לפתע מגלים אישים בצמרות ז-ע-ז-ו-ע מיחסי תן וקח בין תקשורת לבין דרגים מקצועיים בפרקליטות, בין תקשורת לבין ראש הממשלה. סיקרתי את הזירה הפוליטית לאורך שנים ל"ידיעות אחרונות", ועד לפרישתי ב-2005 לא קיבלתי שיחת טלפון אחת מן הבעלים או העורך האמורה להנחות אותי או לרמוז לי כיצד אסקר ראש ממשלה, שר או חבר כנסת.

אך לא ראיתי יום אחד שלא היו בו יחסי תן וקח. כך בין היתר: אתה נותן לי סיפור בלעדי, אתה בכותרת. בעמוד ראשון. מטבע הדברים שאם זה בלעדי תהיה חשיפה מלאה. אתה מדליף בקביעות סיפורים מן החדר לעיתון המתחרה, אין מצב שלא ארשום זאת בפנקס הקטן שלי. יש גבול גם לחנופה. בעיקר אם היא הופכת את המהדורה היומית של היריב לחמה יותר, נמכרת יותר.

עד כאן כשר בד"ץ ירושלים. היכן עובר הגבול? היכן נחצה קו תקנון האתיקה של מועצת העיתונות המאגד את העשה ואל-תעשה בתחום המורכב הזה?

אם מדליפן קבוע כשל ונפל – הוא יצפה להתחשבות מיוחדת בסיקור. הוא לא יקבל אותה. אם מי שאינו מדליף ומעולם לא סיפק כותרת זכה בהישג בזירה הפרלמנטרית או הממשלתית הוא יקבל את מלוא החשיפה שהוא ראוי לה. הוא לא יוחרם. אפשרי? בהחלט.

פוליטיקאים בדם מזהים עיתונאי בנשמה. אפילו מכבדים את החלטתו המקצועית. לא שוברים כלים. עורכים בדסק החדשות וכל הדרך עד לעורך הראשי, ואפילו לבעלים, מזהים עיתונאים שאי-אפשר לומר להם: תהיה נחמד לפלוני ותכסח את אלמוני. הם לא יעשו זאת. זה לא ב-DNA שלהם.

כמובן, הם לא מקודמים לעמדות מפתח. הם לעולם לא בשורה הראשונה של ניהול קרוב לבעל הבית. שהרי אי-אפשר לומר להם מה לעשות. ולך דע מה יכתבו בעמוד הפייסבוק שלהם. חס וחלילה שלא יצייצו משהו שלא נרצה לראות. אבל בימי החוזה הקיבוצי, בעידן ועדי העובדים שיש להם שריר, הניחו להם לעשות את מלאכתם. מקצועם. שליחותם העיתונאית. והם עשו אותה.

פגשתי את חבר-הכנסת והשר לשעבר בני בגין ברחובה של עיר. שאלתי אותו האם הוא מתגעגע לפוליטיקה. לשדות הכוח שבהם ראיתי אותו נע ביושרה ובאומץ. השיב לי מיד: "אני נראה לך מגועגע?". גם אני לא אחוז געגועים לזירה הפוליטית. כן מתגעגע לימים שבהם כתב בכיר יכול היה לומר לעורך או בעל הבית "לא" מבלי לחשוש למקום עבודתו, לפרנסתו, למעמדו והמשך דרכו בעיתון. גם ב"עיתון של המדינה".