אתגר קרת הוא יוצר, סופר, מחזאי ותסריטאי. חתן פרס ספיר. פרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

אני מניח, על אף הקלישאתיות, שאחת מהשאלות שאתה שומע הכי הרבה בימים האחרונים היא "מחכים לנסים"?

בגלל הספר?

כן, והתקופה. 

דווקא לא. אני חושב שמעט מאוד אנשים יודעים שהוצאנו ספר בשם הזה. האמת היא שקשה לי לזכך תגובה חוזרת שאני מקבל מאנשים. כולם מגיבים למצב בקיצוניות, אבל הקיצוניות של כל אחד מאוד שונה.

במובן הזה אני מניח שהיה שיבוש גדול של היום יום. ספר מלווה תמיד בסוג של שגרת קידום.

ברור. אבל השיבושים האלו לא מעניינים. גם בגלל שבפרספקטיבה אנושית הם לא משמעותיים וגם בגלל שהם לא מעלים שום שאלה או תובנה מעניינת.

מאז שפרצה המגיפה לחיינו, אחרים וגם אתה, מזכירים ונזכרים בסיפורים קודמים שלך, שמתחברים לרוח התקופה. אסטמה היא דוגמה בולטת וראיתי שאתה מזכיר בפייסבוק גם את הסיפור על סוף העולם או על הליכות בוקר משותפות עם הבן שלך. סיפרת גם שפירסמת לא מעט (בעיקר סיפורים) ברוח הזמן בעיתונות הזרה. 

יש, אבל הפרסומים, עד היום, לא היו באנגלית. יש לי הרבה חברים באיטליה ובחודש האחרון פירסמתי ארבע פעמים ב"קוריירה דה לה סרה". בגלל המכה הגדולה שהם קיבלו היה לי הכי חשוב לפרסם שם.

אלו סיפורים שכתבת במיוחד בעבורם?

סיפורים וטורים אישיים. באיטליה ובצרפת מאוד אהבו אותם כי, לטענתם, קשה למצוא טקסטים על הוירוס שמשלבים הומור. מאותה סיבה בדיוק לא הצלחתי לפרסם את אותם סיפורים וטורים בארה"ב. באווירה הקיימת, האיטלקים חיפשו הומור, בזמן שבעבור הרבה מגזינים אמריקאים ההומור התפרש כהקטנת המימד הטרגי של האירוע.

נהוג לחשוב ולספר שסופרים עובדים בתנאי בידוד גם ביום יום. כמה היום יום שלך עכשיו שונה מהיום שלפני?

אמרתי בראיון אתמול שאני ממשיך את חיי כרגיל, זו פשוט האנושות שהחלה לחקות אותי ולהישאר בבית. זה, כמובן, לא מדויק. השינוי המשמעותי ביותר בחיי הוא שאני לא מרצה בחו"ל. בחודש האחרון התבטלו לי ארבע נסיעות. זה גם מאפשר לי לכתוב יותר אבל אני מתגעגע למפגשים עם הקוראים.

בתקופה כזו יש יותר רעיונות? רעיונות מסוג אחר?

בתקופה הזו יש המון רעיונות חדשים. כתיבה חותרת תמיד לאותנטיות ונלחמת בכוח האינרציה. הומרוס עצר את כוח האינרציה של החיים ברגע והציע לכולנו אפשרות לדיאלוג אותנטי עם עצמנו. התכוונתי ל"וירוס" ולא ל"הומרוס" (אוטוקורקט ארור).

התקלה הזאת דווקא מצאה חן בעיניי. לפעמים נדמה שהדיאלוג הוא יותר שבלוני וחוזר על עצמו ושאנשים בעיקר מדברים כדי להפסיק לפחד. 

הדיאלוג שבלוני להחריד. יש משהו במעקב תקשורתי אחרי הקורונה שמדגיש כמה הדיאלוג שטחי, מלא אמוציות ונטול מידע משמעותי. מה שאתה רואה בטלוויזיה אלו בעיקר יוזמות לעורר רגש מסוים: פחד, זעם (כלפי אזלת היד המערכתית), גאווה (ירושלמית בת מאה גברה על הקורונה), אבל כמעט אפס מידע. במקום שהתקשורת תלמד אותנו לעבד את הנתונים היא מנצלת את הבורות שלנו כדי להפעיל אותנו רגשית כרצונה.

בתקופה האחרונה התחלתי לקרוא את ה"ניו יורק טיימס" ואת ה"גרדיאן" בפעם הראשונה כי הם מציעים מידע, מסבירים לעומק ומציעים אינטרפרטציות מעניינות. בארץ התחלתי לקרוא עיתונות כלכלית, פשוט בגלל שהיא היחידה שעוסקת בחיזוי באופן רציני ומשתמשת במודלים ובסטטיסטיקות באופן יומיומי. זה מצחיק אבל היום, במקום לצפות בחדשות 12 אני מוצא את עצמי מחפש ראיונות מעניינים ב"גלובס", "כלכליסט" או "דה מרקר.

מעניין - אז אתה בעצם איש כבד ראש ומאוד מציאותי ביחס לתדמית המקובלת. לפני כך וכך שנים, ל"הארץ" היה פרויקט של עיתון שנתי אחד שכמעט כל כותביו היו סופרים, אורחים ליום אחד. גם אתה השתתפת בפרויקט הזה ככתב מסקר. אם היו מציעים לך היום לבחור תפקיד עיתונאי ומקום, אירוע או עניין לסקר אותו, במה היית בוחר?

בפרויקט ההוא של "הארץ" ראיינתי את ביבי בראיון שגרר גינוי אמריקאי (ביבי אמר בו שהוא לא עושה דבר כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כי הסכסוך לא פתיר).

נדמה לי שאנחנו עדיין באותה נקודה, עם טוויסט ברמת הגינוי האמריקאי. 

זה מצחיק כי באותו פרויקט ביקשתי לראיין את סטנלי פישר והוא סירב, כך שהראיון עם ביבי היה לא מתוכנן ובהחלט מרתק. אותי מדהים איך נתניהו שהתרחק מהטלוויזיות כמו אש, פתאום עבר לגור לנו במסך. האפשרות לדברר מבלי להיות מאותגר תמיד קסמה לו והוא עכשיו עושה אקזיט על גל הקורונה.

כבר אז היתה לך חיבה לאנשי הכלכלה, רק עכשיו היא התפרצה קדימה. 

כן. תמיד עניינה אותי הפרספקטיבה הכלכלית בגלל השאפתנות הנדרשת כדי להציע חיזויים במערכות גדולות כל כך. אגב, עוד סיבה שאני אוהב לקרוא כלכלנים ומדענים היא שהם אמנם ספוגי אידאולוגיה כמו פוליטיקאים אבל, עדיין, מיחסים יותר חשיבות לעובדות.

ואת מי היית בוחר לראיין היום, אם כך?

הייתי בוחר לדבר עם משה בר סימנטוב.

ומה היית שואל אותו?

הייתי , בעיקר, מנסה להבין מי האדם הזה. הוא דמות מעניינת: מנכ"ל משרד הבריאות שאינו רופא, המתפקד תחת שר שלא מאמין באבולוציה, במשרד כושל ומתפרק. הסיטואציה כבר מעניינת.

נשמע לי שזה ייגמר בסיפור.

הכל כאן סיפור והסיפור הוא בעיקר איך הדיאלוג של הפוליטיקה והמדיה איתנו השתנה והפך להיות אמוציונאלי וחסר קונסיסטנטיות ומחויבות עובדתית.

בימים כתיקונם אפשר לומר דברים לא נכונים על בית המשפט העליון או על היועץ המשפטי או על חברי כנסת ערבים ולאף אחד לא איכפת. הדעות כבר ידועות מראש והמציאות היא רק תירוץ כדי להדליק אותן. אבל כשזה מגיע לוירוס יש עובדות קרות: מבטיחים מספר מסוים של בדיקות, מספרים לנו על סוכני מוסד שמהתלים בעמי העולם וגונבים עבורנו ערכות בדיקה, ויום אחרי שום דבר לא מתקיים. וכאן, יותר קשה לצאת מזה ב"זה הכל התקשורת". גם לטראמפ יותר קשה להאשים את ה-deep state בחוסר התפקוד שלו, והוא מנסה כל הזמן.

תרשה לי לתת דוגמה לתפקוד הרגשי של התקשורת: דיברו על זה שליצמן הפר הוראות. הוא טוען שהכל עלילה. הרבה אנשים הביעו את דעתם הנרגשת על כך בתקשורת אבל עד עכשיו לא ממש הבנתי: הוא הפר הוראות או לא? זו עלילה או לא? עבור התקשורת זה לא ממש חשוב: לכולם היתה כבר דעה על החרדים ועל הממשלה קודם כך שאם היא חיובית ברור שזו רדיפה אנטישמית של חרדים ואם היא שלילית אז ברור שליצמן הפר את ההוראות ומשקר לנו בפנים. החיפוש אחר העובדות בדיון הזה הוא די שולי.

ביום חמישי שעבר היתה כתבה של רוני לינדר ב"דה מרקר", על ליצמן ומה שעלה מהיומנים שלו (גילוי נאות – היומנים נחשפו בעקבות עתירת חופש מידע שאני ייצגתי בה). 

ראיתי את הכתבה על ליצמן. הביקורת היא הרבה יותר גדולה מזו שכלפי התפקוד האישי שלו. יש כאן מערכת פוליטית אינטרסנטית חולה שאפילו לא מעמידה פנים שהיא מנסה לפתור בעיות או להתמודד איתן. בישראל זה קורה בגדול, אבל גם בהרבה מאוד מדינות אחרות האתגר האובייקטיבי הזה חושף את הריקבון הממסדי.

אגב, הקורונה היא שיעור מעניין כיצד אנשים יכולים להתייחס לאותן עובדות כדי לספר סיפורים שונים כל כך: האם הוירוס הוא האיום הכי גדול על האנושות אי פעם או סתם שפעת עם יחצ"ן טוב? העובדות כאן לא עמומות: יש מספרי חולים ומתים ועדיין, בעידן הנוכחי, החופש לפרש אותן איך שמרגיש לנו נכון הפך לכמעט אינסטינקטיבי.

מסכים לחלוטין. ואפרופו אקטואליה וסיפורים, איך זה שלא כתבת עדיין סיפור על ביבי? או שפספסתי משהו.

כדמות, ביבי, כמו טראמפ וג'ונסון, הם פשוט טו מאץ'. בחיים זה עובד אבל בספרות הן היו עוברות כמוקצנות וכלא אמינות.

אתגר, היה מרתק. אני חושד בך שידעת שייצא מוצלח מראש. 

תודה. זה ראיון הווטסאפ הראשון שלי. חששתי מהמדיום אבל ממש נהניתי. תודה!

המלצות מדיה לימי הבידוד

1. הסדרה "losers" בנטפליקס, בה צפיתי עם בני. יש משהו מרגש בסדרה שלא רואה בניצחון בספורט את היעד החשוב והיחידי.

2. הסיפורים הקצרים של קפקא שגם בלי מגפה יש בהן את הקורונה וייב.

3. עיתון ה"ניו יורק טיימס" שכולם גילו הרבה לפניי, אבל שעדיין מצליח להפתיע ברצינות בה הוא ממשיך להתייחס לסיקור עיתונאי.

4. הספר "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום שהולך מצוין עם הוייב האפוקליפטי של התקופה.