כמו קרב איגרוף שמסרב להסתיים, הדיון הציבורי סביב פרשת ילדי תימן נמשך כבר עשרות שנים. בצד אחד של הזירה ניצבים מצדדי תיאוריית החטיפה הממסדית, שטוענים שמדינת ישראל חטפה ביודעין ובכוונה אלפי ילדים בראשית שנות המדינה, ואף ביצעה בהם ניסויים רפואיים. מהצד השני ניצבים שוללי תיאוריית החטיפה, שמציגים עמדה לא פחות נוקשה, ומכנים את הפרשה בשלל כינויים דוגמת "תיאוריית קונספירציה", "בובע-מייסעס" ו"שרלטנות תימנית".

אלה חובטים באלה ואלה חובטים באלה בניסיון לקעקע את אמינות וטוהר כוונותיו של הצד השני. בחלוף אינספור פולמוסים וויכוחים, כל אחד מהצדדים כבר "הוכיח" את טענותיו אינספור פעמים - הציג ראיות, אסף עדויות, הקים ועדות - אלא שהפולמוס נמשך כהרגלו. טרם נמצאה ראיית הזהב שתכריע את הכף לכאן או לכאן, ושינוי המצב הקיים לא נראה באופק.

לאחרונה (19.12) נכנסה לזירה תכנית "המקור" של רביב דרוקר שביחד עם עמיתו לתחקיר, איתי רום, עימתו נציגים בולטים מטעם שני הצדדים עם שורה של שאלות נוקבות. חמושים במידע שנאסף ופורסם בשנים האחרונות גם על-ידי היסטוריונים ובלוגרים, התכנית נפתחה בהטלת צל כבד על כמה ממקרי הדגל של הפרשה - המקרים של יהודה קנטור, אורי וכטל, צילה לוין וורדה פוקס. אישים אלה הוצגו לאורך השנים כדוגמאות לחטופים שאוחדו עם משפחותיהם הביולוגיות. כעת מתברר, שניתן לומר עליהם בסבירות גבוהה, שהם דווקא לא נחטפו אלא נמסרו בנסיבות כאלה ואחרות על ידי הוריהם הביולוגיים.

עולה אם כן השאלה, מי צודק או מי צודק יותר, כלומר באיזו גבינה יש יותר חורים? בזו של חוקרים ופעילים חברתיים שטוענים לחטיפה ממסדית סיטונית, או להבדיל בחוקרים ששללו את הטענה הזו? תכנית "המקור" לא התחמקה מהשאלה ולמעשה הציעה לה תשובה נחרצת

וכך, נציגים בולטים של טענת החטיפה דוגמת חברת הכנסת לשעבר נורית קורן וההיסטוריון נתן שיפריס נאלצו להתפתל מול המצלמה של דרוקר ורום, ולתרץ בפניהם מדוע הם יצאו בהכרזות בומבסטיות על אלפי חטיפות ממסדיות, כאשר אין בידיהם ראיות חותכות ולו על מקרים פרטניים של ילדים בודדים.

מהצד השני של המתרס ניצבו היסטוריונים דוגמת אבי פיקאר ואבשלום בן-צבי, ששוללים את טענת החטיפה מכל וכל. פיקאר - היסטוריון מובהק של ראשית ימי המדינה, ומומחה בעל שם לעליית יהודי צפון אפריקה והיחסים הבין-עדתיים בחברה הישראלית - הלין בתכנית על הפער העצום בין מה שהציבור חושב על הפרשה, לבין מה שרוב ההיסטוריונים שעוסקים בתקופה מניחים שקרה בה.

מה ידוע לאותם היסטוריונים שבשמם פיקאר לא נקב בתכנית? בהכללה מדובר במחקרים מהשנים האחרונות על עליית יהודי תימן וראשית הרפואה הציבורית בארץ. אלה מדגישים את מצבם הרפואי הקשה של רבים מעולי תימן, את תמותת התינוקות הגבוהה של ילדיהם ואת האמצעים הדלים שעמדו לרשות מערכת הרפואה בארץ בנסיונה לסייע להם. על זאת נוספו, לא פעם ולא פעמיים, גם יחס מתנשא, ופערי תרבות ושפה בין העולים לצוותים הרפואיים שקלטו אותם. דברים אלה מתכתבים עם עמדת המדינה, שגובשה על-ידי שלוש ועדות חקירה. אלה הגיעו למסקנה לפיה רוב מוחלט של הילדים הנעדרים נפטרו בנסיבות טבעיות, קרי לא נחטפו ולא אומצו.

לאורך השנים נמצאו גם בעבודת הוועדות הללו שורה של כשלים. וכך, גם פיקאר נאלץ לומר למצלמה ש"בתיאוריה הזאת שאומרת, שהילדים נפטרו, יש לנו כמה דברים שלא מסתדרים. יש לנו עשרה חורים. בתיאוריה שאומרת הילדים נחטפו ונלקחו למשפחות אשכנזיות, יש אלף חורים". החרה אחריו בן-צבי שאישר כי אמנם יש מספר מקרים של "היעלמויות קשות", שקיים קושי אמיתי להסביר.

עולה אם כן השאלה, מי צודק או מי צודק יותר, כלומר באיזו גבינה יש יותר חורים? בזו של חוקרים ופעילים חברתיים שטוענים לחטיפה ממסדית סיטונית, או להבדיל בחוקרים ששללו את הטענה הזו? תכנית "המקור" לא התחמקה מהשאלה ולמעשה הציעה לה תשובה נחרצת:

האם זה אומר שלא היו דברים מעולם? שמאות ההורים שהעידו בפרשה מדם לבם חלמו בהקיץ? התשובה החד-משמעית היא ממש לא. זו לא פרשה מומצאת. נעשו עוולות של ממש בקליטת ילדי תימן. תחילה נלקחו הילדים לטיפול בבתי תינוקות והופרדו גם בכוח מהוריהם שנשארו באוהלים [...] הנימוק היה שבבתי התינוקות הם יזכו לתנאים טובים יותר [...] מבתי התינוקות הם הועברו לא פעם לבתי חולים, לעתים המשיכו משם למוסדות הבראה, בדרך כלל מבלי לעדכן את ההורים כנדרש. כשילדים מתו, לרוב ההורים לא שותפו בקבורה. כשילדים הבריאו, לא פעם לא נעשה מאמץ ראוי לאתר את הוריהם. מכאן ועד לאימוץ ילדים נטושים כביכול על ידי משפחה אחרת הדרך היתה קצרה [...] 70 שנה אחרי העליה מתימן, ספק אם אפשר לפצח את כל סימני השאלה בפרשה. על עשרות ילדים, לוועדת החקירה לא היו תשובות כלל, ובהר החומרים בהחלט ישנם כאלה שמעלים חשד [...] תיקי אימוץ שאין בהם מסמכי ויתור של ההורים הביולוגיים ועוד. אבל מה שבטוח הוא, שעל העוול האמיתי, בנו שורה של שרלטנים שלל קונספירציות מופרכות" (רביב דרוקר).

מה שמפליא בדברים הללו איננו הטון הנחרץ או ההגיון המסדיר שניצב בבסיסו, אלא שאלה מתבקשת, שדרוקר ורום דווקא נמנעו מלהעלות: במה שונה ההסבר ההגיוני הזה, מממצאי ועדת החקירה הממלכתית שעסקה בנושא בין השנים 2001-1995? לכאורה, אין בין דברים אלה לדברי הוועדה ולא כלום, שהרי היא שללה את טענת החטיפה הממסדית. בפועל, לעומת זאת, הוועדה עמדה בהרחבה על נקודות רבות שהועלו ע"י דרוקר ורום. היא עמדה על כשלים שנעשו בקליטת העולים, על הדינמיקה שהובילה להעברתם לבתי תינוקות, ועל הזלזול שהופגן כלפי ההורים טרם נמסר להם על מות הילדים, ולאחר שהתבשרו על קבורתם.

הדברים אמורים, למרות שהוועדה בחרה שלא להעמיד לדין את האחראים למצב (הנהלת הסוכנות, מנהלי מחנות העולים, וצוותים רפואיים), ולמרות שהיא לא מצאה לנכון לפצות איש על העוול שנגרם לו. במילים אחרות, דרוקר ורום למעשה אימצו חלקים רבים מההסבר שסיפקה הוועדה לתופעת ההיעלמות, מבלי להרחיב בנוגע לעבודת הוועדה באופן ישיר.

לשיטתה של הוועדה, רוב מוחלט מהילדים שאת קורותיהם היא חקרה נפטרו בנסיבות טבעיות (711 ילדים מתוך 745 ילדים), בעוד שהיתר נעלמו בנסיבות עלומות שלא עלה בידה לברר (33 ילדים). להבנת הוועדה, המפתח להבנת היעלמותם של הילדים היה נעוץ בתנאים הפיסיים הקשים, ובחוסר-הסדר המנהלי שאפיין את ישראל בימי העליה הגדולה (קדמי, 32, 287).

לשיטתה, שני גורמים מרכזיים שאיפשרו את ניתוק הילדים מהוריהם היו "היעדר נוהלי דיווח על אבדן קשר בין הורים – עולים חדשים – לבין התינוקות שרוכזו בבתי תינוקות או אושפזו בבתי חולים; ואי הקמתו של מוסד מרכזי לאיתור משפחות ותינוקות שהקשר ביניהם נותק אם בבתי תינוקות ואם בבתי-חולים" (קדמי, 280).

דברי ההסבר של דרוקר לפרשה - שלכאורה מגשרים על הפער בין מצדדי תאוריית החטיפה לבין שולליה - מתכתבים עם מסקנות ועדת החקירה הממלכתית: "לטענת החטיפה הממסדית אין תשתית ראייתית ישירה; ולשיטת הדוגלים בה, היא מתחייבת – כמסקנה הגיונית יחידה – משורה של גורמים עובדתיים"

הוועדה הדגישה כי במקרים שונים, גורמי הקליטה והרפואה לא נקטו בצעדי איתור ראויים לילדים שבמסגרת הטיפול בהם הופרדו מהוריהם (קדמי, 279). אדרבא, הצוותים המקצועיים לא תמיד נהגו בהורי הילדים בכבוד ובנימוס מתחייב, בין היתר בשל "הקשיים שהוליד המפגש בין היישוב הוותיק והעולים [...] היעדרה של לשון משותפת, שחסמה את הדרך לקיום תקשורת אנושית מושכלת בין הגורמים הקולטים לבין העולים; ובאי יכולתם של העולים להתמודד עם נושאים פשוטים יחסית, בשל אי הכרת אורח החיים שנהג בארץ" (קדמי, 32).

זאת ועוד, הוועדה עמדה בהרחבה על הנסיבות שהובילו להקמתם של בתי תינוקות במחנות עולים ובמעברות. היא הדגישה, כי "החיים במחנות דמו לחיים במחנות צבא סגורים, כאשר לענייננו חשובה העובדה כי התינוקות הוחזקו בתקופה זו – ב'פקודה' – בבתי תינוקות. שם היו נתונים לשליטה מוחלטת של הסגל, אשר החליט – ללא מעורבות ההורים – בין היתר, גם בנושאים הבאים: טיפול רפואי וקבורה במקרי פטירה ומסירה מזדמנת לאימוץ, במקרים של ניתוק קשר ואשפוז בבתי חולים" (קדמי, 73).

המושג "מסירה מזדמנת לאימוץ" - מושג שהוועדה השתמשה בו פעמים רבות לאורך הדו"ח (קדמי 163-152, 209-206, 256-252, 293-292, 314-313 ועוד) - למעשה חופף ל"דרך הקצרה" אליה התייחס דרוקר כשדיבר על אימוץ ילדים. המושג שימש את הוועדה למתן הסבר כללי לדינמיקה שהובילה את גורמי הרפואה והקליטה למסור לאימוץ ילדים שנראו להם כנטושים.

הוועדה הדגישה - נקודה שזכתה לביטוי גם בתחקיר של דרוקר ורום - כי בהקשר להיעלמות הילדים, "למושג 'אימוץ' נתונה כאן משמעות בלתי פורמלית ורחבה של מסירה למשפחות אחרות, הן בדרך של אימוץ פורמלי והן בדרך אחרת" (קדמי, 159). כל זאת למה? משום שבתקופה שקדמה לחקיקתו של חוץ האימוץ, שנכנס לתוקף רק בשנת 1960, תהליך האימוץ בארץ היה פרוץ למדי. הוא לא הותנה באישור ההורים הביולוגיים, מה גם שלא פעם ולא פעמיים היו מעורבים בו מתווכים למיניהם (תופעה אליה ועדת החקירה הממלכתית לא התייחסה).

הרי כי כן, דברי ההסבר של דרוקר לפרשה - דברים שלכאורה מגשרים על הפער בין מצדדי תאוריית החטיפה לבין שולליה - מתכתבים עם מסקנות ועדת החקירה הממלכתית: אותה ועדה שהסיקה כי "לטענת החטיפה הממסדית אין תשתית ראייתית ישירה; ולשיטת הדוגלים בה, היא מתחייבת – כמסקנה הגיונית יחידה – משורה של גורמים עובדתיים" (קדמי, 250).

חרף הטרמינולוגיה השונה שמאפיינת את הצדדים המרכזיים בפרשה, ניכר שהם בסופו של דבר חולקים מכנה משותף לא מבוטל

בין דברי ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת ילדי תימן, לתחקיר של "המקור" ולטענות של שוללי טענת החטיפה עובר איפה חוט שני, זאת למרות שהדגשים של כל אחד מהם, לא בהכרח זהים (תכנית "המקור" הדגישה כי להורי הילדים נעשה עוול, בעוד הוועדה גילתה כלפיהם יחס פחות רגשי).

ומה על מצדדי טענת החטיפה? האמנם הדברים שהם מעלים כה שונים מרוח הדברים הללו? למרבה ההפתעה, לא בהכרח. על רקע הקושי של מצדדי טענת החטיפה להציג ראיות חותכות (בניגוד להסברים נסיבתיים), הן לחטיפות ספציפיות והן לקיומו של מנגנון חטיפה ממסדי, אלה מודים לעתים שהביטוי "חטיפה" לא בהכרח הולם את המציאות. כך, למשל, נעמה קטעי - נציגת עמותת עמר"ם שחותרת להכרה ממסדית בטענת החטיפה -אמרה ל"המקור" שהיא "מבינה שהמילה 'חטיפות' ככה יוצרת אנטגוניזם, אז בסדר, אז בואו לא נקרא לזה חטיפות. בואו נקרא לזה 'ניתוק כפוי מההורים'".

האמנם ביטוי זה כה שונה מהמושג "מסירה מזדמנת לאימוץ" עליו הרחיבה הוועדה, או לחילופין מהדינמיקה עליה היא הרחיבה בכל הקשור לבתי התינוקות במעברות ובמחנות עולים? דומה כי אלה גם אלה מסכימים שהחוליה החלשה, שאפשרה ניתוק כפוי מההורים, היתה בתי התינוקות והמגע בין ההורים הביולוגיים לצוותים הרפואיים.

חרף הטרמינולוגיה השונה שמאפיינת את הצדדים המרכזיים בפרשה, ניכר שהם בסופו של דבר חולקים מכנה משותף לא מבוטל. ראשית, כולם מסכימים שילדים נעלמו למשפחותיהם ושגורמים רשמיים של המדינה היו מעורבים בניתוקם הכפוי מהוריהם הביולוגיים, בין שמדובר במסגרת העברת ילדים חולים למתקנים רפואיים, בין שמדובר במסירה לאימוץ, ובין שמדובר בקבורתם ללא שיתוף ההורים. זאת בניגוד לנקודות לגביהן אין הסכמה ואין הוכחות חותכות, שנוגעות למכירה סיטונית של ילדים בחסות המדינה וביצוע ניסויים רפואיים בהם.

תכנית "המקור" של דרוקר ראויה לכל שבח על נכונותה לעמת את הצדדים עם כשלים וחוסרים בטיעונים שלהם

שנית, קיימת הסכמה שהפרשה מהווה טרגדיה אנושית ושלמשפחות הילדים נעשה עוול, גם אם המדינה בחרה שלא להעניש אף אדם או גורם שהיה מעורב בקליטתם. השאלה אם העוול משול לחטיפה תלוי במידה רבה בפרספקטיבה ההיסטורית בה בוחרים להשתמש: במונחים של היום אין בכלל ספק שהילדים נחטפו, שכן - כפי שאמר לדרוקר עו"ד רוזנבלום בהקשר של מקרה ספציפי בו הוא עסק - "אף אחד לא יעלה על הדעת לאשר אימוץ בלי שההורים הטבעיים שותפים לתהליך". כאמור בתוכנית, לא זה היה המצב טרם כניסתו לתוקף של חוק האימוץ.

שלישית, אף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח את טענותיו באופן מלא, בין בשל חוסר מוחלט בראיות ובין בשל הסתמכות על ראיות חלקיות. רביעית, חוסר היכולת של הצדדים להוכיח את הטיעונים באופן מלא, לא הפריעה לאף אחד מהם לנקוט בגישה נחרצת ולהסיק מסקנות כלליות ומוחלטות בדבר השאלה האם היתה חטיפה אם לאו.

חמישית, כל אחד מהצדדים ניסה לעשות לטענת הצד שכנגד דה-לגיטימציה. מחד גיסא, המדינה טענה כלפי מצדדי טענת החטיפה, ברוח הדברים שהועלו בתכנית "המקור", שהם הסתמכו על שברי ידיעות, הגיון עקום ודעה מוקדמת. מאידך גיסא, מצדדי טענת החטיפה טוענים כנגד המדינה בכלל ונגד ועדת החקירה הממלכתית בפרט, שהן ניסו לטייח ראיות ולהסתיר פשעים ועוולות מפני הציבור.

תכנית "המקור" של דרוקר ראויה לכל שבח על נכונותה לעמת את הצדדים עם כשלים וחוסרים בטיעונים שלהם. דרוקר ורום הסיקו, ובצדק, שאין מדובר בפיקציה ושהפרשה היתה גם היתה. אלא שבדומה לרבים אחרים לפניהם, גם הם בחרו להבליט את הפער שבין הניצים ולשסות אותם זה בזה, במקום לבחון ולהדגיש דווקא את המשותף להם.

במסגרת מגבלות הז'אנר של תכנית תחקירים בערוץ מסחרי, זוהי החלטה הגיונית ואף מתבקשת. עם זאת, אין להתפלא שגם התכנית שלהם הסתיימה בהתכתשות מילולית בין נציג של טענת החטיפה (שלומי חתוכה) לבין אחד משולליה הבולטים (ירון לונדון) שלא שכנעו אחד את השני במאומה. הדיון ביניהם, כמו גם תגובות אחרות לתכנית, נראים כסיבוב נוסף בקרב האיגרוף הבלתי-נגמר על הכרעת הפרשה.

כשבעים שנה לאחר היעלמותם של מרבית הילדים, ולאחר אינספור דיונים וחקירות עצמאיות וממוסדות, כמעט ואין מה לחדש על פרשת ילדי תימן באופן כללי. גם המאמצים הקדחתניים לאתר ילדים ספציפיים נתקלו עד כה בקשיים גדולים. יתכן שהגיעה השעה להכיר בעובדה שכל התקדמות בפרשה, מחייבת, בין היתר, אימוץ מודל מחשבתי חדש: כזה שינטוש את הגישה המקובלת להנגיד בין טענת החטיפה לשלילתה, לטובת הדגשת הדומה בטיעוני הצדדים. אחרי ככלות הכל, הם חולקים ביניהם מכנה משותף רחב תוך שימוש בטרמינולוגיה שונה. עד שזה יקרה, השיח הציבורי והתקשורתי על פרשת ילדי תימן ימשיך להתאפיין בהאשמות הדדיות בלתי-פוסקות בדבר שרלטנות, גזענות ונסיונות טיוח.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון שעוסק בעבודתן של ועדות חקירה ישראליות