בשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם, כך עולה מהדו"חות השנתיים של הארגונים עיתונאים-ללא-גבולות (RSF) והוועד להגנה על עיתונאים (CPJ).
לפי ארגון RSF, בשנה החולפת נהרגו 49 עיתונאים בשל עבודתם, המספר הנמוך ביותר שנמדד זה 16 שנה. לפי CPJ, בשנה החולפת נהרגו 25 עיתונאים בשל עבודתם (הארגון מציין כי הוא עדיין בודק את נסיבות מותם של 25 עיתונאים נוספים), המספר הנמוך ביותר זה 17 שנה. המדינות הקטלניות ביותר לעיתונאים היו סוריה, מקסיקו ואפגניסטן.
שני הארגונים מייחסים את הירידה הדרמטית במספר העיתונאים ההרוגים לשינוי שחל באזורי לחימה, ובמיוחד החלטתם של עיתונאים ומערכות תקשורת להימנע כליל מלהגיע לאזורי המלחמה ולדווח משם, החלטה בעלת השלכות כבדות משקל על זכות הציבור לדעת מה מתרחש באזורים אלה. לעומת זאת, היקף רצח עיתונאים במדינות שבהן לא מתחולל סכסוך דמים נותר כשהיה.
בסוריה, תימן ואפגניסטן נהרגו בשנים קודמות עשרות עיתונאים שניסו לדווח מאזורי הלחימה. בשנה החולפת נהרגו בשלוש המדינות 17 עיתונאים בלבד (לפי RSF), לעומת 34 בשנת 2018.
בסוריה, כך מציינים ב-CPJ, חלה ירידה לא רק בכמות העיתונאים שנהרגו אלא גם בהיקף האזרחים שנהרגו בקרבות. ב-RSF מציינים כי נסיגתה של דאע"ש אפשרה לעיתונאים רבים לסקר אזורים נרחבים בסוריה מבלי להסתכן בפגיעה.
באפגניסטן, לעומת זאת, לא חל שינוי בהיקף האזרחים שנהרגו בשנה החולפת בקרבות, אולם בכל זאת חלה ירידה במספר העיתונאים שנהרגו במדינה. בשנה שעברה, כך מסבירים ב-CPJ, התרחש אירוע חריג, פיגוע התאבדות כפול, שבו נהרגו 9 עיתונאים (בעיקר כאלה שהגיעו לסקר את הפיצוץ הראשוני). מנהל של כלי תקשורת באפגניסטן הסביר כי מאז אותו אירוע העיתונאים הפכו זהירים יותר ונמנעים מלהגיע לאזורי פיגועים. ב-RSF מציינים לגבי אפגניסטן כי חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים הזרים המדווחים מהמדינה, וזאת בשל הרעה בתנאי הבטיחות מחד וירידה במידת העניין העולמי בנעשה בה מאידך, בין היתר על רקע נסיגת כוחות צבא זרים.
בתימן, כך טוענים ב-RSF, הירידה במספר העיתונאים שנהרגו מעידה על הימנעות העיתונאים המקומיים מניסיון לסקר את המתרחש במדינה. "פחות ופחות עיתונאים בתימן יכולים לעבוד בתנאי בטיחות מתקבלים על הדעת", נכתב בדו"ח הארגון. לפי הדו"ח, הסיכון בעבודת עיתונאים בתימן הוביל רבים מהם לחפש מקצוע אחר. עורך לשעבר של העיתון "א-תפסיל", הם מציינים לדוגמה, פתח חנות למוצרי יד שניה. כתב לשעבר בעיתון "א-ת'אורה" הפך למלצר ועיתונאי נוסף שעבד ב"אכבר אל יום" פרש אף הוא מהמקצוע וכעת עובד כמוכר קרח.
במקסיקו, לעומת זאת, שבה לא מתחוללת מלחמה, נותר קצב רצח העיתונאים כשהיה. לפי RSF, עשרה עיתונאים נרצחו במקסיקו בשנה החולפת בשל עבודתם, בדיוק כפי שהיה ב-2018. לפי CPJ, חמישה עיתונאים נרצחו בשנה האחרונה במקסיקו אך ישנם עדיין שישה מקרים של רצח עיתונאים לגביהם הארגון טרם הכריע מה היה המניע. ב-CPJ מציינים כי לפחות שניים מהעיתונאים שנרצחו במקסיקו ביקשו את הגנת הממשלה הפדרלית, שהשיקה תוכנית מיוחדת להגנת עיתונאים. תוכנית זו, כך טוענים ב-CPJ, לא תוקצבה כראוי ובסופו של דבר התגלתה ככישלון חרוץ.
עוד עולה מהדו"חות כי תחום הסיקור המסוכן ביותר הוא התחום הפוליטי וכי התפקיד המסוכן ביותר הוא צלם עיתונות. למעלה מ-90% מעיתונאים ההרוגים היו גברים, וכולם (למעט אחד לפי CPJ) היו תושבי המדינה שבה מצאו את מותם.
בשבוע שעבר דיווח ארגון CPJ כי ברחבי העולם כלואים לפחות 250 עיתונאים. לפי הדו"ח של RSF, בעולם כלואים 389 עיתונאים, עליה קלה לעומת 2018.
רוב העיתונאים כלואים בסין (120) כשאחריה בהפרש ניכר מצרים (34) וסעודיה (32). בעוד ב-CPJ קבעו כי בבתי הכלא הישראלים לא כלואים עיתונאים בשל עבודתם, ב-RSF קובעים כי שני עיתונאים פלסטינים כלואים בבתי הכלא הישראלים בשל עבודתם: אחמד חטיב, צלם ערוץ אל-אקצא של חמאס, ומוסא סמהאן, עיתונאי פרילנס שמוחזק במעצר מנהלי (גילוי נאות: עמותת "העין השביעית" מסייעת ל-RSF במידע על חופש העיתונות בישראל).