בשבת בבוקר גלשתי להנאתי בין אתרי החדשות בישראל כאשר נחשפתי לתופעה חדשה: מסתבר שאורחים בחתונות כבר לא שותים אלכוהול; הם מסניפים קוקאין. על התופעה המדהימה, השערורייתית, המטרידה, הקשה, המסוכנת והמפחידה דיווחה בהרחבה ליאת רון ב"גלובס".
במסגרת התחקיר שביצעה היא דיברה עם חברה שלה. אפשר להפסיק כאן, אבל כיוון שיתכן שאתם מעט מבולבלים, ארחיב.
תחת הכותרת "אלכוהול אאוט קוקאין אין, הכירו את הטרנד החדש של החתונות" וכותרת המשנה "בדרך לחתונה עוצרים בשירותים, להסניף קצת קוק, לשמח חתן וכלה • תופעה" מספרת רון שחברה שלה הלכה לחתונה ובמהלך החתונה שמה לב שצעירים רבים הולכים לשירותים. כאשר ניסתה להבין למה, אמר לה אחד מהם שהם הולכים להסניף קוקאין. החברה של ליאת רון החליטה לבדוק את הנושא לעומק – בכל זאת, חברה של ליאת רון – ושאלה את אותו בחורצ'יק למה הם צריכים קוקאין וזה ענה: "המוזיקה דופקת בראש, אז צריך לדפוק את הראש כדי ליהנות ממנה".
שווה לרגע להתעכב על הפסקה הזו שכן אם אינני טועה רון חושפת את הבעיה ("מוזיקה דופקת בראש") מציגה את התוצאה ("צריך לדפוק את הראש כדי ליהנות ממנה") ואז, בהיסח הדעת, מצביעה על הפתרון: בלי! מוזיקה! דופקת! כך, בצניעות מוחלטת, פתרה רון את ההתמכרות לקוקאין ואם על זה לא מגיע לה לקבל את "אות יקירת בריאות הציבור" אל תקראו לי מארי קירי.
בכל אופן, החברה של רון היתה בשוק. היא הלכה לשירותים, ראתה קוקאין, חזרה עם כאב בטן ודיווחה לרון על המראות הקשים. רון הלכה למייסד המרכז הישראלי להתמכרויות שסיפר לה על הסכנה בקוקאין, דיברה עם אדם שמחתן זוגות, מישהי שהולכת לחתונות, קיבלה את תגובת המשטרה וקבעה: "מתברר שבשנים האחרונות קוקאין הפך בחוגים מסוימים לתו תקן לחתונה טובה ומעודכנת".
את המשפט הזה צריך למסגר. הוא נפתח במילה "מתברר". המילה הזו רומזת שליאת רון ביצעה בירור ומתוצאות הבירור התברר לה שקוקאין הפך לתו תקן לחתונה טובה ומעודכנת. אבל רון לא ביצעה בירור, בוודאי לא מעמיק. בטקסט לא מופיע נתון, מספר או מידע קשה שמקורו בגוף מוסמך כלשהו שיכול לחזק את המבנה הרעוע שעליו היא מבססת את "התופעה" שלה. כל שיש לה הוא אנקדוטות.
כותרות הכתבה באתר "גלובס"
רון דיברה עם בעל אולם באזור מישור החוף הדרומי שאמר לה שהוא "מכיר את התופעה היטב". גם יו"ר התאחדות בעלי האולמות וגני האירועים אומר ש"התופעה הולכת ומתגברת". כולם נורא מודאגים ובאופן פלאי אפילו לא אחד מהם הציג עדות ברורה שניתן להציגה לקוראים.
אחרי הכל, איך יודעים שתופעה "הולכת ומתגברת"? דרך מוצלחת למדי היא להראות שלפני חמש שנים היו עשר חתונות שהיה בהן קוקאין ואז לפני שנתיים היו כבר שלושים חתונות כאלו ואילו השנה נספרו ארבעים וחמש מיליארד חתונות מוסנפות. הנה לכם: תופעה הולכת ומתגברת. אבל נתונים, מספרים או עדויות ברורות זה לחלשים. אם יו"ר התאחדות בעלי האולמות וגני האירועים אומר שזו תופעה הולכת ומתגברת, הרי שזו גם תופעה והיא גם הולכת ומתגברת.
יתכן שרון, או העורכים שלה, הבינו שיש כאן בעיה ולכן בהמשך המשפט שמתחיל ב"מתברר" נכתב שהקוקאין הפך "בחוגים מסוימים לתו תקן לחתונה טובה ומעודכנת". מהם החוגים המסוימים? אין לדעת. "החוגים המסוימים" הם ה"במערכת הפוליטית מעריכים" החדש. חוגים מסוימים לא מצביע על מקום, היקף, עומק, רוחב או משמעות. אין לדעת אם החוג גדול או קטן, עבה או צר, בדרך למעלה או למטה. הוא חוג והוא מסוים וזה נשמע מאוד מרשים. כמובן שהחוג המסוים הזה תקוע עמוק בלב הטקסט ולא חלילה בכותרת. האם הייתם קוראים כתבה שהכותרת שלה היא "בחוגים מסוימים נוהגים להסניף קוקאין בחתונות"? לא. הרבה יותר מוצלח זה: "הטרנד החדש של החתונות".
לקראת סוף הכתבה, רון מבקשת להעמיק בתופעה שחשפה ומשום כך היא מצטטת את "ברק" (השם המלא שמור אצלה) שמוצג על ידה כאדם ש"מכיר את העולם הזה לעומק, כמשתמש לשעבר, בליין בהווה וסוציולוג רשת" שזה ללא ספק ה-CV הכי מרשים שנתקלתי בו באחרונה: גם מכיר את "העולם הזה" (לעומק), גם משתמש לשעבר, גם בליין בהווה וגם סוציולוג רשת – מעלה חשובה ואף נדרשת כאשר באים לבאר את "תופעת" הסנפת הקוקאין בחתונות. מצויד במיומנויות אלו ברק מתריע ש"אנשים יושבים עם הילדים שלהם בארוחת שישי ולא יודעים מה קורה איתם שעה אחר כך כשהם יוצאים לבלות". מפחיד.
יתכן שרון עלתה על מגמה תרבותית מטרידה, זו בהחלט אפשרות. יתכן גם שהיא מקשקשת בשכל. וזו בדיוק הבעיה: אין לדעת. תחקיר עיתונאי רציני לא צריך לבקש מהקורא "להאמין לעיתונאי"' כיוון שהוא מציג בפני הקורא מסגרת עובדתית מוצקה, ברורה ומאורגנת שעונה על כל השאלות המתבקשות ומשרטטת תמונת עולם ברורה. המסגרת העובדתית של רון היא דלילה, מעורפלת ומבולגנת. היא מבוססת על היסטריה בתיבול זעקות שבר שמנסות להסוות את העובדה שזו עבודה עיתונאית חלקית, במקרה הטוב, ורשלנית במקרה הרע.
באחרונה פרסם "גלובס" סקר מעמיק שמצביע על האמון הנמוך שהציבור מייחס לתקשורת. בעיתון העלו השערות שונות לסיבות שמובילות למצב עגום זה. כן, זו ממש תעלומה.