יכול להיות שבזמן שאתם קוראים את הטקסט הזה, שב"כ מעביר למשרד הבריאות ולמשטרה נתונים שאסף עליכם: היכן אתם מסתובבים, עם מי דיברתם בטלפון, עם מי נפגשתם, עם מי התכתבתם ואולי עוד פרטים אישיים שלא הייתם רוצים לחלוק עם רשויות המדינה. בצעד קיצוני וחסר תקדים החליטה ממשלת ישראל להפנות את הטכנולוגיה המתקדמת לאיסוף נתונים של שב"כ - גוף שמטרתו להילחם בטרור - כנגד אזרחי ישראל, כחלק מהמאבק בהתפשטות נגיף הקורונה.
שורה של ארגונים עתרו לבג"צ נגד הסמכויות הנרחבות שניתנו לרשויות שונות ונגד הפרוצדורה שבה התקבלו הסמכויות האלה. ארגון העיתונאים עתר לבג"ץ בשל ההשפעה שיכולה להיות לסמכות הרחבה הזאת על חופש העיתונות בכלל ועל החסיון העיתונאי בפרט. נימוקי העתירה פורסמו בהרחבה ב"עין השביעית".
ביום חמישי יתקיים דיון בעתירה, וכדי להיערך ביקשתי לבדוק אם יש עוד מדינה דמוקרטית בעולם שבה ניתנו סמכויות כה פולשניות לגוף מדינתי, וכיצד נהגו במקרה כזה כלפי עיתונאים. אחת הדרישות של ארגון העיתונאים מבג"ץ היתה להחריג עיתונאים מהצו, כדי לשמור על החסיון העיתונאי, ולא פחות חשוב, כדי למנוע אפקט מצנן שימנע ממקורות למסור מידע חשוב לעיתונאי מחשש שייחשפו.
פניתי לשורה של עיתונאים ממדינות שונות באירופה ונעזרתי באתר של international privacy, ארגון בינלאומי לשמירה על הפרטיות הפועל מבריטניה ועוקב כבר שנים אחרי הפרות של הפרטיות במדינות שונות בעולם. בשבועות האחרונים אוסף הארגון, מטבע הדברים, עדויות להפרות הפרטיות תחת משבר הקורונה.
נעזרתי גם באינפורמציה שסיפק לי ארגון העיתונות הבינלאומי (IPI - International Press Intstitute), בנוגע למספר מדינות ואמצעי המעקב שהם פיתחו בתקופת הקורונה (הארגון בדק גם את המגבלות על חופש העיתונות שהביאה עימה הקורונה).
אנו נמצאים בתקופה שנראית חסרת תקדים מבחינות שונות. ההתרחשויות דינמיות ודברים משתנים מדי יום. בנוסף, מחסומי השפה מקשים על הבנה של כללים וחוקים במדינות שונות. בהתחשב בכל זאת, מן המידע שנאסף עולה כי גם בתקופת משבר הקורונה, מדינות דמוקרטיות לא מחייבות את האזרחים לדווח על נתוניהם הפרטיים, ולא אוספות בכפייה וללא ידיעת האזרחים מידע אישי מהטלפונים הסלולאריים שלהם.
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במהלך שיחת ועידה עם מנהיגים אירופים בעניין משבר הקורונה (צילום מקורי: יונתן זינדל; עיבוד: "העין השביעית")
חלק גדול מהמדינות פיתחו אפליקציות לאיסוף נתוני מיקום - אבל אלה אפליקציות שהתקנתן על מכשיר הטלפון הוא וולונטרי (לכן, אגב, לפחות בחלק מהמדינות, התפוצה שלהן נמוכה). המדינות שאינן באות בכלל זה, הן מדינות שלא חרטו על דגלן את יסודות הדמוקרטיה.
את המדינות שעליהן אפשר היה לקבל אינפורמציה אפשר לחלק לפי קטגוריות - מדינות שאוספות מידע בכפייה על אזרחים (בדרך כלל מדובר על חייבי בידוד), כאלה שאוספות מידע בכפייה על זרים ותיירים, ומי שאוספות מידע באופן וולונטרי. ישראל, כך נראה, נמצאת בקטגוריה משלה. תחקיר של רונן ברגמן ועידו שברצטוך ב"ידיעות אחרונות" חשף כי כבר כמעט שני עשורים השב"כ אוסף, מכוח חוק חסר תקדים, מידע פרטי (נתוני מיקום, יומן שיחות ונתוני גלישה) על כלל אזרחי ישראל. תקנות החירום שהעבירה הממשלה מתירות לרשויות להשתמש במאגר זה במסגרת המאבק בקורונה.
ככל הידוע לנו ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שאישרה לשימוש טכנולוגיה כל כך פולשנית נגד אזרחים שאינם חשודים במעשה פלילי או ביטחוני.
כיצד נשמרת הפרטיות בתקופת הקורונה ברחבי העולם
המידע שנאסף מן המקורות השונים יוצג כאן מהקל לחמור - ממדינות בהן נשמרת הפרטיות אל מדינות שמקפידות פחות על זכויות אזרחיהם.
שוודיה: עיתונאי ותיק בשוודיה כמעט צחק כששאלתי אם גם בארצו ניתנה סמכות לשירות החשאי לאסוף נתונים על אזרחים.
דנמרק: עיתונאית ויוצרת דוקומנטרית מדנמרק סיפרה שהממשלה פיתחה אפליקציה שמסייעת למשרד הבריאות לעקוב אחרי מי שנמצאו חולים בקורונה, ולוודא שהם שומרים על הבידוד. התקנת האפליקציה היא וולונטרית ועד כה פחות מ-50 אלף איש התקינו אותה. התקיים דיון על חוק שיאפשר לממשלה לעקוב אחרי תנועת אזרחים באמצעות פעילות כרטיסי האשראי, אך הוא לא עבר. בדנמרק, לדבריה, התושבים נותנים אמון ברשויות המדינה ונשמעים להוראות משרד הבריאות.
גרמניה: עיתונאי מברלין הסביר שגם בגרמניה מתקיים דיון ער בנושא מעקב אחרי מיקומם של התושבים, אך גם במסגרתו ברור כי אסור שהמעקב יהיה אישי, ולכן חברות הסלולר מעבירות נתונים מספריים על תנועות של אנשים ולא על מיקומם של אינדיבידואלים. בכל מקרה, הנתונים האלה מפוקחים על ידי הרשויות המתאימות.
צרפת: עיתונאית מספרת כי גם בצרפת מתקיימת התייעצות עם מומחים על מנת לפתח אפליקציה, אבל מבטיחים שאם תפותח היא תהיה וולונטרית והמידע יימחק אחרי 21 יום. משרד הבריאות הצרפתי הבטיח שהיא לא תהיה מבוססת על טכנולוגיית GPS אלא על Bluetooth, שיש להפעיל מהטלפון אם רוצים להעביר את הנתונים. גם כך קיימת התנגדות גדולה לאפליקציה מצידה של האופוזיציה. חברות הסלולאר מעבירות נתונים סטטיסטיים ולא אישיים. כך, למשל, נודע ש-20% מתושבי פאריס עזבו את העיר ונסעו לאזורי פריפריה מרוחקים עוד בתחילת המשבר.
נורווגיה: הממשלה מפתחת בשיתוף פעולה עם חברה פרטית ומשרד הבריאות אפליקצית מעקב לעצירת התפשטות הקורונה. האפליקציה אמורה לאסוף נתוני מיקום ולשמור אותם על למשך 30 יום. אם משתמש יאובחן כחולה, אפשר יהיה לעקוב אחרי כל מי שהיה בקרבתו, ואז אפשר יהיה לשלוח לו סמס. נשמע דומה למה שקורה בישראל, אלא שבנורווגיה הורדת האפליקציה היא וולונטרית.
שווייץ: חברת הטלקום Telco Swisson תשתמש בנתוני sim ותאתר מצב שבו יהיו יותר מ-20 טלפונים במרחב של 100 מ"ר, זאת אחרי שמאז ה-21 למרץ אסורה התקהלות של יותר מחמישה בני אדם. תיאורטית איסוף המידע אפשרי רק במרחב הציבורי ולא במקומות פרטיים. בכל מקרה, איסוף הנתונים אנונימי והם עוברים אגרגציה לפני שהם מועברים למשרד הבריאות.
עוד באירופה: כל חברות הטלקומוניקציה באירופה פועלות תחת פיקוח של הרשות לפרטיות (GDPR - General Data Protection Regulation). ב-2016 ביטל בית הדין האירופי הגבוה לצדק סמכות של האיחוד האירופי לאיסוף נתוני מיקום. מדענים ומומחי טכנולוגיה משמונה מדינות אירופיות, בהובלת חברת טלקומוניקציה גרמנית, עמלות על פיתוח אפליקציית מעקב כדי לדווח למשתמשים מתי הם נמצאים בקירבה מסוכנת לחולים. האפליקציה תהיה מבוססת על Bluetooth ותהיה וולונטרית. חברות סלולאר כן מדווחות על התקהלויות ומספקות נתונים מספריים לצרכים שונים. למשל, איפה יש ריכוז גבוה של חולים, כדי להזרים לשם יותר מכונות הנשמה, או נתונים לגבי תנועה של קבוצות אנשים ממקום למקום.
ארצות-הברית: שלוש חברות טכנולוגיה מסחריות השתמשו בנתונים אנונימיים שנאספו ממי שהיו בחוף הים בפורט לודרדייל בפלורידה בחופשת האביב, כדי להוכיח שהתפשטות הנגיף מתעצמת כשיש התקהלות. החברות הבטיחו שהמידע שנאסף היה אנונימי. החברות האלה ביצעו ניתוחים סטטיסטיים דומים גם במדינת ניו-יורק ובסיאטל.
מקסיקו: טופס שפיתחה עירית מקסיקו סיטי מאפשר איסוף מגון של נתונים אישיים - שם, גיל, מספר טלפון, כתובת ושם משתמש רשתות חברתיות. אבל אין חובה למלא את הטפסים הללו.
סינגפור: הממשלה פיתחה אפליקציה בשם TraceTogetherApp, התקנתה היא וולונטרית והיא פועלת על טכנולוגית Bluetooth.
ארגנטינה: ישנה אפליקציה שאוספת נתוני מיקום, אבל שיתופם עם הרשויות הוא רק בהסכמה ובאופן אנונימי.
דרום קוריאה: הממשלה מחייבת תיירים שמגיעים למדינה להתקין אפליקציה מבוססת טכנולוגיית GPS שמאפשרת מעקב. מי שמסרב להוריד את האפליקציה - לא מאפשרים לו להיכנס למדינה.
תאילנד: הממשלה מחייבת כל תייר או אזרח זר שנכנס למדינה להתקין בטלפון הסלולארי sim שמדווח על מיקומם.
הונג-קונג: הממשלה מנפקת צמידי אפליקציה שמדווחים על מיקום, אבל רק מי שמחויבים בבידוד משתמשים בהם.
טייואן: הכתבת המדינית של "הארץ", נעה לנדאו, דיווחה בטוויטר ששוחחה עם הנציג הדיפלומטי של טייוואן בישראל והוא אמר לה שרשויות הביטחון לא מנטרות אזרחים כדי להתחקות אחרי מסלול הווירוס. "יש לנו חוקי פרטיות נגד זה. אנחנו רק משתמשים ב-GPS בסלולר פעמיים ביום כדי לוודא שהחייבים בבידוד שומרים עליו. לא בודקים מה עשו המבודדים בימים הקודמים".
רוסיה: השימוש במעקבים פולשני יותר. משטרת מוסקבה עצרה כבר 200 מפירי בידוד שנתפסו בטכנולוגית זיהוי פנים השנוייה במחלוקת, טכנולוגיה שדמוקרטיות מערביות לא אימצו.
פולין: חייבי בידוד חייבים להתקין אפליקציה ממשלתית ולשלוח צילומי סלפי כדי להוכיח כי הם שומרים על הוראות הבידוד.
סין: תושבים חויבו להתקין אפליקציה בשם Alipay Health Code App ולהזין אליה את פרטיהם האישיים. משתמשים מקבלים דירוג בשלושה צבעים באמצעות QR שקובע את רמת הבידוד הנדרשת מהם.
ויאטנם: לפי דיווחים, המדינה נקטה אמצעי מעקב מחמירים כדי למנוע הדבקה, אך קשה היה לוודא מהם האמצעים הללו בדיוק.
אין תחליף לשמירה על החיסיון העיתונאי
מתברר שישראל הרחיקה לכת יותר מכל המדינות הדמוקרטיות בשימוש באמצעים טכנולוגיים פולשניים וחודרניים כדי לוודא את מיקומם ומערכת הקשרים החברתיים והמקצועיים של האזרחים כחלק מתוכנית עצירת התפשטות הקורונה.
מן הסקירה דלעיל אפשר לראות כי מדינות שמפעילות יישומי מיקום עושות זאת באופן וולונטרי וכי מדינות דמוקרטיות מקפידות על שמירת הפרטיות של אזרחיהן, והנתונים נאספים באופן זהיר וללא פרטים מזהים. ממילא, מכיוון שכך, שום מדינה לא נאלצה למצוא אמצעים ייחודיים כדי לוודא את השמירה על חופש העיתונות ועל החסיון העיתונאי, כפי שנדרש בישראל.
מכיוון שעיתונאים הם קבוצה מובחנת וקטנה יחסית, אלפים מעטים בלבד, לא מוגזם לצפות שהם יוחרגו מאיסוף הנתונים. מקצוע העיתונות מבוסס על אמון בין העיתונאי למקורות המידע שלו. אמון שהמידע לא יסולף, לא יוצא מהקשרו, לא יעוות ובעיקר שהמקור לא ייחשף, ככל שהוא או היא רוצים לשמור על אנונימיות.
אין תחליף לשמירה על החיסיון העיתונאי, ולא בכדי הוא קיבל מעמד כה חשוב בשיטת המשפט הישראלית – כחלק מחופש העיתונות שמעמדו חוקתי. במקומות אחרים בעולם יש לו אף הגנות חזקות יותר.
כדי שעיתונאים יוכלו לבצע את תפקידם ושליחותם כראוי הם זקוקים לחופש פעולה מול מקורות מידע מגוונים ושונים. ככל שמקורות פוטנציאליים יחששו שהם עלולים להיחשף בגלל פרקטיקות של איסוף מידע על ידי השב"כ - כך גדל הסיכוי שהם יימנעו מלמסור את המידע.
מידע שנמסר לעיתונאי יכול להיות קריטי לחשיפת שחיתויות, התאכזרות כלפי חסרי ישע, או כל מעשה פסול אחר בין אם על ידי השלטון או על ידי גופים או אנשים פרטיים. אין תחליף לעבודה עיתונאית רצינית, אחרת ניתן היה להסתפק בדוברים.
ענת סרגוסטי היא אחראית חופש העיתונות בארגון העיתונאים