סוף לחופש העיתונות

עיתוני הבוקר, למעט "ישראל היום", מקדישים את כותרותיהם הראשיות להתפתחות האחרונה במבצע הטורקי בסוריה (ועל כך בהמשך). "ישראל היום" עוסק דווקא בתיקיו הפליליים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

בעיתון שבמימון משפחת אדלסון, המחולק הבוקר ב-350 אלף עותקי חינם, שולפים את טורה של הפרשנית קרולין גליק מעומק המוסף הפוליטי ומביאים את תמציתו בשער, מתחת לכותרת הראשית "משפטנים מזהירים: אישום נגד נתניהו – סוף לחופש העיתונות".

תשומת הלב שמקדיש "ישראל היום" לטורה של גליק מוגזמת, ובוודאי נובעת מהיחסים המיוחדים של העיתון עם נתניהו, אולם טורה אכן ראוי לקריאה. יש בו מידע חדש על שהתרחש בשימוע שנערך לראש הממשלה, באמצעות עורכי-דינו, בפני היועץ המשפטי לממשלה.

לפי גליק, בחצי השעה האחרונה של יום השימוע האחרון נעתר היועמ"ש אביחי מנדלבליט לבקשת פרקליטיו של נתניהו ואיפשר לשני משפטנים אמריקאים, נאט לוין ופרופ' אבי בל, להציג את עמדתם בשאלת הפליליוּת של קשרי פוליטיקאים ועיתונאים – או כפי שגליק מנסחת זאת: "האם יש אפשרות להגדיר כיסוי חיובי לפוליטיקאי על-ידי גוף תקשורת כשוחד?".

קרולין גליק, 18.11.15 (צילום: מרים אלסטר)

קרולין גליק (צילום: מרים אלסטר)

גליק מספקת את תשובתם הצפויה. "לקביעה כזאת אין אח ורע בעולם הדמוקרטי. ואם היועמ"ש יקבע כי אפשר לראות בכיסוי תקשורתי שוחד, אזי הוא יביא לבידוד משפטי של ישראל בעולם הדמוקרטי", הם אמרו. כדי לחזק עמדה זו הביאו דוגמאות מרחבי העולם שבהן נקבע גם כן כי התשובה לשאלת הפליליות שלילית.

"אם המשטרה והתובעים מקבלים את הסמכות לחקור את המניעים המעורבים של עיתונאים ופוליטיקאים, יתאפשר להם לשלוט באופן שרירותי במוסדות חיוניים של דמוקרטיה", הזהירו המומחים. גליק מתרגמת זאת לשאלה: "האם הדמוקרטיה הישראלית תשרוד, או שמא תוחלף על-ידי שלטון פרקליטים בלתי נבחרים?".

לדבריה, "אם מנדלבליט יקבל את עמדת שי ניצן, הלכה למעשה הוא יהפוך את כל הפוליטיקאים ומערכות התקשורת בישראל לבני ערובה של הפרקליטים. ברצותם יוכלו לחקור את קשריהם, ולפגוע בשמם הטוב, בכיסם ולהפלילם; וברצותם יוכלו להניח להם ולאפשר להם לכנות את חבריהם הנחקרים 'מושחתים' ו'חשודים'".

לא פחות מעניינים הם הפרטים החדשים שמביאה גליק על עמדת הפרקליטות במענה לטענות באי-כוחו של נתניהו. "לאורך חקירות נתניהו, מהפרקליטות עלתה הטענה כי אין לבעלים של מערכת תקשורת זכות לקבוע קו מערכתי", כותבת גליק. "לצורך העניין, אם הבעלים של אתר אינטרנט מבקש לתמוך במדיניות כלכלית מסוימת, וכתב באתר מתעקש לכתוב דברים הפוגעים בקו זה, לפי הפרקליטות – בעל השליטה פוגע בחופש הביטוי של הכתב אם יגיד לו להפסיק, או יפטר אותו".

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (משמאל) ופרקליט המדינה שי ניצן (צילום: תומר נויברג)

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (משמאל) ופרקליט המדינה שי ניצן (צילום: תומר נויברג)

מבחינה משפטית, עמדה זו מנוגדת לפסיקה הנהוגה בבתי-הדין לעבודה מאז המקרה של ג'ואנה יחיאל לפני כ-25 שנה. אז, התפטרה יחיאל יחד עם עיתונאים אחרים מה"ג'רוזלם פוסט" אחרי שזה החליף בעלות וקו אידיאולוגי (משמאל לימין), ודרשה פיצויים כאילו פוטרה. "הככל העובד העיתונאי?", שאלה השופטת אלישבע ברק מבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, והשיבה בשלילה: "אין אנו מדברים בעובד רגיל, בעובד בית-חרושת, משרד, חקלאות וכדומה. אנו מדברים בעיתון. לעובדיו העיתונאים של עיתון יש זכויות נוספות מעבר לזכות על מקום העבודה והזכות שלא יורעו תנאי העבודה שלהם באופן מוחשי. יש להם זכות לחופש הביטוי, לחופש העיתונות".

גליק מחזיקה בדעה הפוכה. "כמו שלבעל מפעל נעליים שמורה הזכות לקבוע אילו נעלים ייצרו במפעלו, כך לבעל מדיה שמורה הזכות לקבוע את קו המערכת שלו", היא כותבת.

למעשה, גם בבית-הדין לעבודה חושבים כמוה. זמן קצר אחרי הניצחון של יחיאל, ה"ג'רוזלם פוסט" הגיש ערעור ובית-הדין הארצי לעבודה קיבל את עמדת העיתון. "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות", כתבו השופטים מנחם גולדברג, סטיב אלדר ויצחק אליאסוף.

קביעתם נותרה בתוקף מאז תחילת שנות ה-90 ועד היום. הפעם האחרונה שנעשה ניסיון לאתגר את הפסיקה, לפני שנים אחדות על-ידי ארגון העיתונאים, הסתיימה בהפסד. בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע קבע פעם נוספת, על סמך הפסיקה במקרה של יחיאל, כי "למעסיק הזכות להתוות אופי מסוים לעיתון ועל העיתונאי להישמע לו". ערעור שהוגש על פסיקה זו לבית-הדין הארצי נמחק בעקבות המלצה חמה של הנשיאה, השופטת ורדה וירט-לבנה.

פרקליטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עו"ד עמית חדד, מגיע לשימוע במשרד המשפטים, 3.10.2019 (צילום: פלאש 90)

פרקליטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עו"ד עמית חדד, מגיע לשימוע במשרד המשפטים. 3.10.2019 (צילום: פלאש 90)

לפי טורה של גליק, כשפרקליטיו של נתניהו העלו טיעון דומה, "חזרה ההתנגדות של הפרקליטות, 'זאת עמדה קפיטליסטית', אמרה אחת המשתתפות בשאט נפש". גליק, קפיטליסטית גאה, מזהירה את קוראיה כי "חברה שמרימה על נס עמדות הפוסלות את הזכויות הקנייניות של אנשים פרטיים אולי שואפת לשוויון, אבל היא פוסלת את החירות והדמוקרטיה ובכך הופכת חברה חופשית לעריצות".

הנבואה הזו אכן מעוררת דאגה. הדאגה מוכפלת עשרות מונים כשמתברר מקריאת עיתון "הארץ" הבוקר כי אנו כבר חיים בפועל לא מעט שנים בדיסטופיה – ובית-המשפט כבר קבע כי סיקור חיובי לפוליטיקאי יכול להוות שוחד.

"סיקור חיובי הוא שוחד. נקודה", קובעת כותרת טורו של שחר גינוסר, המתפרסם במדור הדעות של "הארץ". לגינוסר, כתב תחקירים ב"ידיעות אחרונות" לשעבר, יש סקופ קטן. לא רק שיש תקדים להעמדה לדין בישראל של פוליטיקאי בגין הטיית סיקור, יש שניים.

על ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני דווח כאן לא אחת, אך שמעוני טרם הורשע ובליכוד טענו כי כתב האישום נגדו הוגש על רקע חקירת נתניהו, כהכנה להעמדתו לדין של ראש הממשלה באמתלה דומה.

הבוקר חושף גינוסר כי היה מקרה דומה כבר בשנות ה-90, כשראש עיריית רמת-גן דאז אורי עמית הואשם והורשע בקבלת שוחד אחרי שבעלי אינטרסים מקואופרטיב דן העבירו "תרומה" בסך 5,000 דולר למימון המקומון "רמת-גן שלנו", שנועד להחמיא לו ולפועלו, וזאת במטרה שהוא יזרז הליכים להעברת חניון אוטובוסים למתחם חדש בעיר.

התיק בעניין ראש העירייה עמית הגיע עד לבית-המשפט העליון, שם הבהיר השופט יעקב קדמי (בהסכמת שני חבריו) כי הוא מקבל את עמדת הפרקליטות, שלפיה "ה'תרומה' היתה מיועדת להיטיב אישית עם עמית, על-ידי מימון הוצאתו לאור של המקומון לטיפוח תדמיתו החיובית כראש העיר; וזאת – בתמורה לקידום עניינו של הקואופרטיב בזירוז הליכי העמדת המתחם החדש לרשותו, ולגילוי עמדה אוהדת של העירייה בנושאים המשותפים לה ולקואופרטיב".

מתברר אפוא כי מאז שנת 1994 אנו חיים לא בדמוקרטיה אלא בשלטון פרקליטים בלתי נבחרים. מזה חצי יובל כל הפוליטיקאים ומערכות התקשורת בישראל הם בני ערובה של הפרקליטים. ברצותם יכלו לחקור את קשריהם ולפגוע בשמם הטוב ובכיסם, ולהפלילם; וברצותם יכלו להניח להם ולאפשר להם לכנות את חבריהם הנחקרים "מושחתים" ו"חשודים".

מחד, זהו מצב איום ונורא. מאידך, לזכותם של הרודנים מהפרקליטות ייאמר כי הם אינם משתמשים בכוחם הבלתי מוגבל והבלתי מפוקח כדי להעמיד לדין מדי שנה עשרות פוליטיקאים ועיתונאים בגין הטיית סיקור. למעשה, הפללת הטיית הסיקור כה נדירה, שנתניהו ותומכיו משוכנעים כי הוא הראשון בתולדות המדינה שעלול לעמוד לדין בגין התנהגות זו.

שחר גינוסר (צילום: "העין השביעית")

שחר גינוסר (צילום: "העין השביעית")

עד כמה שנעים לדמיין איך הסקופ של גינוסר מנקב את בועת הקורבנות של נתניהו, חשובה ממנו העדות האישית שמספק כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר. "מצד אחד צריך לומר שבעיתון שבו עבדתי, גם כאשר היו מניעים זרים, בסוף כמעט הכל התפרסם", כותב גינוסר.

"מצד שני, זה קרה אחרי עיכובים מדהימים ומאבקים פנימיים מתישים, ולא פעם היה צורך למצוא בדרך יצירתית מסלול 'עוקף נוני מוזס' כדי שמידע חשוב לא יישאר קבור רק בין מוספי העיתון. בסופו של דבר החלטתי להרים ידיים ולעזוב, לאחר שהאחריות על כל המידע שהגיע אלי הועברה לעורך שהמדור שלו התבלט בהעלמת תחקירים. לא יכולתי לשכוח איך סירב לפרסם אפילו תחקיר שחשף שחיתות במתווה הגז".

אמר ולא יסף.

לדבריו, הניסיון האישי שלו, כמו גם חוויותיהם של עיתונאים אחרים מהשנים האחרונות, מבהירים כי ישנו צורך דחוף לטפל ברצינות בתיקי 2000 ו-4000. סוף לחופש העיתונות, עולה ממאמרו של גינוסר, יגיע דווקא אם היועץ המשפטי לממשלה יעדיף להימנע מלהעמיד לדין את נתניהו בגין הטיית סיקור.

מדוע "באמת" יצאה בן-ארי לחופשה?

הפרשן הפוליטי יוסי ורטר מעלה בטורו שב"הארץ" כמה "תזות שפושות במערכת הפוליטית" בניסיון להבין מדוע נתניהו טרם החזיר לנשיא את המנדט להרכבת הממשלה. אחת מהן היא "שהוא מצפה שסעיף השוחד יירד בשימוע".

לדבריו, "תוכנית העבודה/משאלת הלב של נתניהו" היא ש"עבירת השוחד בתיק 4000 תלך בדרכן של שתי קודמותיה מתיקי 1000 ו-2000, שכבר דחה היועמ"ש, על אף עמדות המשטרה והרוב הגדול של אנשי הפרקליטות". אם כך אכן יקרה יושק, לדברי ורטר, "קמפיין אדיר: 'הוא זכאי!' שלושה אישומי שוחד נזרקו לפח עוד במשרדי הפרקליטות, יאמר נתניהו, תנו לי שנה בבית-המשפט כראש ממשלה מכהן, לא כנבצר, ותראו איך אני מנפץ לרסיסים גם את סעיפי המרמה והפרת האמונים. הקלישאה השחוקה 'לא יהיה כלום כי לא היה כלום' תעשה קאמבק מפואר".

בנימין נתניהו, 20.3.2019 (צילום: הדס פרוש)

בנימין נתניהו, 20.3.2019 (צילום: הדס פרוש)

קוראי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מקבלים פרשנות דומה מפי סימה קדמון. "האפשרות השלישית וההגיונית ביותר להמשך החזקת המנדט היא שלנתניהו יש הערכה מסוימת על תוצאות השימוע שלו", היא כותבת. "אולי עורכי-דינו הם שמזינים אותו באופטימיות, או שהוא עצמו נוטה להתרשם כך. ואם הוא מאמין שתוצאות השימוע יהיו לטובתו – כלומר עבירת השוחד בתיק 4000 תהפוך להפרת אמונים ותיק 2000 יירד מהפרק – הרי שכדאי לו למשוך זמן כדי להגיע מאוחר ככל האפשר לשלב הסופי, ל-21 הימים האחרונים, כשיש כבר החלטה של היועץ המשפטי לממשלה בעניין כתבי האישום. אם תימחק עבירת השוחד, עשויים תיקיו המופחתים של נתניהו להוביל אותו לבחירות שלישיות כשהוא נישא על זרי הדפנה".

קוראי "ישראל היום" נהנים הבוקר מפרשנותו של אמנון לורד. הוא מזהה סימן לכך שעבירת השוחד אכן עשויה להיעלם. הטור שלו בכלל מוקדש לאביגדור ליברמן, שלדבריו כבר אינו זחוח כפי שהיה לאחר הבחירות אלא נעשה יותר ויותר עצבני, אבל משם הוא מגיע גם לגורלו המשפטי של ראש הממשלה.

"ליברמן ואנשיו מזהים כנראה שאולי משהו השתנה בהערכותיו של ראש הממשלה נתניהו. שאולי משהו השתנה לטובתו בעקבות השימוע, ונתניהו כבר לא חושש ללכת לסיבוב בחירות שלישי, זאת לאחר שהיה קונצנזוס בקרב הפרשנים שסיבוב שלישי טוב לגנץ", כותב לורד. "מה קרה בשימוע? נצטרך להמתין כדי לדעת. אולי יציאתה לנופש ארוך של ליאת בן-ארי אחרי יומיים בלבד של השימוע נובעת מסיבה אחרת, ולאו דווקא תאריכים שנקבעו זמן רב מראש".

טראמפיתון

"ארדואן הודיע שיקפיא את המבצע בסוריה כדי שהכורדים יוכלו לסגת", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". אחרי שכל הכוחות הכורדים ייסוגו מהשטח שטורקיה רוצה להקים בו אזור ביטחון יסתיים למעשה המבצע הצבאי הטורקי, מפורט בידיעה המלאה. "נראה כי הרווח מהפסקת האש הזמנית בצפון סוריה כולו של אנקרה", כותב עמוס הראל בצמידות לכותרת הראשית. "לכך מצטרף המכתב האינפנטילי ששיגר טראמפ לארדואן". בטור המלא של הראל הוא מציין כי ארדואן "הודיע שקרא את המכתב והשליך אותו לפח".

ב"דה-מרקר" מראיין רותם שטרקמן את ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מתווים. "טראמפ הפסיד כי הוא הצטייר כמי ששותפיו באזור לא יכולים לסמוך עליו, כמי שקיבל החלטה שנויה במחלוקת על דעת עצמו ללא תהליך סדור, וכמי שזיגזג מול ביקורת", הוא קובע.

"120 שעות בלי אש", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". בכותרת המשנה מצוטט טראמפ, שאמר כי "חייהם של מיליונים ניצלו", ובכיר טורקי שהכריז: "השגנו מה שרצינו". עוד מדווח בשער כי טראמפ כתב לארדואן מכתב שבו הציע לו "אל תהיה קשוח" (גם ב"מעריב" מציינים כי ארדואן "השליך את המכתב לפח").

"בעצם, מה יכול צבא לרצות יותר מכיבוש ללא אש, ללא נפגעים ובלי שיואשם בביצוע טבח באוכלוסייה", שואלים חיים איסרוביץ וגדעון קוץ בדיווח על ההסכם עם טורקיה. "המשמעות היא שטורקיה אינה מבטלת את הפלישה ומחזירה את כוחותיה לבסיסיהם, אלא ממשיכה בפלישה. [...] ארצות-הברית הכירה גם בצורך ליצור אזור חיץ בין הגבול הטורקי לאוכלוסייה הכורדית. כלומר, בהמשך השליטה הטורקית באזור".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

"הניצחון של ארדואן" היא הכותרת הבוטה של "ידיעות אחרונות", ליד תמצית מאמריהם של נחום ברנע ומאיר שלו, הלועגים כל אחד בסגנונו לטיפשותו של נשיא ארצות-הברית. בניגוד לעיתונים אחרים, המצטטים גורם טורקי המביע שביעות רצון מההסכם, ב"ידיעות אחרונות" כותרת המשנה לראשית קובעת כי "ההסכם שעליו הכריז [טראמפ] העניק לשליט טורקיה את כל מה שרצה להשיג". "מארס טורקי" היא השנינה שמעטרת את הידיעה מאת סמדר פרי וציפי שמילוביץ בכפולה הפותחת. "זה נגמר בהסכם שכולו ניצחון לארדואן", קובעת כותרת המשנה. "מפלה מוחצת לנשיא האמריקאי", נכתב בגוף הידיעה, שגם בה מוזכר המכתב החריג ששלח טראמפ, וכיצד ארדואן זרק אותו לפח.

נדב איל, עורך חדשות החוץ בחדשות 13, מוסיף טור פרשנות תחת הכותרת "אמריקה נכנעה בפני הרודן". איל מדגיש כי "לא רק שהטורקים השפילו את טראמפ, הם עשו את זה בפומבי, באישור רשמי שמכתבו [של טראמפ] נזרק לפח. זהו בוז בהתגלמותו". לפי איל, ההסכם שטראמפ הגדיר "נהדר" הוא "נהדר כמו שהסכם מינכן היה נהדר".

כפי שנכתב כאן בעבר, כולל בשבוע שעבר, "ישראל היום" הוא שופרו של טראמפ לא פחות משל נתניהו. וכשהנשיא האמריקאי עושה בושות – למשל, נכנע לדרישותיו של רודן העוין את ישראל – במערכת "ישראל היום" משתדלים להסתיר זאת.

ביום שישי שעבר התעלמו לחלוטין בשער העיתון מההחלטה של טראמפ להסיג את הכוחות האמריקאים מגבול סוריה. הבוקר מוקדשת להסכם הפסקת האש כותרת ברצועה דקה שבמעלה השער. הדיווח על ההסכם, מאת ארז לין, אריאל כהנא ויוני הרש, ממוסגר ביובש. לא כניעה ולא מפלה, סתם הסכם להפסקת הלחימה. האמירה של הגורם הטורקי שלפיה מדינתו "השיגה בדיוק את מה שהיא רצתה" מוזכרת בעומק הדיווח, ללא כל הבלטה, ורוב קוראי "ישראל היום" צפויים לפספס אותה.

בולטת בהיעדרה המוחלט ההשפלה שספג טראמפ כשארדואן קיבל את מכתבו החריג, עם האזהרות מפני התנהגות קשוחה, אך בתגובה השליך אותו לפח והחל בפלישה לסוריה. למעשה, מי שיקרא את הידיעה ב"ישראל היום" עוד עלול להגיע בטעות למסקנה כי ההסכם היה התגובה הטורקית למכתב של טראמפ, ולא הפלישה לסוריה.

עשירים, עשירים מדי

בשבוע שעבר הוקדש כל עמוד 4 בגיליון "גלובס" ל"גרף שמסעיר את ארה"ב", ולפיו "המיליארדרים משלמים שיעורי מס נמוכים יותר מכל השאר". אורי פסובסקי, הרכש החדש יחסית מ"כלכליסט", דיווח על פרי מחקרם של פרופ' עמנואל סאיז ופרופ' גבריאל זוקמן, שראה אור בספרם "נצחון האי-צדק".

הבוקר, במוסף "G" של "גלובס", מראיין פסובסקי את פרופ' זוקמן, שמסביר לו כיצד קרה שבשנת ‭ ,2018‬לראשונה, העשירים מאוד שילמו שיעורי מס נמוכים יותר מאשר כל הקבוצות החברתיות האחרות באוכלוסייה. כל העשירונים משלמים קרוב ל-30% מס; רק המולטי-מיליארדרים, שאמורים לשלם יותר מס מאחרים, שילמו בשנה שעברה כ-23% מההכנסה שלהם במסים.

נתון נוסף שעלה ממחקרם של זוקמן וסאיז: "לא פחות מחמישית מההכנסה הלאומית באמריקה מגיעה לידי המאיון העליון, כפול מאשר ב-1980". את שיטת המס האמריקאית הם מגדירים כשיטת מס של פלוטוקרטיה, לא דמוקרטיה.

זוקמן, מציין פסובסקי, מייעץ לאחרונה לאליזבת וורן וברני סנדרס, שכל אחד מהם מתמודד כעת על ייצוג המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות. במחקר המשותף לו ולסאיז התקבלה מסקנה כי ראוי שאמריקאים מהמאיון העליון ישלמו מס של כ-60%, בערך פי שניים ממה שהם משלמים כיום. בראיון עמו מפרט זוקמן גם שורה של המלצות לאופן שבו המדינה צריכה להתמודד עם תופעת ה"עשירים מאוד" ועם תאגידים בינלאומיים.

"עושר הוא כוח, וריכוז עושר קיצוני הוא ריכוז כוח קיצוני", אומר זוקמן. "אם אתה ממסה את העושר הקיצוני, אתה מוריד את הכוח של המאוד עשירים, וכך מוריד את היכולת שלהם להשפיע על קביעת המדיניות לטובתם. אתה מקטין את היכולת שלהם להשפיע על השוק, לקנות שחקנים חדשים, לקנות את המתחרים, להגן על הפוזיציה שלהם. אתה הופך את השוק לתחרותי יותר – וזה יכול להיות טוב יותר לצמיחה וטוב לחדשנות".

פסובסקי מדגיש כי זוקמן מעלה שאלה עקרונית: "האם בכלל צריכים להיות מיליארדרים או מולטי-מיליארדרים? האם זה דבר טוב לחברה שאנשים יוכלו להיות מולטי-מיליארדרים לאורך תקופה, או שזה מעיד על כשל מדיניות שמערכת המס צריכה לטפל בו. בהשקפה של סנדרס, הקיום של מולטי-מיליארדרים הוא סימן לכישלון כלכלי, והוא מזיק לשאר החברה. המשמעות שלו היא אנשים עם הרבה כוח כלכלי, שיכולים להשפיע על השווקים, ויכולים להשפיע על קביעת המדיניות – ומערכת המס צריכה לנסות להידרש לזה".

"ארה"ב שואלת: מיליארדרים או דמוקרטיה?" היא כותרת טורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר". טורו נפתח בשני ציטוטים המצדיקים את העמדה של סנדרס, נגד עצם קיומם של מיליארדרים: "ברמה מסוימת לאף אחד לא מגיע שיהיה לו כל-כך הרבה כסף"; וכן "סנדרס צודק. במשך 40 שנה תאגידים קנו את הממשל. אלה היו 40 שנה של מתקפה על זכויות העובדים, במיוחד על העבודה המאורגנת".

שני הדוברים הם מיליארדרים בפני עצמם: מארק צוקרברג, המייסד, בעל השליטה ומנכ"ל פייסבוק, וטום סטייר, המתמודד מול סנדרס על ראשות המפלגה הדמוקרטית.

"מאחורי הרעש העצום שמקימים דונלד טראמפ ושונאיו מתרחש מאבק תת-קרקעי לא פחות דרמטי, אולי יותר, שעשוי להגדיר מחדש את הפוליטיקה האמריקאית", כותב רולניק. "לא ימין מול שמאל, ליברלים מול שמרנים, דתיים מול חילוניים – אלא מאבק בין כמה מאות מיליארדרים לבין 300 מאות מיליון אמריקאים".

אוריינות תקשורתית

עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", מקדיש את טורו הבוקר לאמנון אברמוביץ' ועודד בן-עמי, שדיברו השבוע על סוף עידן נתניהו, כולל ציטוט משפט שמופיע בתפילת קדיש, ועוררו גל תגובות חריפות.

בעקבות התנצלותם המיתממת של השניים אמש כותב שיף כי נראה שהם "לא מהרהרים בכמה שאלות חשובות שנובעות מהאפיזודה המטופשת והמיותרת הזאת: למה, בעצם, אנשים כה נוחים להיפגע? מניין מגיעה הקלות שבה נקנתה הגרסה הזדונית שלפיה עיתונאים מכובדים אמרו קדיש על ראש הממשלה?

"איך דיווח, ולא מהזן המרתק, על קרבות הירושה בליכוד ניצת לכדי שריפה שדרשה כיבוי בהול בשורת אמצעים (טוויטר, שיחה עם המנכ"ל, ראיון ברדיו וגם בשידור חי)? האם ייתכן, למשל, שיש ציבור שכבר התרגל שמעליבים אותו, מסתלבטים עליו ומעניקים לו כינויים מקטינים, כך שגם מקרה מובהק של חוסר זהירות נפל על קרקע פורייה של טינה?".

הפגנת תמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו מחוץ למשרדי חדשות 12, 17.10.2019 (צילום: תומר נויברג)

הפגנת תמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו מחוץ למשרדי חדשות 12, אתמול (צילום: תומר נויברג)

ב"ישראל היום" החליטו להקדיש את כל עמוד 5 למאמר מאת איתן אורקיבי, שלוקח את העמדה של שיף כמה צעדים הלאה. "הסיבה שסקנדל הקדיש-שלא-היה עורר כל-כך הרבה אמוציות, וגם כאלפיים תלונות שהגיעו לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, היא שכבר אי-אפשר להתעלם מהניואנסים, מעולם הדימויים ומשלל אמצעי המבע והשיח שבאמצעותם מייצרים אטמוספירה תודעתית של תום עידן. לא של משבר פוליטי, אפילו לא של אי-מוצא, אלא של תזוזה היסטורית שאין לעוצרה", כותב אורקיבי.

לדבריו, "זה פשוט מדהים איך צרכני התקשורת בישראל נמצאים בכמה רמות אוריינות וכישורי פרשנות מעל יצרניה. הם מבינים אמת פשוטה: החבורה הזו מושקעת יותר מדי במיזם להפלת נתניהו, כל יוקרתה, אמינותה, שרידותה הסימבולית – תלויות בהסתלקותו מהבמה הציבורית. כל יום שמותיר סיכוי להישארותו מעבר לטווח הנראה לעין, מחסל לא רק את המיזם, אלא מעמיד את חברי הגילדה הימי-ביניימית הזו בפני קטסטרופה תדמיתית. לכן צריך לרתום את כל הגייסות כדי להבנות את המשמעות של סתיו 2019 במושגים שבהם ניסו לתאר את מאי 77': סטייה היסטורית שצריך לתקן בדחיפות".

לפי אורקיבי, "הדבר הדחוף ביותר כרגע הוא להבין שאנו נמצאים במאבק על עיצוב רוח התקופה, על הצייטגייסט, ובקרב המכריע הזה השמאל עושה עבודה פנומנלית ומנחיל לימין תבוסה; הוא מצליח לעצב תחושה של 'דמדומים', של חילופי עונות היסטוריים".

למעשה, העבודה של השמאל כל-כך פנומנלית שהיא מצליחה לחדור גם למעוזי הימין. ב"מעריב" כותב נדב העצני כי "לבנימין נתניהו לא נותר כל קסם ואפילו לא קלפים בשרוול". הוא אף ממליץ ל"חובבי ראש הממשלה" לחשוב היטב האם כדאי שנתניהו יוביל את הליכוד במקרה של בחירות נוספות.

"רוב הסיכויים שאם נתניהו יוביל שוב, הליכוד והימין יחטפו מכה קשה במיוחד, כנראה אנושה", כותב העצני. "המוניטין של נתניהו אמנם הילך קסם על מאות אלפי ליכודניקים [בבחירות האחרונות], אבל הפך לנטל כבד מנשוא על הליכוד והמחנה כולו. [...] עיון במהלכים שלו בחודשים האחרונים מלמד שהוא הפך למבצע טעויות סדרתי. לא רק שלא קוסם, ממש לוזר. [...]

"מיד לאחר שייקבע סופית הכישלון המהדהד הבא של ראש הליכוד, עם ההכרזה על הבחירות החדשות – יגיע זמנו. הפעם יידרשו מתפקדי הליכוד לבחור את מי שבאמת יוכל להחזיר למחנה את מצביעי הימין שהתפזרו לכל עבר בגלל ביבי".

ברוך הבא, העצני, למחנה השמאל, ברגע זה התקבלת לגילדה הימי-ביניימית של התקשורת הישראלית.

בשולי החדשות

שובו של המופתי. "חרף העובדה שמי שרצח חפים מפשע בגרמניה היה לאומן קיצוני, מי שהעניקו רוח גבית לאנטישמיות בגרמניה אלו כל המהגרים המוסלמים", כותב אמנון לורד ב"ישראל היום".

בשידור חי. ב"הארץ" מדווחים אור קשתי ואליסון קפלן-סומר על החרפה במדיניות ההפרדה המגדרית של ממשלת ישראל. לפי דיווחם, "המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ועיריית בית-שמש מממנים אירועי תרבות לציבור החרדי שבהם נשמרת ההפרדה בין גברים לנשים על-ידי הפנייתן של האחרונות לאולם נפרד – שבו הן יכולות לצפות בשידור המופע".

העין פקוחה והיד על הדופק. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" חושף יואב לימור את "הבור" החדש של צה"ל בקריה. הכתבה הנרחבת מלווה בתצלומים של כפיר זיו. באחד מהם נראית שורה של שעונים אנלוגיים על הקיר: דמשק, טהרן, קהיר, ישראל. "העין פקוחה והיד על הדופק. שעונים המכוונים לבירות מדינות ערב", נכתב בכיתוב התצלום. מעיון בו עולה התקווה שעד שהמתקן יהפוך פעיל ימצאו גם מישהו שידאג לכוון את השעונים.

ארז לין (צילום מסך)

ארז לין (צילום מסך)

עניין שבשגרה. לפני שבועות אחדים הביא כתב "ישראל היום" ארז לין את רשמיו החיוביים למדי ממתקן לחינוך מחדש של עצירים (מוסלמים ברובם) בסין. "לקורא הישראלי, שמצויד בחיבור לאינטרנט בלתי מצונזר ויכול לקרוא על הנעשה בשינג'יאנג בלחיצת כפתור, סיורי הסברה מהסוג שאליו נלקח כתב 'ישראל היום' מזכירים גרסה עכשווית של ביקור משלחת הצלב האדום בטרזינשטט", כתב אז איתמר ב"ז בסקירת העיתונות.

הבוקר, ב"מוסף הארץ", אפשר לקרוא על אותם המתקנים מנקודת מבט שונה, של סיירגול סאוטביי, אסירה לשעבר באחד המחנות, שאף שימשה בו כמורה. היא שוחחה עם כתב העיתון דייוויד סטברו. הקריאה מומלצת. הנה הפִסקה השנייה בכתבה: "בחלל המכונה החדר השחור מתבצעים עינויים. מסמרים, ציפורניים, מכות חשמל. כולם נענשים כל הזמן. האסירים מחויבים ליטול כדורים ולקבל זריקות. הצוות מספר להם סיפורים על מניעת מחלות, אך למעשה מדובר בניסויים בבני אדם. רבים סובלים מנסיגה קוגניטיבית. חלק מהגברים הופכים לעקרים. נשים נאנסות כעניין שבשגרה".

עושים לביתם

במוסף "מעריב" שבה ומופיעה כפולת עמודים במימון מפעל הפיס.

מוסף "מעריב", 18.10.2019

מוסף "מעריב", 18.10.2019

ענייני תקשורת

מנכ"ל mako אורי רוזן מתראיין לדוד ורטהיים ב"גלובס". לפי רוזן, רוב הגולשים באתר, כ-70%, מגיעים לתוכן המקורי ורק כשליש מגיעים כדי לצפות בתוכניות קשת. עוד מספר רוזן כי אתר mako רווחי זה כבר כחמש שנים, כי מדור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ ירד בשל שחיקה, וכי צפוי להיות בעתיד מהלך של האתר בכיוון החדשות, בניסיון להתמודד עם הדומיננטיות של ynet.

נחום ברנע מדווח לקוראי טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כי לראשונה נתקל במאבטח חמוש בכניסה למשרד ה"ניו-יורק טיימס" בוושינגטון.

יובל דרור מנתח עבור "מוסף הארץ" את דמותו התקשורתית של גיא בכור.

יוסי מלמן מודיע בשולי מדורו השבועי ב"מעריב" כי אחרי שש שנים וחצי הוא יפסיק לכתוב בעיתון. "עשיתי כמיטב יכולתי להביא מידע חדש, זווית אחרת ומאתגרת, רקע, הקשר וניתוח של אירועים, החלטות ותהליכים, בנושאי צבא, ביטחון, מודיעין, גרעין, אסטרטגיה וענייני חוץ", הוא כותב. "השתדלתי לחשוב ולכתוב מחוץ לקופסה. לא להיות בנאלי ולא לכתוב את המובן מאליו. ואם תרומתי לשיח בנושאי ביטחון היא ולו קמצוץ, דייני".

בשולי טורו של אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם תיקון לטור הקודם: "בראיון בגלי-צה"ל ב-6 באוקטובר עו"ד אורי קורב השתמש בביטוי 'מועדון סגור' בהקשר של המכרזים הפנימיים בפרקליטות המדינה, והיה זה המראיין יעקב ברדוגו שהשתמש במלה 'חונטה'".

טל וולק כותב ב"גלובס" על ערוץ טלוויזיה פיראטי מסעודיה, beoutQ‬, שעלול לפוצץ את בועת שידורי הספורט העולמיים.

ב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתפרסמות ידיעות ומודעות אבל על מותו של המיליארדר והפילנתרופ מורטון מנדל. ב"הארץ" מתפרסמות רק מודעות אבל על מותו.