זו נראית עוד ידיעה תמימה בעיתון. הכתב מדווח לציבור על מעלליה של חברה זו או אחרת, שלמעשה מדווחת את אותם הדברים לכתב, בדרך כלל דרך משרד יחסי ציבור, ובא לציון גואל. בינינו, כתבים מקבלים בכל יום הרבה ידיעות כאלה ממשרדי פרסום, מוכנות, ממש לעוסות, עם הכותרת והנקודות החשובות, רק לעשות העתק-הדבק, אולי להוסיף תוספת קטנה, לא לשכוח להוסיף את השם, וזהו, אז למה לא?
אני מבין את הפיתוי, ולא פעם יוצא לנו לקרוא את אותה הידיעה באותן המילים פחות או יותר בכמה כלי תקשורת. אני גם לא רוצה להיכנס להחלטה של הכתב או המערכת לאיזו הודעה לתקשורת מתייחסים ולאיזו לא, גם אם הן מונחות לא פעם על-ידי פוליטיקות קטנות ואינטרסים גדולים. אבל, וזה אבל גדול, אני מצפה מכל כתב, גם אם בחר להעתיק באופן מלא את ההודעה לעיתונות שנשלחה מהחברה, שיבדוק את הפרטים, שיספק גם את התמונה הרחבה ובעיקר - שישאל שאלות ויטיל ספק.
אתמול התפרסמה ב"דה מרקר" ידיעה לגבי שירותי תכנון שתספק חברה אסטונית בשם Enefit (חברת בת של Eesti Energia), לחברה מקומית, רותם אנרגיה מחצבים (רא"מ), שמקימה מתקן להפקת אנרגיה בדרום הארץ. לפני הכל, לא ברור את מי הידיעה הזו צריכה לעניין, בסך הכל תכנון למתקן עתידי שכבר "כיכב" בלא מעט ידיעות, גם באותו העיתון ממש. מבט מדוקדק יותר בפרטים יכול אולי לשפוך אור על המהלך שנעשה כאן.
הידיעה פותחת בהצגת החברה האירופאית, חברת אנרגיות מתחדשות, שעוסקת בייצור אנרגיה מפסולת, פצלי שמן ורוח. כבר במשפט הזה יש סתירה מובנית. הרי פצלי שמן, שהם סלע משקע העשיר בחומר אורגני, הם דלקים מאובנים. בדיוק לא אנרגיה מתחדשת. ופצלי שמן הם לא איזה עיסוק צדדי של החברה. הכתב עצמו מפרט ש"זו החברה הגדולה בעולם הפועלת בתחום הפקת אנרגיה מכריית פצלי שמן".
חוץ מזה, לא מזמן המדינה הסכימה, סוף סוף, שלא יעניקו עוד רישיונות לחיפוש והפקת נפט מפצלי שמן, כיוון שההפקה שלהם והשימוש בהם להפקת דלקים הם תהליכים מזהמים. וגם אם יספרו לכם שהשטח כבר מופר והליך הכרייה של הפצלים לא מזהם, ושהשיטה הנבחרת להפקת הדלק כלל לא מזהמת, אז יספרו. ובכל מקרה, כך או כך, שריפה של הדלקים הללו היא לכל הדעות תהליך מזהם, ופולטת לאוויר מזהמים רבים וגזי חממה.
כותרות הידיעה ב"דה מרקר"
בהמשך הידיעה מוצגת גם החברה המקומית, ובעיקר המתקן המתוכנן: מתקן לפירוק של החומר האורגני בחום גבוה ללא חמצן וללא בעירה. המתקן "ישלב בין 900 אלף טונה פצלי שמן לשנה שיועשרו בכ-200 אלף טונה של פסולת פלסטיק עירונית" שהם "כ-20% מפסולת הפלסטיק בישראל". טוב, עכשיו כבר מדובר בהוספת פסולת פלסטיק לסיפור, ועברנו בעצם - כמה נפלא - לדבר על פתרון לפסולת. אבל זהו רק רמז מקדים למה שייאמר מפורשות בסוף העלילה.
ואכן, לקראת סוף הידיעה מגיע השיא, אפשר אפילו לומר מגיעה התפנית, כאשר הכתב מציין כי "המתקן צפוי להפחית באופן משמעותי את תופעת השריפות הפיראטיות של הפסולת, שלפי דו"ח הפליטות של המשרד להגנת הסביבה, אחראיות לפליטה של 60% מהחומרים המסרטנים באוויר". הבנתם, מדובר בכלל ביוזמה ירוקה.
אז מילה אחת לגבי המשפט הזה. בדו"ח מרשם הפליטות של המשרד להגנת הסביבה לשנת 2018, תחת הסעיף של פליטות חומרים חשודים או מוכרים כמסרטנים, מופיעה - וחשוב לומר, מופיעה לראשונה - גם התייחסות לפליטות לאוויר "משריפות פסולת שונות" (רובה בלתי חוקית): פסולת עירונית (43%), פסולת חקלאית (13%) ושריפות במטמנות (4%). לא מדובר על פסולת פלסטיק או בקבוקי פלסטיק, שבכלל נאספים בנפרד - מתוקף חוק הפיקדון או חוק האריזות ובעזרת הציבור.
אז מה עניין שמיטה להר סיני? אם פלסטיק אינו הכוכב של השריפות הפיראטיות, כיצד השריפה שלו במתקן החדש של רא"מ יוביל להפחתה משמעותית של תופעת השריפות הפיראטיות?
אולי הדברים שאומר בסוף הידיעה מנכ"ל רא"מ יכולים לחבר את כל הקצוות: "הידע והניסיון הרב של Enefit יאפשרו לנו לקדם את הפרויקט במהירות ובהצלחה, בדומה לפרויקטים דומים באירופה, ולייצר למדינת ישראל מענה ירוק וכלכלי לפסולת הפלסטיק. ההסכם יאפשר לנו להתקדם בהקמת מתקן השבת האנרגיה בהתאם לתוכנית שלנו".
כן, קראתם נכון, מענה ירוק לטיפול בפסולת הפלסטיק, כאילו שאין פה בכלל מעל ל-80% פצלי שמן, כאילו ששריפת פלסטיק היא הבעיה (או הפתרון). וכך, בחסות הודעה לעיתונות שהפכה לידיעה לציבור, מתקן לייצור דלקים הופך למתקן להשבת אנרגיה. המשרד להגנת הסביבה אוהב לקרוא למתקני השבת אנרגיה בשם פל"א - פסולת לאנרגיה. כך גם ב"דה מרקר, הכותרת והתמונה המלווה רמזו על הפלא שעומד להתרחש בסוף הסיפור, כשנגלה שמדובר בכלל במתקן ירוק לטיפול בפסולת, שיוביל להפחתת פליטות החומרים המסרטנים לאוויר, פלא או לא?
נסכם: חברה לפצלי שמן, שכבר מוסכם על כולם שהם הדלקים של שלשום ושהפקתם, הפיכתם לדלק ושריפתו הם תהליכים מזהמים - פתאום הופכת לחברה ירוקה ולכזו שמשיבה אנרגיה מפסולת של בקבוקים ומפחיתה את זיהום האוויר. שאלנו את מי הידיעה הזו תעניין? כנראה שאת החברה שהיתה מעוניינת שהיא תתפרסם, וששלחה את ההודעה לעיתונות שהפכה לידיעה, ידיעה שהכתב לא טרח להוסיף לה שאלות, לא כל שכן תשובות.
אז הנה כמה שאלות: מעבר לסוגיית פצלי השמן, למה בכלל צריך להוסיף בקבוקים למערכת? האם מדינת ישראל החליטה שהשבת אנרגיה מבקבוקים היא הכיוון במקום מיחזור שלהם? מדוע לא להשיב אנרגיה מבקבוקים, שיש להם ערך קלורי גבוה, במשרפות הפסולת שהמדינה מתכננת, כחלופה להטמנת הפסולת הביתית? והאם המדינה תתקצב את המתקן של רא"מ כפי שהיא מתקצבת פתרונות פסולת אחרים? השאלות הללו לא הופיעו בהודעת יחסי הציבור של החברה, וגם הכתב לא טרח לשאול או לכתוב אותן. למה? אולי כי ככה נאמין למה שכתוב.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)
* * *
ההודעה לעיתונות של חברת רא"מ