אני חייב להתחיל את הטור הזה בגילוי נאות: רעייתי היא מורה בבית ספר ובני הצעיר תלמיד תיכון. אבל תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על המורים או ההורים, על זה כולם מדברים ולכולם יש מה לומר. ואתם יודעים מה, כל אחד צודק, בדרכו שלו, וכנראה שכל אחד גם יישאר בעמדתו ובדעתו, כי לפעמים גם לאמת יש כמה צדדים והיא יותר מורכבת, ובעיקר, לא פחות חשוב ואולי אפילו יותר חשוב הוא איך מדברים. ופה, יש להודות, הכישלון חרוץ.

ימי הקורונה מספקים לנו מציאות אינטנסיבית של חששות לצד תקוות, ריחוק וניתוק לצד כמיהה לחיבוק, ובעיקר חוויה שלא חווינו אף פעם. ואנחנו, לצערנו הרב, למודי מלחמות ומאבקים, אבל המערכה הזו גדולה יותר, הרבה יותר גדולה מכל אחת ואחד מאיתנו.

כמו תמיד, דווקא ברגעי משבר, החברה הישראלית מגלה את הטוב שבה ומתגייסת, אם לחלוקת מזון ותרופות למבוגרים שנדרשו להישאר בבית, אם במסירות של הצוותים הרפואיים ואם בחיפוש אחר פתרונות טכנולוגיים חדשניים. נדמה שהפתגם המתאים ביותר לתאר ימים שכאלה הוא "כל ישראל ערבים זה לזה", ואיתו גם הציפיה להפגין סולידריות ואחריות אישית ולאומית.

לצד זה, המשבר חשף גם את תחלואי המדינה, החברה והתקשורת בישראל, והם קשים ואפילו מאיימים יותר מהקורונה עצמה. לאחר השבועות הראשונים של המאבק בקורונה בהם החוסן הלאומי ליכד את כולנו, עם היציאה מהסגר, מתחלף הפתגם החז"לי על הערבות ההדדית בפתגם הצה"לי על "הכניסה מתחת לאלונקה", כשכל אחד מנדב את האחר.

מרוב דיונים על מי שנושאים את האלונקה, נדמה ששכחנו את האלונקה עצמה, דהיינו את החברה בישראל. שיח הכניסה מתחת לאלונקה משקף חברה שלא יודעת לפרגן, מקוטבת ואלימה, שאיבדה את הסובלנות והאמון ההדדי. אנחנו לא מאמינים לנבחרי הציבור, אנחנו לא מאמינים לפקידים וכעת גם לא למורים.

ללא אמון אין יחד, אין שותפות, אין ערבות. והאלונקה הקרועה והמרוטה הזו היא החברה הישראלית שנשאיר לילדים שלנו. ובימים טרופים אלה, הם מסתכלים אלינו, כבר לא נושאים את עיניהם. רואים את המאבקים, את ההכפשות, את מופעי האימה ומתביישים.