זה התחיל מזמן במגרשי הכדורגל. כוכב השבת היה מתראיין לטלוויזיה ומאחוריו היו מתגודדים המוני אוהדים מחייכים ומנופפים לשלום למצלמה. עם השנים משתכלל עולמנו הטכנולוגי ובזמן הצילום, בשידור החי, מצלצל הטלפון הנייד של "המתגודד האחורי" ומבשר לו כי הוא נראה כרגע בטלוויזיה. חיוך גדול מתפשט על פניו, וכולו אושר. ולמה לא? ראו אותו בטלוויזיה.

איור: עמוס אלנבוגן

עד כאן הכל הגיוני. גם אני אוהב כדורגל, כולנו אוהבים פרסום. אמנם אני לא מהמתגודדים, אבל אני מבין וגם אוהב את אלה שכן.

הבעיה התחילה בזמן האחרון. האנשים המחייכים כבר לא מתגודדים רק במגרשי הכדורגל. זה ממשיך גם לשידורים הישירים מבתי-החולים לאחר הפיגועים. המתגודד מנופף לשלום ומחייך, לעתים אפילו כשתחבושת לראשו, זאת בשעה שהכתב מבשר על מות הנער שנורה הבוקר בפיגוע קטלני. אנו רואים את המתגודדים גם בשידורים חיים ממסעות ההלוויה: האדם עם הטלפון הנייד זוכה תמיד להתעדכן בזמן שהמצלמה עוברת על פניו, וגם אז נמלט לו איזה חיוך קטן מזווית פיו.

השיא לטעמי היה בשידורים משכונת תלפיות בירושלים, באסון אולמי ורסאי. גם אז לא נמנעו כמה מתגודדים מלנופף לשלום, להידחף לפריים ולחייך, תוך שהם מעודכנים ישירות בנייד, כמובן, באיזה ערוץ הם משודרים.

במדינה שיש בה אנשים שמוכנים לעשות כל דבר כדי להיראות בטלוויזיה, אין פלא שיש כאלה שעושים זאת גם בנסיבות הפחות מתאימות. חבל שילד קטן נחשב גיבור החבר'ה כשרואים אותו אחרי פיגוע בטלוויזיה עם הנייד והחיוך.

אני לא אוהב את האנשים המחייכים. אולי כי בזמן שהם מחייכים למצלמות, אני לא.

רן רימון עסק בעבר בעיתונות וביחסי-ציבור

גיליון 33, יולי 2001