מאיה ערד היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות-הברית. בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון.
איך נראית ישראל הנוכחית מעברו האמריקאי של העולם? ואיך נראית אמריקה בעיניים ישראליות מקומיות? שתי זירות מקבילות להתרחשות אחת.
שתיהן נראות דיסטופיות ומוזרות. בישראל כבר חייתי בכמה מצבי חירום אז איכשהו פחות מוזר לחיות תחת הגבלות כאלה. בארצות הברית - וואו. גם שכניי בני התשעים פלוס לא מוצאים שום דבר שניתן להשוות את זה אליו.
צריך להזכיר שארצות הברית גדולה מאוד מאוד, והממשל הפדרלי לא ממש לוקח פיקוד בלשון המעטה, כך שלכל מושל מדינה, ולפעמים אפילו ראש עיר, יש הרבה שיקול דעת. בפינה הזעירה שלי, סטנפורד (כן, חוץ מאוניברסיטה אנחנו נחשבים גם ישוב עצמאי), ננקטו צעדים מאוד מוקדם. אני מודה שכשהורו לסטודנטים להתפזר ועברו להוראה מקוונת בתחילת מרץ זה נראה לי כמו היסטריה גמורה, אבל זה הוכיח את עצמו: מחוז סנטה קלרה בקליפורניה שבו נמצאת סטנפורד התחיל כאיזור הכי נגוע באמריקה אחרי סיאטל, ועכשיו הדברים פחות או יותר בשליטה.
סיפר לי לפני כמה ימים בראיון, אמן הסיפור הקצר, אתגר קרת, שהוא כותב וחושב הרבה בתקופה האחרונה על קורונה ושהסיטואציה גם מעוררת אצלו קישורים לסיפורים שכתב. אם היו שואלים אותי, סיפור הקורונה הוא רקע מתבקש לספר שלך. יש איזה דוק נוגה באוויר עכשיו.
שאלה מעניינת. התשובה היא כן ולא. לא, מפני שאני ממש לא מרגישה בבית בכל ז'אנר הדיסטופיה והמדע הבדיוני. פשוט חסר לי החלק במוח עם הקולטנים לסוגה הזו.
ומצד שני - אתה צודק. מציאות חיינו הקודמת לא נמחקת רק מפני שכולנו נמצאים בבידוד תחת איום של מגיפה, אלא להיפך - מתחדדת עוד יותר. מי שסבל מתחושת ריקנות וחוסר אונים מרגיש אותה ביתר שאת. מי שסבל מחרדות בכל תחום שהוא, כנ"ל.
המגיפה היא הרקע שעליו מתרחשים חיינו, אבל החיים עוד שם, ואני כותבת על החיים. אני רואה המון תרחישי מגיפה סביבי שיכלו לשמש רקע נהדר לסיפור. יש לי שכנה בת שמונים שבעלה מאושפז במוסד סיעודי עם דמנציה. היא לא ראתה אותו למעלה מחודש, כי לא מרשים ביקורים, והיא דואגת לו וחוששת שעד שתורשה לבקר שוב הוא כבר לא יזהה אותה. היא גם מאוד חוששת מה יקרה אם תחלה, ומי ידאג לו - אלה נישואים שניים ואין להם ילדים משותפים. כך שהמגיפה רק מחדדת ומעלה קונפליקטים וחרדות שקיימים גם בחיים הרגילים - אפשר היה לכתוב עליהם סיפור גם בלי הרקע הזה, אבל אין ספק שזה רקע מצויין לסיפור.
איך כל זה משתקף בחדשות אצלכם? כמה מהן את צורכת מרצון וכמה כהכרח?
קוראת הרבה יותר מדי חדשות, בעיקר את ה"ניו יורק טיימס" המצוין ו"הארץ". קוראת הכל, מגרפים של כמה מודבקים חדשים יש בכל איזור ותחזיות (עגומות) של מומחים מתי אפשר יהיה לצאת מהמצב הזה, ועד כתבות צבע על רופאים בטיפול נמרץ בלב המגיפה בקווינס, עובדי משלוחים ושאר אנשים בחזית. משלימה ב"וושינגטון פוסט", ynet ובעזרתו של עכבר הטוויטר הביתי, רויאל נץ. מאז שאני סופרת אני מרשה לעצמי לבזבז זמן על קריאת עיתונים ברשת, כי מי יודע מנין יבוא הסיפור הבא (יותר מספר אחד נולד מכתבה שקראתי בעיתון).
משפט שנחקק אצלי מאחד הספרים שלך הוא "האויב הגדול ביותר של הכתיבה היא הקריאה". נראה שאת החוק הזה את לא מיישמת על עצמך:)
רגע רגע, סדר שיהיה כאן. Reading is the enemy of writing, הופיע בספר "שבע מידות רעות" והתייחס לדוקטורנטים שדוחים את כתיבת התיזה כי עדיין לא הספיקו לקרוא את כל החומר הרלוונטי בנושא. הזכויות אגב שמורות לרויאל נץ, פרופסור להיסטוריה ועוקב טוויטר חובב.
אישית, אני מקפידה לכתוב ולקרוא מדי יום, ודואגת שאחד לא יהיה על חשבון השני. אני לא מאלה שכותבים שתים עשרה שעות. מעדיפה לעשות מכסה נאה מדי יום. אני משווה את זה לריצה של חמישה קילומטר: לא שורף אותך כמו חצי מרתון, אבל בכל זאת זו פעילות גופנית. זה משאיר לי מספיק זמן לקרוא.
הסגר תפס אותי שני פרקים לפני השלמת כתב יד. זה היה מאוד מתסכל, אבל כיוון שכבר הייתי בתוך הספר התגברתי כלביאה וכתבתי את שני הפרקים האלה. עכשיו אני בשלבי גיהוץ סופיים לפני שאמסור לעורך. ואז באמת אין לי מושג מה אעשה. מאוד לא קל להיכנס למשהו חדש במצב הזה.
הזכרת את הספירה המקוונת והרשתות החברתיות אבל נראה שאת צורכת אותה במינונים קטנים יותר ודרך המתווך הביתי. זה עניין מודע ומכוון?
יחסיי עם הרשת החברתית מורכבים. יש לה יתרונות רבים וחסרונות רבים עוד יותר. פשרת הביניים שלי היא שאני גולשת לפעמים ברשתות חברתיות, אבל אין לי פרופיל ואני לא כותבת שם.
מה את יכולה לספר על שינוי דפוסי החיים לצד הכתיבה. כבר אין הרצאות ומפגשים וטיסות. זה שינוי משמעותי או בקושי תעוקה רגעית?
מוקדם מדי עבורי לדעת מה תהיינה ההשלכות לטווח ארוך של המצב הזה על עבודתי. בכתיבה עצמה, שום דבר לא השתנה. אני ממשיכה לעבוד מהבית (רק שעכשיו יש לי שלושה שותפים שנמצאים כאן מדי יום, כל היום, וזה אתגר לא קטן). גם העבודה עם העורך נעשית ברובה המכריע בהתכתבות. אז במובן הזה הכל כרגיל.
אבל כן, בשנים האחרונות התרגלתי לבקר בישראל פעמיים בשנה, להעביר הרצאות, לפגוש קוראים, וזה חסר לי מאוד. הייתי אמורה לבוא במאי לפסטיבל הסופרים וזה לא יקרה. עם כל הכבוד לזום, זה לא מתקרב אפילו לדבר האמיתי. אבל אם לפני חודשיים היית שואל אותי אם אני מוכנה להעביר הרצאה בווידאו מהמחשב הייתי אומרת לך שבחיים לא, והיום אין ברירה, אז מסתדרים. אין ספק שהמצב הזה הצליח לטלטל גם כמה טכנופובים כמוני.
מה הדבר שהכי זעזע אותך עד עכשיו? תמונה בודדת. נדמה לי שקברי אחים בניו יורק היא מתמודדת חזקה.
עוד לפני ניו יורק, איטליה זה מקום שאני מאוד קשורה אליו וגם חייתי כמה חודשים בפירנצה. התמונות של פינוי הגופות בצפון איטליה, ושל קשישים שמתים לבד (הרבה מהם היו ילדים במלחמת העולם השניה וחיו בתקופה שאיטליה היתה ארץ עניה וקשת יום) היו מזעזעות.
ומהצד השני - תמונה של סטודנטים חוגגים בפלורידה בחופשת האביב כשהמגיפה כבר משתוללת ומעבירים את הנגיף כאילו אין מחר, מפני שמה אכפת להם, למה מי מת, ומה אכפת למושל פלורידה כל עוד התיירות מכניסה כסף למדינה.
אפרופו אסטרטגיית יציאה, איזה סוף אפשר לכתוב לתקופה הזאת?
אנחנו יודעים נורא מעט - גם על הנגיף עצמו וגם על מה יהיה. לכן כל סוף שנציע מסתכן בלהתברר כנבואת שוטים. תחושת הבטן שלי היא שהסוף לא יהיה מפואר ועטור הוד, אלא אפור ומהוסס. יציאה הדרגתית, מלאה חששות, התאוששות איטית עם נסיגות פה ושם.
מישהו כתב לא מזמן שהוא חשב ש-9/11 יהיה האירוע המכונן של חייו, ועכשיו הוא מבין שזה היה אירוע עם משמעות סימבולית מאוד גדולה אבל משמעות מעשית קטנה מאוד, והמגיפה היא ההיפך. אני חושבת שאני די מסכימה עם זה. מה שכן, מפואר או לא - שיבוא כבר.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
ההסכת "Dirty John". אני אוהבת פשע אמיתי במיטבו. יש שם דברים ששום סופר לא היה מעז לבדות. הסיפור הזה, שהחל כסדרת כתבות ב"לוס אנג'לס טיימס" והפך להסכת (ומאוחר יותר גם לסדרה בנטפליקס בשם זה), עוסק באשה על סף גיל שישים, מצליחה בעסקים וכושלת באהבה, שמוצאת סוף סוף את הגבר המושלם, או כך היא לפחות חושבת. אם כבר פשע אמיתי, מאוד מומלץ גם ספרו של עומרי אסנהיים, "לתפוס רוצח", על שמעון קופר, שרצח שתיים מנשותיו.
"ביקורות ספרים בשלוש תמונות" (Three-panel book reviews) של ליסה בראון. כולם מתלוננים שאין כוח לקרוא ספרים בתקופה הזו. המאיירת הנהדרת ליסה בראון מספקת פיתרון מושלם: תמצות של יצירות מופת לשלוש תמונות. לפעמים היא גולשת לארבע, כמו בתמצות המופתי של "נשים קטנות": ג'ו: חכמה. מג: מתוקה. איימי: מפונקת. בת': מתה.
"סוחרי גומי" של חנוך לוין. ראיתי כמה המלצות לקרוא בקול מחזות בסגר. זו היתה הבחירה שלנו. המחזה המוקדם הזה של לוין, שבניגוד ל"יעקובי וליידנטל" או "קרום" לא הועלה מחדש, למיטב ידיעתי, הוא לוין מזוקק. אכזרי, פואטי וקורע מצחוק.
"ולא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן. לרגל המצב עברתי לקריאה אלקטרונית, וזה הספר הראשון שקראתי על האייפד. סיפור על גבר לקראת פרישה שמחפש את אביו, שיצא לסוריה בראשית שנות החמישים על מנת להביא שלום בין המדינות, ומוצא מחדש את בתו המתנכרת. יש תעלומה, יש כתיבה טובה, רעננות של ספר ביכורים ובשלות של ספר שנאפה עד תום.