האופן בו דיווחו ערוצי הטלוויזיה במצרים על ההפגנות בספטמבר האחרון, מזכיר את ההתעלמות התקשורתית ב-2011, עת ההמונים סערו ברחובות  אך בטלוויזיה הראו כיכרות ציבוריות ריקות לחלוטין ממפגינים. התקשורת הייתה במצב של הכחשה כדי לשמור על יציבות שלטונו של מובארכ, אולם ההמשך ידוע לכל, כותב העיתונאי המצרי אחמד חסן במאמר שהתפרסם באתר האינטרנט העצמאי והליברלי "דרג'", ועסק בתפקידה של התקשורת במצרים במהלך ההפגנות האחרונות, שדרשו את סילוקו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי.

חסן פתח את המאמר בתיאור של סצינה מהטלוויזיה: בעוד שהדם זורם ברחובות כתוצאה מההפגנות, ראמי רדואן, מגיש צעיר וחביב על נשיא מצרים, בחר לחגוג את יום הפיצה הבינלאומי בתוכנית הערב שלו בערוץ DMC, השייך לסוכנות המודיעין הצבאי של מצרים. הקולות מהרחוב לא חדרו את קירות אולפן השידור. המגיש הפופולרי עומר אדיב בחר בטקטיקה אחרת. בתוכניתו בערוץ MBC הוא לא התעלם מהמפגינים, אלא קרא להם להציג לנשיא רשימת דרישות ברורה ורמז שהאחים המוסלמים עומדים מאחורי ההפגנות. על מוחמד עלי, שסרטוניו על שחיתות בצבא הניעו את ההפגנות, אמר שהוא כלי בידי המודיעין הקטרי לזעזוע שלטונו של א-סיסי. גם איש התקשורת ואא'ל אל-איבראשי התייחס למוחמד עלי כסוס טרויאני, שבאמצעותו ישובו האחים המוסלמים למצרים לאחר רצף כשלונותיהם בשנים האחרונות.

מנגנוני המשטר נעזרו גם בזמרים ואמנים שהביעו תמיכה בשלטונו של א-סיסי. כמו למשל זמר הפסטיבלים חמו ביכא, הזוכה לפופולריות רבה ביוטיוב וששיריו היו אסורים בעבר להשמעה באזורי תיירות במצרים. גיוסם של אמנים לצדו של המשטר אינה פרקטיקה חדשה במצרים, כותב חסן, והיא מקובלת מאז התקופה המלוכנית.

ה"ניו יורק טיימס" על שיטת א-סיסי לטיפול בהפגנות

אולם הדבר המפתיע היה שהתקשורת לא התגייסה עוד יותר להגנת המשטר במהלך שערוריית הסרטונים של מוחמד עלי, אף שהוא הוציא עליה הון בשנים האחרונות כדי שתתמוך ב"יציבות המשטר" ותשתיק את מתנגדיו. בוועידת הצעירים האחרונה, שנערכה במיוחד כדי להגיב על הסרטונים הללו, הביע א-סיסי היטב את כעסו על שתיקתם היחסית של אמצעי התקשורת במצרים בנוגע להאשמתו של הממסד הצבאי בבזבוז כספי ציבור.

סיסי עומד היום מול הניסיון הקשה ביותר מאז עלייתו לשלטון בקיץ 2014, שכן הסרטונים של עלי, קבלן בניין ושחקן, זכו לתפוצה גדולה ברשתות החברתיות ולאמינות בקרב הצעירים, במיוחד בכל הנוגע לבניית ארמונות נשיאותיים, אף שהנשיא הדגיש בוועידת הצעירים כי הארמונות נבנים למען מצרים ובשמה ולא למענו.

גם בעבר מתח א-סיסי ביקורת על אמצעי התקשורת במדינה שאינם מפארים די את מצרים ואת הישגיה. לפי דבריו, לנשיא גמאל עבד א-נאצר בשנות השישים היה מזל, מכיוון שהתקשורת תמכה בו. אמנם מנגנוני הביטחון שולטים על רוב אמצעי התקשורת בשנים האחרונות באמצעות אנשי עסקים מקורבים לשלטון וחברות שמפעילים מנגנוני השלטון עצמם, אולם הנשיא סבור שהם אינם מגוייסים דיים לקידום חזונו ולהגנה עליו כנגד התקפות מבחוץ.

אחד הסרטונים של מוחמד עלי

חסן מזכיר כי יאסר ריזק, עיתונאי המקורב למשטר, ציין שא-סיסי רואה עצמו שר התקשורת של מצרים, "מתווך עממי" המעביר בנאומיו את השפה המקצועית של פקידי המדינה לשפה מדוברת שהאדם הפשוט יבין. לעתים הוא אף מבקש הבהרות של מסרים כדי להקל על קליטתם בציבור. ריזק אף טוען כי המשטר מתכוון לייסד ערוצי תקשורת חדשים שיקדמו דיאלוג סובלני במצרים, במסגרת רפורמה פוליטית שתכלול קשר שוטף בין השלטון לבין אמצעי התקשורת.

למרות האופטימיות של ריזק, כותב חסן, אין אינדיקציות להרחבה של חופש הביטוי בתקשורת. פקידים מצרים סבורים מזה זמן כי תפקידה של העיתונות הוא לשדר את דבריהם לציבור. עומר בדר, ראש ועדת החרויות באגודת העיתונאים, אף טוען כי הפקידים סבורים כי חופש הביטוי שאפשר מובארכ לתקשורת, מוגבל ככל שהיה, הוביל לבסוף למהפכת ה-25 בינואר.

א-סיסי ב"וועידת הצעירים" מתייחס לטענותיו של עלי

בדר הסביר כי הסיבה המרכזית למשבר התקשורת במצרים היא ההשתקה, שהרי עיתונות איכותית תלויה בחופש ביטוי וביכולת לעמת את הממשלה עם העובדות. ביקורתו הנוכחית של א-סיסי על התקשורת בוודאי אינה מבשרת על שינוי לטובה. משנות השבעים, טוען בדר, השינויים הם לרעה בלבד: איסורים על גבי איסורים והידוק של הצנזורה. חברי מועצות הצנזורה הם ילידי שנות החמישים והשישים והם שבויים בתפיסות ישנות. אנשי תקשורת צעירים, שקודמו על ידי מנגנוני הביטחון ואוחזים עתה בעמדות השפעה באמצעי תקשורת שונים, הם פקידים אפורים וצייתנים.

מה שראוי לציון, כותב חסן, הוא שהמדינה הפסידה את המערכות הוירטואליות, בין אם במלחמת האשטגים או בסרטונים של פעילים בחו"ל. את זה רואים, למשל, בהאשטג #די לסיסי, שעבר את מיליון הציוצים ביום אחד, בשעה שההאשטג #איתך סיסי לא ממש תפס. במילים אחרות, מנגנוני המדינה מפגרים אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות ואינם מסוגלים להתמודד עם אירועים כמו הסרטונים הויראליים של עלי.

התקשורת המצרית, מסכם חסן, חייבת להתקדם ולהתפתח כדי לשרוד. עליה לפעול באופן חופשי, ולא רק בשירות פקידי המדינה, אלא לסיפוק רצונם הכן של האזרחים לדעת את האמת ולהביע את עמדתם לגביה.

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>