לפני הכל

ארנון "נוני" מוזס עומד כעת למשפט באשמת שוחד. למרות זאת, הוא עדיין מו"ל קבוצת "ידיעות אחרונות". מוזס הוא גם עדיין העורך האחראי של העיתון "ידיעות אחרונות", זאת למרות שהעבריינות הפלילית שבה הוא מואשם התרחשה כולה בשדה העיתונות: מוזס הציע לראש הממשלה שירתום לטובתו את הסיקור העיתונאי בקבוצת התקשורת שלו בתמורה לחקיקה שתפגע במתחרה עסקי.

משום מה נראה שזה לא מפריע לאף אחד. לא לפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, מי ששמו הוצמד בעבר תדיר לתואר "בכיר עיתונאי ישראל". לא לסימה קדמון, בעלת הטור שהיתה אמורה לרשת את מקומו של ברנע, אם אכן יפנה אותו אי פעם. לא לעמית סגל, כוכב תקשורת ובעל טור טרי יחסית ב"ידיעות אחרונות", שהסכים לרתום את המוניטין שלו לטובת מוזס כבר אחרי שפרשת "תיק 2000" נחשפה בציבור. זה לא מפריע לסבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של העיתון, לא לשמעון שיפר ולא לאף עיתונאי בכיר אחר בקבוצה. לא במידה כזו שתגרום למישהו מהם לקום ולעשות מעשה, להעמיד אולטימטום, להתפטר או למחות מחאה בעלת משמעות (כן, חלקם כתבו משפט או שניים בנידון, אני יודע, אין צורך לשלוח צילומי מסך).

בכירי "ידיעות אחרונות" מעדיפים להמשיך למכור את מצפונם וכשרונם, להטות את הספינה אבל לא לטלטל אותה (הכותרת הראשית של העיתון היום היא "ים של שחיתות", אני לא צוחק). אפשר להניח שאף אחד מהם לא היה נקלע למצוקה כלכלית אם מחאתו היתה עולה לו במשרתו. ובכל זאת, השתיקה שלהם חזקה יותר משל הדגים באקווריום שבחדר האחורי במועדון החשפנות של טוני סופרנו. וכן, גם הדגים מילמלו פעם או פעמיים שזה באמת לא בסדר ומישהו צריך לעשות משהו.

מילא. קשה לאדם להודות שבמשך כמה עשורים היה שותף למנגנון שחיתות שהרעיל את הציבוריות הישראלית. אבל מה עם יתר העיתונאים ואנשי התקשורת בישראל, אלו שאינם עיתונאים בכירים ב"ידיעות אחרונות"? לא שהיה צריך את "תיק 2000" בשביל לדעת שקבוצת "ידיעות אחרונות" – "ידיעות אחרונות", ynet ו"כלכליסט" – פועלת בשיטות מושחתות ובריוניות. אבל כעת יש את "תיק 2000", וארנון "נוני" מוזס עומד לדין באשמת שוחד. ובעיתונות הישראלית לא קם קול זעקה על המצב האבסורדי והבלתי נתפס הזה.

האם עיתונאי ישראל הם חסידים אדוקים עד שוטים של חזקת החפות? ברור שלא. כשמדובר בקולגה של מוזס לעסקת השוחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הברנז'ה העיתונאית יודעת לדרוש את ראשו השכם והערב, להטיף לו שהיה צריך להתפטר כבר שלשום ולגלגל עיניים באופן שמעורר חשש לנזק פנימי ("אז אולי זה מה שצריך לעשות בשבוע שנותר לנו עד שהכנסת מתפזרת", חותמת קדמון את טורה, זה "להקדיש את כל המאמץ ללחץ על הגורמים המשפטיים לנקוט עמדה" ולהכריע "אם מי שנאשם בעבירות הכי חמורות של איש ציבור, יכול להקים ממשלה").

אבל כשמדובר במו"ל החזק במדינה, העניין הזה עם החזקת משרה בעלת כוח ציבורי אדיר תוך כדי אישום פלילי חמור בשל ניצול לרעה של אותו כוח, זה כנראה נון-אישיו, לא-אייטם, סיפור מת. משהו שלא ייכנס אפילו לעמודים הפנימיים, בטח שלא לעמוד האחורי. רק בשורת הקרדיט אפשר יהיה למצוא לו זכר, לדיראון עולם.

"העורך האחראי: ארנון מוזס"

משבר האקלים

"לפנינו מהפכה שצריכה להידחס על פני דור אחד", כותבת לימור אלוף ב"מוסף הארץ", "להתפרס בעיקר על פני המדינות המפותחות, תוך פירוק תשתיות – ועל הדרך גם מוקדי כוח – כדי למנוע אסון בקנה מידה תנ"כי. מעולם לא ניצב בפנינו אתגר בסדר גודל כזה, וחשוב שנבין כי משבר האקלים הוא רק סימפטום אחד להרס אקולוגי עצום.

"שינוי הכימיה של האטמוספירה מצטרף להרס אדמות פוריות, גופי מים, יערות, מאגרי דגה, שכבת אוזון, פרודוקטיביות באוקיינוסים, מגוון ביולוגי, ולהצטברות מזהמים באוויר, במים, באדמה, במארג המזון ובגופנו. תמונת ההרס הרחב הזה מעידה על כשל סיסטמי, עמוק. כשל שיטתי זה אינו תוצאה מקרית, אפיזודית, מאי-שמירת חוקים או התעלמות מתקן זה או אחר. הוא תוצר לוואי של כלכלה שאין בה אחריות לאדם ולסביבה.

"העובדה שמדובר בכשל מערכתי סיסטמי אומרת שהשינוי שעל הפרק אינו יכול להסתכם במעבר מטכנולוגיה אחת לאחרת. שכן גם אם נצליח לגמול את עצמנו באבחה מדלקי מאובנים, לבנות חקלאות עמידה ליובש ולשפר את הגנות החופים שלנו, נישאר עדיין עם הנחות המוצא שהולידו את הבעיה.

"במתכונת הכלכלית הקיימת, כאשר אנו לוחצים על דוושת הבנזין של הצמיחה, אנחנו מדלדלים את ההון האקולוגי ומגבירים את הפערים. זוהי שיטת פונזי שבה לא נוצר עושר אמיתי, אלא מואצים חורבן אקולוגי והרס חברתי. השינוי הנדרש מאיתנו גם לא יתמצה בשיפורים מתבקשים כתמחור פחמן ועלויות חיצוניות, החמרת תקנים, מיסוי ירוק ותמרוץ השקעות בהון הטבעי.

מפעלי התעשייה במפרץ חיפה (צילום: פלאש 90)

מפעלי התעשייה במפרץ חיפה (צילום: פלאש 90)

"כדי להניע שינוי מערכתי עמוק, על המערכת הכלכלית להפסיק להכחיש את היותה תת-מערכת של מערכת גדולה ממנה – המערכת האקולוגית המזרימה לה סחורות ושירותים, מעבדת את הפסולת שלה ומחדשת משאביה. המערכת הכלכלית, תרצו או לא תרצו, נתונה לחסדיה של מערכת-האם.

"משמעות הדבר היא כי לב-לבה של הטרנספורמציה שאנו צריכים לעשות הוא ריסון חופש הפעולה הכלכלי שלנו. עלינו להגיע להסכמה שבבסיס הצמיחה שלנו צריכות לעמוד מגבלות המערכת האקולוגית. הן אלה שצריכות להגדיר מחדש את המותר והאסור במערכת היחסים שלנו עם הטבע, ועליהן להפוך לחוקי המשחק שלנו. מדובר במגבלות קשיחות, שאינן פתוחות למשא-ומתן.

"עלינו לחתור לקונצנזוס המאפשר למגבלות האקולוגיות לשרטט את גבולות מרחב הפעילות הכלכלית, כדי להבטיח מערכת אקולוגית בריאה ודינמית. כי מערכת אקולוגית בריאה היא תעודת הביטוח שלנו.

"לא מדובר בהכשרת פשיזם אקולוגי, אלא בשלב התפתחותי של המין האנושי, מהלך של הרחבת המודעות האנושית שנולד מצורך קיומי. אין זה גם מהלך ניו-אייג'י עם היגיון אשראמיסטי. זהו היגיון כלכלי, חברתי, ויותר מכל – קיומי. העובדה כי הוא רדיקלי אינה מפחיתה מאמיתותו; להפך, זמנים רדיקליים מזמינים פתרונות רדיקליים".

פרשת הצוללות

הכותרות הראשיות בכל העיתונים מוקדשות לשבעת כתבי האישום שהוגשו בפרשת הצוללות ("פרשת הצוללות וכלי השיט", למדקדקים). תמצית האישום: פקיד מושחת חבר לאיש עסקים מושחת ועזר לו להתמנות כנציג תאגיד גרמני שמוכר בין היתר צוללות וספינות צבאיות. השניים חברו לאנשי צבא ופקידים מושחתים נוספים, וכולם יחד הצליחו להביא לכך שמערכת הביטחון קנתה בכסף שלי ושלך את אותן צוללות וספינות, בעסקאות דמיוניות בשווי מיליארדי שקלים, תוך כדי שכל אחד מהמעורבים גוזר קופון שמנמן עד שמן עד היפופוטם בוגר שאכל היפופוטם תינוק (גנור הרוויח מהקומבינה לפי החשד יותר מעשרה מיליון יורו).

שמות הנאשמים שמודגשים בכותרות הם מיקי גנור, המתווך שעמד במרכז הרשת וכנראה עזר לחשיפתה בתקופה ששימש כעד מדינה (אחר-כך חזר בו) ומואשם כעת בשוחד והלבנת הון; אליעזר מרום ("צ'ייני"), מפקד חיל הים לשעבר (שעשה כברת דרך בעולם עיתונות הפלילים, מכוכב ידיעות צבע על ביקוריו במועדוני חשפנות ועד לכותרת הראשית כמואשם בשוחד והלבנת הון); ועו"ד דוד שמרון, שמואשם בהלבנת הון. הנאשמים האחרים – מודי זנדברג, רמי טייב, דוד שרן ויצחק ליבר, נדחקים לצדדים. כל המעורבים, תאמינו או לא, בטוחים בחפותם.

"עוד עולה מכתב החשדות כי [אבריאל] בר-יוסף [ממלא מקום ראש המל"ל] הוא זה שהיה אחראי על תכנון מערכת השחיתות הזו, אף כי בשלב זה לא מיוחסת לו עבירה. לא סביר שדווקא הוא יחמוק מן הרשת הפלילית", כותב פרופ' מרדכי קרמניצר ב"הארץ". "תמוהה גם ההסתפקות בעבירת הלבנת הון לעו"ד דוד שמרון, בעוד שכתב החשדות מייחס לו מסכת של מצגי שווא ומעשי מרמה".

צילום של נתניהו יוצא מצוללת משודר בראיון עימו בערוץ 20 (צילום מסך)

צילום של נתניהו יוצא מצוללת משודר בראיון עימו בערוץ 20 (צילום מסך)

מדוע זכה שמרון לכך שהעיתונות תבחר בו לאחד משלושת גיבורי הפרשה המרכזיים, למרות שהאישום נגדו עוסק בעניין צדדי יחסית? כמובן – משום שמדובר באחד ממקורביו האולטימטיביים של ראש הממשלה נתניהו. והשם נתניהו הוא השם הנעדר הכי נוכח בדיווחים היום בעיתונות על פרשת הצוללות.

"פרשת הצוללות, שבה נקשרו קצינים בכירים ומקורבים לראש הממשלה בנימין נתניהו, נחשבת לפרשת השחיתות הבטחונית הגדולה בתולדותיה של ישראל", נכתב על שער "הארץ" בפתח הידיעה הראשית.

"כתבי אישום, בכפוף לשימוע, יוגשו כנגד שבעה מהמעורבים בפרשה, מהם מקורבים מאוד לראש הממשלה", נכתב בסוף כותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות". לצד תמונתו של שמרון נכתב "עורך-דינו, מקורבו ואיש סודו של ראש הממשלה", ולצד שלוש הדמויות האמורות נדפסת גם תמונתו של הנאשם שרן, עם הכיתוב "ראש לשכת ראש הממשלה לשעבר".

אפילו ב"ישראל היום" נזכר השם נתניהו בשער בהקשר לפרשת הצוללות, אם כי במסגור הרבה יותר נוח: "מקורבו של נתניהו, עו"ד שמרון, יואשם בהלבנת הון בפרשה צדדית. מרום וגנור: בתום השימוע התמונה תשתנה".

כיצד, תשאלו, מואשמים מקורביו של נתניהו והוא עצמו יוצא נקי? "יעלון: מוגשים אישומים נגד מקורבי נתניהו, והוא לא ידע?", לשון כותרת ב"הארץ". "יעלון הוא מי שהוביל את הטענות למעורבות של נתניהו בפרשה, והוא עומד עד היום על כך שנתניהו היה מעורב בה או ידע על הניסיון לרכוש ספינות וצוללות ללא צורך מבצעי והעלים עין מכך. בפועל, לאורך השנים במשטרה לא ראו בנתניהו חשוד בשום שלב של החקירה וסימנו את עדותו של יעלון כרכילות חסרת בסיס", נכתב בידיעה הלא חתומה.

ב"מעריב" נדפסת בעמוד 3 ידיעה שנושאת את הכותרת "האופוזיציה: להקים ועדת חקירה ולחקור את חלקו של נתניהו". "האם יש עוד מדינה מערבית מתוקנת בעולם שבה ראש הממשלה יכול היה להישאר דקה אחת נוספת בתפקידו לאחר התפוצצותה של מורסה ממאירה ורקובה כפרשת הצוללות? התשובה שלילית", כותב בן כספית בטורו, ומונה טעמים לכך שנתניהו היה צריך להיחקר בפרשה.

ב"ישראל היום" כמובן לא מעלים קושיות ותהיות מהסוג הזה, אך באופן מעניין, גם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" לא נמצא מקום לדווח על ההצהרות הלוחמניות של ראשי כחול-לבן, או בכלל על התמיהות לגבי נתניהו בהקשר של פרשת הצוללות (וכלי השיט!).

בעמוד 3, מיד אחרי הדיווח על הפרשה, נדפס מאמר של נתניהו עצמו, על אחיו יוני נתניהו, כחלק מפרויקט "80 שנה ל'ידיעות אחרונות'", שבמסגרתו "דמויות ישראליות בולטות וכותבי 'ידיעות אחרונות' בוחרים את הכותרות שיזכרו תמיד". מאמר של נתניהו? ב"ידיעות אחרונות"? איך אמר המו"ל לראש הממשלה: "כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו".

בכל אופן, אני לא דמות בולטת ולא אחד מכותבי "ידיעות אחרונות", אבל אם הייתי נשאל, נדמה לי שהייתי בוחר בכותרת "הזיכוי".

שער "ידיעות אחרונות", 11.7.12

"הזיכוי", שער "ידיעות אחרונות" אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט בהפרת אמונים, 11.7.12

"ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר יובל שטייניץ אולי אינם נחשדים בדבר בפרשה, אבל בכתב החשדות הם מצטיירים כצמד חלמאים ששימשו בובות על חוט בשירות הכסף הגדול הזה. הם היו התמורה, הסחורה שעבורה קיבלו החשודים את הכסף", כותב חגי עמית ב"הארץ", ומוסיף: "אם יש אמת בחשדות, הרי שלנתניהו ולשטייניץ יש סוג של משיכה על טבעית לאנשים מושחתים".

בשולי הדברים (כי ככה זה)

"כדי להיאבק ביעילות בשחיתות יש לשמר את אחד הנכסים האסטרטגיים במאבק: התחקיר העיתונאי (במקרה פרשת הצוללות, זה של ערוץ 10 לשעבר). אם ימות התחקיר העיתונאי, לא תהיה תקומה למאבק בשחיתות השלטונית", כותב קרמניצר ב"הארץ".

ערוץ 10, שבתוכניתו "המקור" חשף לראשונה רביב דרוקר את פרשת הצוללות, הפך לערוץ עשר והיום לערוץ 13, ונמצא כפי הנראה בתוך הליך סירוס או לפחות מיעוך תחת בעלי השליטה הנוכחיים. התקשורת הישראלית, למעט כיסי התנגדות בחלקים של העיתונות הכלכלית והשידור הציבורי, לא עוסקים בכך, כשם שהם אינם עוסקים במשמעות של היותו של נאשם בפלילים המו"ל והעורך האחראי של קבוצת התקשורת החזקה במדינה.

לא רק התקשורת, גם החברה האזרחית (קרמניצר, למשל, הוא עמית בכיר במכון לדמוקרטיה, מהגדולים והעשירים שבגופי אותה חברה), לא מרבה לעסוק בסירוס ובמיעוך של העיתונות הישראלית בידי האנשים השולטים בה. וכשאני כותב לא מרבה, אני מתכוון לא עוסקת. בישראל 2019 העיתונאים והמלומדים ממלאים תפקידים קבועים על במה שיש בה רק שני צדדים, ימין ושמאל. ההצגה האמיתית מתרחשת מאחורי הבמה וכל פעם שמישהו מזיז בטעות את המסך אל מה שמאחורי אחורי הקלעים, השחקנים עוצרים וממלמלים משהו. זה לא בסדר, באמת לא בסדר, מישהו צריך לעשות משהו.

פוליטיקה

בישראל עדיין אין ממשלה מתפקדת, אך הסיקור הפוליטי נותר כבימים ימימה. העיתונות הישראלית ממילא כמעט ואינה מתעניינת במעשה החקיקה או במלאכה הפרלמנטרית של נבחרי הציבור, אלא בתככים, בתמרונים ובקונייקטורות שלהם.

"סער-נתניהו: הקרב מחריף", נכתב בכותרת על שער "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מודפסת על השער הכותרת "הבחירות מעבר לפינה". "הולכים לבחירות. ב-99%" היא הכותרת הפוליטית על שער "הארץ". ב"ישראל היום" מנצל נתניהו את הקושאן שניתן לו משום מה לאינוס העיתון כצינור ספינים אישי: "נתניהו בוחן אפשרות של בחירות אישיות", נכתב בכותרת בין מרכאות, "כך טוען בכיר בפמליית רה"מ", מסבירה הכותרת. כמה בכיר? הכי בכיר.

מה עם הטיפול הממשלתי בתחבורה, בחינוך, ברווחה, בבריאות, בביטחון? עבור הכתבים המכסים את המערכת הפוליטית והעורכים הקובעים את סדר היום התקשורתי, אנחנו ממילא נמצאים תמיד בממשלת מעבר. ביום שאחרי הבחירות הם עוצרים לרגע וממלמלים שמשהו באמת לא בסדר, משהו לא עובד כאן ומישהו צריך לעשות משהו. ומתחילים לכתוב על הבחירות הבאות.

חוק הנאמנות

"ליברמן דבק בעמדת המבוגר האחראי של המערכת הפוליטית" (בן כספית, "מעריב").

ענייני תקשורת

בינגו. ב"ידיעות אחרונות", מפקד גלי-צה"ל שמעון אלקבץ מתראיין על הגילויים מהזמן האחרון שלפיהם שליחו של נתניהו למשימות מלוכלכות, ניר חפץ, ושליחו של נתניהו למשימות מלוכלכות, שלמה פילבר, ראו בו, באלקבץ, שתול של ראש הממשלה בתקשורת. מינויו לתפקיד בכיר נחשב בפיהם ל"בינגו". אלקבץ משוחח עם רז שכניק ומכחיש את הדברים. לדבריו, "הוא קשוב לכולם", לא רק לנתניהו ואנשיו.

"תגיד, לאראל סג"ל באמת אפשר להגיד על מה לדבר ועל מה לא?", אומר אלקבץ בהמשך למראיין ב"ידיעות אחרונות", כמעט באותן מלים שבהן השתמש מו"ל "ידיעות אחרונות" כשהסביר לראש הממשלה נתניהו שניהול עיתונאים זו אמנות עדינה ושיש כאלו שאי-אפשר להגיד להם מה לכתוב. נראה שיש עיתונאים שפשוט לא צריך להגיד להם.

היורדת היורדת לחיינו. מרים אדלסון, פטריוטית ישראלית, השקיעה מההון המשפחתי של בעלה כמיליארד שקל עבור עיתון ישראלי פטריוטי שיילחם על זכותו של עם ישראל לקבל, ובחינם, עיתונות פחדנית ובינונית, הירתמות לדף המסרים של פוליטיקאי בודד ומדי פעם בפעם מאמרים ראשיים של הוד מעלתה. היום משתפת אותנו הגברת אדלסון בדעותיה בענייני הגירה ויהדות. היא סבורה שישראלים העוזבים את מולדתם לא ראויים לגנאי, וכי אין שום סתירה בין הזהות היהודית והאמריקאית. על הדרך היא משתפת גם כיצד "שלדון ואני" (ביטוי החוזר שוב ושוב לאורך הטור) קידמו גוף יהודי-אמריקאי מסוים.

שלדון אדלסון ורעייתו מרים אדלסון עם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בטקס חנוכת שגרירות גואטמלה בירושלים. 16.5.2018 (צילום: מארק ישראל סלם)

שלדון ומרים אדלסון עם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בטקס חנוכת שגרירות גואטמלה בירושלים. 16.5.2018 (צילום: מארק ישראל סלם)

"מדובר בהמשך טבעי לנישואינו אנו, כישראלית וכאמריקני, פטריוטים של שתי המדינות, ויהודים מסורים", חותמת הד"ר, שמצאה לנכון לשתף את מאות אלפי הקוראים הפוטנציאליים שלה במה שהיה צריך להישאר בגבולות הסלון המשפחתי (שהוא, מן הסתם, רחב למדי בלאו הכי).

מה רע, תגידו, אז פטריוטית ישראלית-אמריקאית פרסמה מאמר על שער העיתון שלה. קצת שמאלצי, קצת Awkward, קצת מתחשק להגיד לה אולי תפסיקי להקיף את עצמך במלחכי פנכה ואומרי הן ותמצאי אדם אחד שיוכל להזהיר אותך כשאת מביכה את עצמך, אבל בסך הכל לא מזיק.

לא? לא. העובדה שמרים אדלסון לא רואה שום בעיה בנעיצת ההשתפכות המקושקשת שלה על שער העיתון הנפוץ במדינה, רק משום שהיא הבעלים שלו, היא חרוז על אותה שרשרת שבסופה תלויים תליוני "תיק 2000" ו"תיק 4000". השרשרת הזו היא התפיסה של בעלי השליטה בעיתונות הישראלית כאילו כלי התקשורת שהכסף שלהם קנה הם נחלתם הפרטית, כלי למימוש האינטרסים הפרטיים שלהם. מוזס ואלוביץ' רצו לקדם את הביזנס, אדלסון רוצה כנראה לקדם דברים אחרים. ההבדל היחיד הוא שייתכן שזה לא פלילי.

במלכודת הדימוי. לאחרונה העיד על עצמו יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", שהוא "ניגש בחיל ורעדה אל הטקסטים שהוא מפרסם". את הצהרת החיל והרעדה סיפק ורטר בתוך מכתב איום בתביעה ששלח לשמעון ריקלין, צייצן, שכתב שוורטר השווה בטורו הקודם בין נתניהו להיטלר.

ורטר לא השווה בין נתניהו להיטלר, אבל סיפק באותו טור דימוי נרחב שבהחלט היה דומה לתיאור סצנה מפורסמת מימיו האחרונים של הצורר. היום משתמש ורטר בתחליף מוזר לדימוי השחוק "נפל לו האסימון" וכותב על מאן-דהו ש"נבלע לו סופית הטלכרט". טלכרטים כמובן לא נבלעים, הם נפלטים. כך גם דימויים.