תומר אפלבאום הוא צלם עיתונות ב"הארץ".
איך מצלמים קורונה?
לצלם קורונה עבורי זה לצלם את האין יותר מהיש, כלומר את התופעות שהקורונה מביאה איתה שייחודיות רק לה. הריחוק החברתי, הריק, השקט האפוקליפטי. ההבדל נוסף הוא שמגיעים לצילומי דיוקן, שצריכים לייצר אינטימיות מסוימת עם מצולם ומדובר באתגר גם בתקופות רגילות, יש עכשיו עוד שכבה של קושי, אף על פי שאנשים מכירים במצב ומתוך תחושת שותפות גורל/ אובדן שליטה, משתפים פעולה.
בימים האחרונים היתה לך תמונה חזקה מההפגנה בכיכר הבימה. מחאת הדגלים השחורים במרווחים של שני מטר עם מסיכות. תמונה כזו היא תוצר אינטואיטיבי מקרי או משהו מתוכנן ומהונדס מאוד?
הדרך הכי טובה להעביר את הכח של מחאה שכזו ואת רוח התקופה היא מלמעלה. במקרה דנן, בר פלג העלה את הרעיון מבעוד מועד והקרדיט מגיע לו.
ההפגנה בכיכר הבימה, צילום של תומר אפלבאום בשער "הארץ"
איך זה קרה בפועל? ואיך אתה בטוח בזמן אמת שיש לך את הפריים הנכון ולא צריך להמשיך לחפש?
אתה לא בטוח. הפריים המדובר צולם די בתחילת האירוע. אף פעם אי אפשר לדעת איך אירוע יתגלגל ומה תהיה התמונה. צלם טוב לא ינוח וימשיך לחפש עוד תמונות להמחשת האירוע, או סתם תמונות טובות.
איפה עוד אתה מחפש בימים האלה את הסיפור? איך השתנו המשימות העיתונאיות שלך בגללו?
אני מנסה לחשוב על דברים שבראי הזמן עוד כמה שנים יסתכלו על התמונות ותהיה בהן חשיבות מסוימת או ייחודיות. זה מקומות, אירועים, אנשים. ה-bread and butter של המקצוע. מבחינת המשימות העיתונאיות יש פחות דברים מובנים ויותר מקום ליוזמה אישית של צלמים וכתבים בשטח. מדי לילה מונחתות הוראות, הגבלות והנחיות וכל יום מביא כאוס מסודר חדש שיש לתעד.
אילו אנשים מעניינים אותך בתקופה הזאת? ברור שזה תלוי בהקשר העיתונאי ובאייטם, אבל כשהחופש אצלך אז במה אתה מתמקד?
העין בדרך כלל נמשכת אל יוצא הדופן, אל הצורה, לפעמים יותר מתוכן. הסיפור לפעמים מתגלה תוך כדי פעולת הצילום.
הייתי בנתב"ג לפני מספר שבועות ופתאום הבחנתי שבקו מסוים עומדות לי בשורה שלוש דמויות מעניינות עם מסיכות, וצילמתי. תוך כדי הבנתי שמדובר באמא שבאה לפגוש את בנה ובת זוגו שחזרו מטיול, היא לא הבחינה בו שיצא ועמד מאחוריה. היא בדיוק הייתה בשיחה איתו ואז הסתובבה וראתה אותו, ואז הם הפריחו נשיקות אחד לשניה. האם הניחה שקית עם עוגה (שאלתי אחרי) על הרצפה והתרחקה, בנה אסף את השקית והם נפרדים ללא חיבוק וללא מגע. אני אוהב סיפורים, מעדיף כאלה שאפשר לתמצת בתמונה בודדת אבל לאחרונה למדתי לחבב גם כאלה שדורשים קצת יותר.
פגישה בשדה התעופה בימי הקורונה, צילום של תומר אפלבאום
אפרופו התמונה הזאת והמדור שלכם ב"הארץ" "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" - המציאות הרגה אותו לגמרי?
חלילה, המדור חי ובועט והשבוע אפילו היה אחד מצוין במיוחד. המדור הוא הדבר שאני הכי נהנה לעשות בעיתון ובתקופה ההיסטורית הזו אכן הוא מזמן לנו אתגרים לא קלים. נתב"ג ריק וזה מפעים כשלעצמו. אם בעבר הייתה לנו הפריווילגיה לבחור בפינצטה מרואיינים ולוותר על כאלה שלא עבד איתם, אז בעת הנוכחית סומכים יותר על אלת המזל שתזמן לנו מרואיינים טובים.
לפני שבועיים שאלנו את כל האנשים שהמתינו להמראה, עד שאחת הסכימה. אני שמח לגלות שתמיד יש אנשים חיוביים שמוכנים לנהל שיחה כנה. אופי השיחות השתנה בהכרח. יש פיל ענק בחדר שלא ניתן להתעלם ממנו, אז מדברים גם עליו. זה דוקומנט חשוב, פחות בקטע ניוזי אלא יותר דרך העיניים של המרואיין.
"אנשים חיוביים" בנתב"ג מקבל עכשיו משמעות כפולה.
כן, האנשים שטסים עכשיו רובם טסים מתוך כורח מסוים. זה מסקרן.
כשאני יצאתי לשטח עם צלם בעבר, תמיד היה החשש שהעיניים שלנו יראו דברים אחרים ויספרו סיפור אחר. איך אתה מתאם, במיוחד במוצרים מגזיניים, את הציפיות עם השותף הכותב שלך?
אני תמיד מנסה להבין מה הסיפור ומה הציפיות הויזואליות שיש ממנו. אם יוצאים יחד לשטח, אז זה קל. אם לא, מנסים לצמצם את כמויות הטלפון השבור על מנת לקבל מוצר שיספק את המערכת מצד אחד ושאני יהיה גאה בו אישית.
תוכניות לאחרי הקורונה? מה הכי חסר לך ואתה רוצה לצלם? ואל תגיד לי "את הכינרת".
האמת, לא חסר לי מה לצלם וקשה לי לדמיין את "אחרי הקורונה". בטח כבר יהיו עוד פעם בחירות, המציאות רוב הזמן מכתיבה את העבודה.
ספר לי קצת על ההעדפות האישיות שלך בתקופה הזאת? טלוויזיה, רדיו בנסיעות? מוסיקה?
קשה לי לראות חדשות בערוצים המסחריים, זה כמו שידור בנוהל פיגוע שנמשך כבר חודשיים. טוחנים מים בלי הפסקה. אני משתדל להתעדכן בלילה. רואה בעיקר "כאן", קצת סרטים (מארוול, DC, מי שטרם ראה "שומרי הגלקסיה" אז קדימה לעבודה), בינג' של קלאסיקות. סיימתי לראות סופסוף את "הסופרנוס", עכשיו אני ב"תרגיע".
נשמע כמו מסע נעים לאחור בזמן. אם תתמיד תגיע לסדרות הטובות של שנות השבעים.
נעצור אצל דאג וטוני.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
1. Hindi zahra, זמרת נהדרת שאשתי הכירה לי.
2. "צפרדי וקרפד חברים" של ארנולד לובל, תמיד רלוונטי.
3. "שומרי הגלקסיה" (הראשון) או "מטריקס" (הראשון).
4. תוכנית שנקראת "מאסטר הצילום". שלוש עונות שלה שודרו ב"כאן"- מקווה שעדיין זמין לצפייה באתר.