כבעיצומה של מיתולוגיה מודרנית, הימים ימי וירוס אימתני. הקורונה – שמזמן איבדה כל קשר לווירוס וכמו הפכה לישות זדונית – מחרבת את בריאותנו, מרעילה את תודעתנו וכולאת אותנו בבתינו. כיאה לאירוע בסדר גודל כזה, "משבר הקורונה" – הכינוי היופמיסטי של התקופה האחרונה – הביא עמו שפה חדשה. "ריחוק חברתי", "שיטוח העקומה", "חולה מאומת" ו"חיטוי משטחים" הפכו למטבעות לשון שלא שמענו מעולם אך כבר לא ניתן לדמיין את חיינו בלעדיהם.

רפרוף במדיה מראה כי שם התואר "מומחה" התברג אף הוא אל חזית מושגי היסוד השולטים בז'רגון התקופתי. המומחה, פנים רבות לו. זהו איש מקצוע מנוסה ובעל שם שיכול להגיע מתחומים מגוונים: רפואה, מדע, פוליטיקה, כלכלה, פסיכולוגיה ועוד. מזה תקופה שכותרות העיתונים מלאות בהצהרות פסקניות של מומחים, הגוזרים עבורנו ניבויים, המלצות והנחיות נוסח עשה ואל תעשה.

בהתחלה העורכים הקפידו לציין אם מדובר באפידמיולוג או מדען מדיני, בעוד שעכשיו כותרות רבות מסתפקות בתואר הסתום "מומחה". ניוז או פייק ניוז, מומחים פיקטיביים או מומחים של ממש, חדשות מלחיצות בעיתון או מסרים מרגיעים בווטסאפ – אנחנו צורכים כל דבר מומחה.

זמן המסך של המומחים מלמד על חוסר האונים שלנו ועל תחושת הסכנה שמעורר בנו המפגש עם המציאות היומיומית. התפלגות החולים והמתים המתעדכנת אונליין באתרי החדשות מפעילה את החרדה מפני המוות שלנו ושל יקירנו; הסגר שהתהדק על צווארנו לוחץ באופן בלתי סימבולי בעליל על כפתור הבידוד הקיומי; אובדן השגרה והעיסוקים שתחזקנו מוביל לפירוק תחושת המשמעות שעמלנו ליצור; וכל בוקר שבו אנו מתעוררים לבית מלא ילדים בלי מסגרות חינוך, ובלי הבטחת הכנסה, מזכיר לנו באגרסיביות שאנו האחראיים הבלעדיים לגורלנו.

מתוך צמא לתחושת ביטחון וחיפוש אחר סדרים מוכרים, אנו עושים, במודע יותר או פחות, את מה שהאנושות עשתה מימים ימימה במצבי חירום – מחפשים להאמין שאנחנו מצויים בידיים המובילות אותנו בבטחה

ככל שמתארך המשבר אנו נחשפים לפרוטוקולים עמומים ליציאה מהסגר ולתרחישים פסימיים על "היום שאחרי" או "הגל השני של המשבר", ומתווספת גם מידה לא מבוטלת של ייאוש לחרדות הקיומיות שלנו. חלקנו מפוחדים מהנגיף עצמו, חלקנו שבורים מאובדן אמון במערכות הציבוריות וחלקנו פשוט מתחילים להרגיש את השלכות הבידוד המתמשך. כך או אחרת, גם אלו המזדהים עם הקולות שמקטינים את נפח הפנדמיה, וגם הפריבילגים שהאיום נותר עמום עבורם ולא פגע ממשית בבריאותם או בפרנסתם, מתחילים בלית ברירה להפנים שייתכן שיש פה סיפור עם פוטנציאל לשינוי משמעותי בסדרי עולם, לפחות לזמן מה.

אחד המאפיינים המרכזיים של התקופה הוא חוסר הוודאות שבה והאיום, התיאורטי לפחות, שדברים לא ישובו לקדמותם. שנאבד את מה שיש לנו, את מה שבנינו, את מה שידענו על העולם. זהו מצב פסיכולוגי רגיש מאוד להיות בו. מתוך צמא לתחושת ביטחון וחיפוש אחר סדרים מוכרים, אנו עושים, במודע יותר או פחות, את מה שהאנושות עשתה מימים ימימה במצבי חירום – מחפשים להאמין שאנחנו מצויים בידיים המובילות אותנו בבטחה. פונים למנהיג.

וכך, מול וירוס מודרני בתפקיד מפלצת מיתולוגית, הופיע מנהיג-לוחם מודרני המשיב מלחמה, הלא הוא "המומחה" – אותו אדם נחוש ויודע השואף להסדיר היגיון בלא ידוע. רק שבניגוד ללוחם המיתולוגי, ההורג את המפלצת ומשיב את הסדר על כנו, הלוחם המודרני שואף להסביר אותה כדי שנחוש קצת פחות מאוימים מפניה בעודה משתוללת. המומחה מציע לנו הבנה שתצמצם את תחושת הכאוס והפחד מהלא נודע.

אז נכון, ישנה בעיה ממשית בעולם, ויש לגייס את הידע הקיים לצורך התמודדות עמה. יחד עם זאת, כדאי להתבונן גם במחיר הפסיכולוגי-חברתי שאנו משלמים על החיפוש אחר הבנה בכל מחיר ועל הפיתוי למיקור החוץ של "הידע" ולייחוסו הבלעדי למעין אחר גדול וקומפטנטי. ראשית, כוונת המומחים אמנם טובה, אך עם כל הכבוד לבקיאותם בתחום מומחיותם, עלינו לזכור שבכל הנוגע לקורונה גם הם עסוקים בגישושים, תיאוריות וניחושים מושכלים.

שנית, מעמד העל שזוכים לו המומחים בימים אלו מייצר שלל ויכוחים וטיעונים סותרים בין אנשי מקצוע, שבמהלכם נדרש כל צד להקצין את יומרתו לדעת ולבסס את מעמדו כבעל הידע הרלבנטי שכדאי להקשיב לו. כך, אנו עדים למלחמות בין פרופסיות שונות (מי צריך להכתיב את המדיניות? כלכלנים? רופאים? פסיכולוגים?) ולמאבקים פנימיים בתוך תחומי מומחיות לגבי אופן הניתוח "הנכון" של המצב.

הצמא הציבורי ל"אחד שיודע" מחד, ורצונם הכן של בעלי הידע להיטיב ולהיענות לדרישה זו מאידך, עלול להוביל להפצה נרחבת של מידע חלקי

שלישית, מאבק המומחים לבעלות על האמת מוביל לטיעונים נחרצים. על רקע אי-הבהירות האינהרנטית לתקופה, אמירות חד-משמעויות הופכות אבסורדיות וחלקיות בהגדרה. מעבר לכך, עמדה נחרצת מול מצב הכולל במהותו אי-ודאות מעוררת תהייה באשר לאפשרות שמומחים רבים, הנתונים גם הם לחרדה מהלא נודע (ואולי גם לחרדה מפני כוחם המוגבל), נשענים על תחום המומחיות שלהם ועל הקהל הקשוב להם כדי למצוא פשר ולחוש בשליטה. ייתכן אפוא שהמומחים זקוקים לנו להרגעה וביטחון לא פחות משאנו זקוקים להם.

רצון המומחים לשרת את הציבור מעלה גם את הסכנה שבהשטחת הידע שהם שואפים להנגיש. הצמא הציבורי ל"אחד שיודע" מחד, ורצונם הכן של בעלי הידע להיטיב ולהיענות לדרישה זו מאידך, עלול להוביל להפצה נרחבת של מידע חלקי המסתכנת ברדוקציה לידע הצבור בתחום המומחיות. דוגמה לכך ניתן למצוא במקרה של בריאות הנפש, שעם העמקת המשבר קולות של נציגיה זוכים לתהודה הולכת וגוברת.

מטפלים עצמאיים וגופים טיפוליים רשמיים המתגייסים לצו השעה מציגים חדשות לבקרים הסברים פשטניים לגבי מהותם של חרדה, פאניקה וסטרס, ומפרסמים מדריכים מעשיים לשיפור הרווחה האישית בשעת משבר או שלל המלצות בסעיפים כיצד לצלוח את התקופה ולהישאר שפויים. אל מול זאת, נשמעים קולות הולכים וגוברים של אנשי טיפול המבטאים תחושת אי-נוחות על רקע הידענות הנרמזת בפרסומים פומביים אלו, והחשש שמא המלצות מקצועיות סכמטיות מסתכנות בהשטחה של מצוקה נפשית וההתמודדות עמה, ובטשטוש החוויה הסובייקטיבית של אנשים שונים מול איום חיצוני זהה.

קולות אלו רואים את מומחיותם כמחייבת עמדה "צנועה" יותר, במובן זה שעליה לאפשר מרחב לפחות ידיעה, ליותר הרהור והססנות, ולחתירה לחיפוש ושאילת שאלות יותר מאשר למציאת תשובות חותכות.

הישענות על חוכמתו ונסיונו של מומחה חיצוני תספק אולי תחושת ביטחון, הכוונה ומוגנות רגעית, אך היא גם צפויה לשמר סבל, שכן היא משחזרת אמונה במבנים מדומיינים ומסיתה את הקשב מעצמנו

ואולם, ייתכן שההפסד המהותי ביותר מתרחש בכלל ברמה הסימבולית. הבהלה אל המומחים יש בה מן התנועה החוצה, אל תבונת האחר, והיא מדגימה את עיקשותנו לדבוק במוכר והידוע. כדי להבטיח תחושת שליטה במצב מבהיל המאופיין בחוסר פשר יצרנו משחק מחוכם שבו אנו מחכים לדבר המומחה, ותפקידו לספק את מבוקשנו.

כמיהתנו להסברי המומחים משקפת קיבעון וניסיון נואש להיאחז בהגדרות מוכרות. היא חושפת התגוננות מכמירת לב מול איום התפרקותן של רשתות הביטחון שייצרנו. הישענות על חוכמתו ונסיונו של מומחה חיצוני תספק אולי תחושת ביטחון, הכוונה ומוגנות רגעית, אך היא גם צפויה לשמר סבל, שכן היא משחזרת אמונה במבנים מדומיינים ומסיתה את הקשב מעצמנו. הקורונה, בעוצמתה שלה ובתגובה החריפה של העולם אליה, חושפת אמת פשוטה שהיתה שם תמיד ועשינו מאמצים עילאיים לטשטש – אין לנו שליטה על מרבית הדברים בחיינו.

האמונה העיוורת במומחה ממסכת את המסר הזה שהעולם מקפיד לשלוח לנו מעת לעת. הגם שטבעי לרצות לחמוק ממגע עם חוסר השליטה, אולי חבל להתעלם מהתזכורת הזו, שהתעמתות ישירה מולה יכולה אולי לקדם את הרווחה הנפשית שלנו.

מעניין לדמיין מה יקרה אם נעז לשחק עם האמת הזו ונתרגל להביט לאקראיות ישר בעיניים במקום להתאמץ להסדירה לכאורה; אם נבחר לקחת את ההזדמנות הנגלית לפנינו לענווה וראייה נכוחה את ארעיות הקיום. מה יקרה אם נכיר בכך שחיינו התערערו, ואולי תמיד היו מעורערים; אם נמצא אומץ להתבונן פנימה ולצעוד בעלטה.

אפשר שכך נוכל להיחלץ מכבליה המגבילים של הידיעה ולהתחבר ליצירתיות ולריבוי האפשרויות שמזמנת אי-הידיעה

מה יקרה אם חרף האינטואיציה להתנגד לניעור שחוותה מציאות חיינו ננסה דווקא ללכת עם תנועת הניעור ולאפשר לה לטלטל אותנו; אם בדומה ליזמים אופורטוניסטים שצפויים לנצל את פרצות המשבר, נפתח גם אנחנו את הנכונות להתמסר לתוהו ולהיות פתוחים לחוקי משחק חדשים. מה יקרה אם במקום לפנטז על חזרה לשגרה, שגם בה חווינו סבל וחוסר שקט, נעצור לשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו; אם נהיה מסוגלים לבחון בסקרנות מה קורה לנו עכשיו. מה יקרה אם ננצל את ההשבתה הרדיקלית שנגזרה על חיינו למפגש עם עצמנו במצב שבו ישנה השקטה של חובות וגירויים חיצוניים; אם נשים סימן שאלה על הרגלים שיצרנו לאורך השנים.

אפשר שכך נוכל להיחלץ מכבליה המגבילים של הידיעה ולהתחבר ליצירתיות ולריבוי האפשרויות שמזמנת אי-הידיעה. שכך נוכל להיות קשובים לקצב הפנימי שלנו, לגלות מבנים חדשים במציאות חיינו ולייצר מתוכנו דברים שלא ידענו שאנו מסוגלים להם.

ייתכן שהיום, רגע לפני ההקלה בגזרות הסגר והניסיון לחזור הדרגתית לסדר הישן, זו העת להשאיר למומחים חיצוניים לעשות את עבודתם בהכתבת מדיניות נרחבת, ולזכור להתמקד בטיפוח היכולת של כל אחד מאיתנו להיות מומחה לאדם אחד בלבד. לעצמו.

דן סולומון הוא פסיכולוג קליני