עוד סיבוב במלחמה הבלתי נגמרת בין בני אור לבני חושך הסתיים לו בפייסבוק. צד כלשהו ניצח. אירוע ההתרמה לעמותת "עזרה למרפא" של הרב פירר בוטל.

הייחוד בסיבוב האחרון היה טשטוש גבולות מסוים במחנה הליברלי-פרוגרסיבי. בגלל ההיקף הגדול במיוחד של חילונים ליברלים וחילוניות ליברליות שחשים הכרת תודה אישית לפירר, פרחו ברשת פוסטים שהמסר העיקרי שלהם היה: "נכון, זה לא בסדר, אבל בחייאת, זה פירר, רק הפעם תעזבו". אלה נענו בשטף של פוסטים מנגד שהמסר המרכזי בהם היה: "לא. פעם מבקשים שנוותר בגלל סיבה א', ופעם בגלל סיבה ב' ותמיד יש משהו יותר חשוב. לא. עד כאן. לא מתפשרים על הדרת נשים".

הביטוי המוצלח ביותר שאני נתקלתי בו למחלוקת הזו היה בדיון שהתעורר בין שתי אושיות רשת דעתניות ונאורות. מצד אחד הזמרת עלמה זהר, ומן הצד השני ד"ר עידית שפרן-גיטלמן. הראשונה סיפרה כיצד פירר סייע לאמה ולאחותה כשכל אחת מהן חלתה בסרטן, וכתבה שלמרות התנגדותה להדרת נשים היא תמצא "זירות טובות יותר לנהל בהן את המאבק הזה, בלי להלבין את פניו של איש חסד, שמעטים מגיעים בכלל למדרגתו". השנייה ענתה לה שהטענה הזו דומה לטענה "שלצה"ל אין זמן להתעסק בשטויות כמו שוויון וכבוד האדם, כי חיזבאללה אתם יודעים".

המחלוקת האמיתית הייתה על גובה הלהבות של הדיון. במונחים של ימים עברו: האם האייטם צריך להגיע לכותרת ראשית פלוס תמונה בשער, לכפולת האמצע, לעמוד האחורי או לעמודים הפנימיים

זה לא היה ויכוח בעד ונגד הדרת נשים. הדוברות והדוברים משני המחנות בתוך העולם הליברלי-פרוגרסיבי מתנגדים להדרת נשים. הוויכוח אפילו לא היה על מידת החשיבות של המאבק נגד הדרת נשים. ודאי יש כאלה שהנושא יקר להן פחות וכאלה שיותר, אבל המחנות לא התחלקו כך. באופן אמיתי הוויכוח הזה היה ויכוח על תרבות הדיון הציבורי ב-2019 בכלל ובפייסבוק בפרט.

כל הדוברים הסכימו שהדרת נשים זה רע. נדמה שגם רבים הסכימו שראוי לבקר את המהלך וגם לא להגיע לאירוע. המחלוקת האמיתית הייתה על גובה הלהבות של הדיון. עד כמה מדובר במהלך שערורייתי? במונחים של ימים עברו, הוויכוח היה האם האייטם צריך להגיע לכותרת ראשית פלוס תמונה בשער, לכפולת האמצע, לעמוד האחורי או לעמודים הפנימיים. משמעות נלווית לשאלה הזו היא: מהי מידת הנזק שהגיוני וראוי להסב לעמותת "עזרה למרפא" בהתחשב במכלול פעולותיה בעולם הזה.

אלא שבפייסבוק אין כותרות ראשיות, כפולות ועמודים פנימיים. אירוע על טהרת זמרים גברים מתחיל את דרכו בשיח כמו חתול שראשו נלכד בגביע קוטג' וכמו פלסטיני שחיילי מג"ב יורים בגבו בשביל הקטע. מה שמשאיר אחד מהם באוויר ליותר זמן והשפעה תלוי קודם כל בגורמים העלומים הטמונים באלגוריתם, ובנוסף לכך בנכונות של אנשים להמשיך ולדבר על הנושא.

בהקשר הזה הדיון בפייסבוק לוקה בחיסרון נוסף – כולם חייבים לומר את דברם. אלכסנדר מייקלג'והן, מחשובי ההוגים של חופש הביטוי במאה העשרים, כתב פעם: "מה שחשוב זה לא שכל אחד ידבר, אלא שהדברים ייאמרו". התובנה הזו לא הוטמעה באלגוריתם. כולם ידברו. גם אם הדברים ייאמרו אלף פעם.

על פניו אפשר לחשוב שיש כאן דמוקרטיזציה נהדרת של השיח. לא. מה שמתרחש הוא הפקרה של השיח בנושאים מורכבים למדד כמעט יחיד – לנכונות של גולשים להתבטא בעניין בפוסט משלהם ולהיצמד למקלדת כדי להגיב למתבטאים האחרים. כשזה הופך להיות הקריטריון, אין כאן שום דבר דמוקרטי אלא הפקרת הבמה לטובת מי שזמנם גמיש יחסית (כמו החתום מטה למשל), לטובת הלוקים באובססיות קלות (אולי כמו החתום מטה) הערוכים להגיב ולהגיב ולהגיב, ולטובת המגויסים למען מטרה (לפעמים כמו החתום מטה).

לו היה מדובר במאמר דעה ב"הארץ" או ynet שמוחה על הדרת הנשים ומשמרת מחאה מחוץ לאירוע, נדמה לי שרוב מוקיריו של הרב פירר לא היו מתנגדים לכך. ההתנגדות למתנגדים נבעה מההכרה של מה שיביאו עימם

ההסתמכות על המגויסים בשיח הפייסבוק מייצרת בעיה נוספת. מאחר שהמונים מייצרים את התוכן יותר משהם צורכים אותו, השיח מתמקד בלדבר הרבה יותר מאשר בלהקשיב. יתרה מזאת, הדוברים נהיים מעורבים רגשית בדיון. יש להם מניות שעשויות לעלות או לרדת לפי התפתחותו. מכאן קצרה הדרך להיצמדות מוחלטות לעמדת קיצון, לסירוב לכל ראייה של מורכבות. להשתעבדות ל"ניצחון" בויכוח, שמשמעותו עליית המנייה.

נדמה לי שזה מה שכל-כך הרתיע את מוקיריו של הרב פירר מהדיון בעניינו. לו היה מדובר במאמר דעה ב"הארץ" או ynet שמוחה על הדרת הנשים ומשמרת מחאה מחוץ לאירוע, רובם לא היו מתנגדים לכך. ההתנגדות למתנגדים נבעה מההכרה של מה שיביאו עימם. אכן, המחויבות לנצח בדיון בכל מחיר גייסה אליה הרבה יותר מטענות על הדרת נשים באירוע. התחילו להישמע טענות על הדרת נשים בקבלת שירותים מהעמותה, הועלו מן האוב תחקירים נגדה. אמנים שהיו אמורים להופיע הוזהרו מהחרמה מתמשכת לדיראון עולם. כל מפעל החיים הקרוי "עזרה למרפא" אוים בהעלאה על המוקד.

הדיון סביב הארוע מדיר הנשים של הרב פירר הציף הרבה מהבעיות שבדיון תקשורתי פייסבוקי. הוא חייב מחנות ברורים, הוא הזכיר לנו שכל דיון ציבורי הוא דיון "בעצימות גבוהה", שלא לוקחים שבויים ושכל פעולה צריכה להסתיים בווידוא הריגה. הוא השכיח תובנות בסיסיות. שהחיים הם חכמה של שיווי משקל (ד"ר סוס) ושלפעמים אנשים טובים עושים דברים רעים, והם עדיין אנשים טובים. שמאניה-דיפרסיה היא מחלה שיש לטפל בה, גם כשהחולה הוא השיח הציבורי.