מגליונו הראשון גורם לי "העין השביעית" הנאה מזוכיסטית עצומה. מכאן, כנראה, הרצון, הפיתוי להגיב, שרק בכוח רב הצלחתי להתגבר עליו. אך בגיליון האחרון הודפסו שני מאמרים שלא נותנים לי מנוח. האחד, על בחירתו של מנכ"ל הבי.בי.סי, הזכיר לי שחוק רשות-השידור שלנו אמור היה להיות חיקוי לדגם של הבי.בי.סי. דובר אז שחברי המליאה ו/או הוועד-המנהל יהיו נציגי הארגונים ואגודות היוצרים או מוסדות ההשכלה, ושלמוסדות הרשות לא תהיה זיקה פוליטית כזו או אחרת. בפועל אוכלסו המוסדות האלה דווקא בעסקני מפלגות סוג ח', שנשלחו כפיצוי על שלא נמצאו ראויים לאייש אפילו מועצות מקומיות.

זאת, כנראה, גם הסיבה שאנו עדים למאבק הבלתי פוסק בין שני ענקי הרוח העומדים בראש רשות-השידור. רק הוא מעניין אותם, או מילוי חובתם כלפי שולחיהם והצפת השידורים בתוכניות פוליטיקה, על פוליטיקה, של פוליטיקה... מעניין לברר מה קדם למה – העם ההיסטרי או שטיפת המוח החדשותית הבלתי פוסקת. ואם בחוק רשות-השידור מדובר: האם זכור למישהו מה כתוב שם? מה חייבים לשדר? אך אולי זאת רק השמצה ובכל אשמה התקשורת.

המאמר השני הקרוב ללבי הוא הרשימה של דוד ויצטום, המכה על חטא. לא מובן לי כל-כך למה, אך אם כך הוא מרגיש... הסיפור מוכר לי, כי שנים התעסקתי במישרין או בעקיפין בתוכניות מן הסוג הזה. אמת: אינני אוהב את ההגדרה "תוכניות תרבות", אפילו בפירוש של ברונובסקי. לדעתי, נכון יותר לומר שאלו תוכניות המוקדשות לאמנויות.

כבר לפני שנים, כשעדיין עבדתי בטלוויזיה, התברר לנו שמספר הצופים בתחרויות כדורגל הוא כשליש ממספר צופי התיאטרון. אז מה? האם נבדק היחס בין כמות שידורי ספורט לאלה המוקדשים לאמנות? הרי הממונים על רשות-השידור שקלו אף את האפשרות של חיסול תוכניות הילדים כדי שיהיה כסף לשידורי כדורגל. ויצטום מעז לדרוש תקציב ותנאי הפקה נאותים לשידורי תוכניות אמנות... מובן שעדיף שידור ישיר של כדורגל בתוספת שידור תוכנית של שעתיים(!) לקראת ההפסד. האם מישהו זוכר מתי שודרה הצגת תיאטרון? מובן שאיני מתכוון לכתבות הפרסומת בעקבות לחצם של היחצנים.

מתי סוף-סוף יבינו הבריות שהסיבה היא פשוטה: קברניטי רשות-השידור אינם צרכני תרבות, לכן אף אינם חשים שמשהו חסר בלוח השידורים. עד כמה הנחה זו נכונה ניתן ללמוד מכך שב"מהיום למחר" מוקדש לעתים קרובות זמן לכתבה על אמנות. אך הוא נדיר ב"מבט". למרות שעכשיו יש זמן די והותר: שידור ראשון ב-7:30 ושידור חוזר בתשע. זה אמנם יכול לגזול זמן יקר מממותה שאינה יודעת לשאול ומטרידה בשאלות סרק, אבל לפעמים צריכים להקריב משהו, לא?

מובן שאינני מתייחס לערוץ השני, שקברניטיו מעוניינים רק בדבר היחיד החשוב באמת, הוא הרייטינג, שבתרגום לעברית הוא כסף.

הכותב עבד תקופה ארוכה ברשות-השידור ועסק בנושאים שונים ברדיו ובטלוויזיה

גיליון 23, נובמבר 1999