חדשות? את הרי באה מבית עם מודעות תקשורתית גבוהה (זאת דרך יפה לרמוז שאבא שלך הוא איש החדשות המוכר אהרון ברנע).
המוכר!
המוכר, המוערך, הוותיק - יו ניים איט.
אני שונאת חדשות. לפני חצי שנה עברתי דירה ועדיין לא חיברתי את הטלוויזיה. אני ניזונה בעיקר מהטוויטר אבל לא ראיתי משדר חדשות אחד כבר כמה חודשים. לא אזהה את משה בר סימן טוב אם הוא יעבור מולי ברחוב.
אלא אם כן זה יהיה במסעדה או במוזיאון.
אולי, כן :) מצד שני, אני מעריצה את יונית ואת תמר ואת דוריה. לא מבינה איך הן עושות את זה.
ובמקביל מקבלת דיווחים שוטפים מאבא בזום?
מדי פעם, כן. אבל בווטסאפ. לא בדקתי עדיין אם הוא יודע לתפעל את הזום :)
מה יהיה הלאה? המרואיינים שלי חלוקים בשאלה הזאת. חלקם חושבים שהכל יחזור למקומו מהר והמרחב הציבורי ישאר כפי שאנחנו מכירים אותו. אחרים צופים שינוי דרמטי לתמיד. איפה את על הציר הזה?
וואו, אני באמת לא יודעת. אני חושבת שבסוף הדברים יחזרו למקומם. אבל זה ייקח זמן, וזה יהיה בהדרגה. הלוואי שיכולתי להגיד שבוקר אחד נקום והעולם יחזור לעבוד מאיפה שהוא הפסיק בפברואר, אבל זה לא יקרה לצערי. ייקח עוד זמן עד שנוכל לחזור לשבת במסעדות ולראות תערוכות. ולטוס לחו"ל! זה בכלל ייקח עוד מלא זמן :(
ואז יבוא אסון אקלימי וייקח את כולנו.
או אסטרואיד, הבטיחו לנו אסטרואיד!
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
חשבון האינסטגרם הכי כיפי בעיני בתקופה הזו שגם הפך לטרנד וירטואלי בינלאומי, של אנשים שמשחזרים יצירות אמנות מדברים שיש להם בבית – מיצירות של ורמיר מבגדים ושמיכות ועד יצירות של מונדריאן מלחם וממרחים. ואפשר כמובן גם לנסות ולשלוח בעצמכם.
Please Like Me - סדרה אוסטרלית מ-2013 שאיכשהו עברה כאן קצת מתחת לרדאר וגם אני השלמתי רק לאחרונה. דיאלוגים מושלמים של ג'וש תומאס שגם כתב וגם מככב, ולמרות שמדובר בדמויות רחוקות ממני שנות אור (רווקים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם), הצליחה להביא אותי להמון רגעים של צחוק ושל בכי. וכל כך חבל שיש רק ארבע עונות (בנטפליקס).
Eater's Digest - פודקאסט מבית היוצר של "Eater", מגזין הקולינריה המקוון המוביל בעולם. בשוטף אפשר ללמוד ממנו המון על מה שקורה בעולם הקולינריה הבינלאומי, מעניינים רציניים כמו בשר מתורבת ועד כאלה קצת פחות רציניים כמו סקנדלים במקדונלד'ס. עכשיו, באופן טבעי, הוא עוסק בעיקר בדרך בה עולם הקולינריה מתמודד עם המשבר הנוכחי. והכי חשוב – הוא ממש מצחיק.
שושקה - הדמות הפיקטיבית שיצר האמן זאב אנגלמאיר היא אולי היוצרת והאקטיביסטית הכי אמיצות שנראו במחוזותינו בשנים האחרונות. מעבר לזה שהיא עוסקת, גם בעבודות אבל גם בחיים, בגזענות, כפייה דתית, מגדר וכל נושא נפיץ אחר וגם אשכרה מצליחה להזיז דברים, היא הצליחה להפוך לרוקסטאר, לדמות איקונית שפרצה את מעגל עולם האמנות – מה שהלוואי שגם אמנים אחרים שלא לבושים בתחפושת של אישה עירומה יצליחו לעשות. אפשר לעקוב בפייסבוק.