בין דם לדם

הכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים מוקדשות לשני הילדים שנהרגו במהלך יום כיפור שעה שרכבו על אופניהם ונפגעו מכלי רכב: איתי מרגי מתל-אביב, שנדרס בצומת דרך נמיר וז'בוטינסקי בעיר, וריאד אבו-שרקי מלוד, שנדרס בכביש 443 ליד יער בן-שמן.

ב"ידיעות אחרונות" הפסיד הפעם רענן שקד בהגרלת המערכת ונבחר לכתוב את הטור הגנרי על האסון, גרסת הילדים הנדרסים ביום כיפור. "זה יכול להיות הילד של כל אחד מאיתנו", היא הכותרת שכתבה את עצמה. "לעזאזל", מקלל שקד. "לילד שלי קוראים איתי. הוא בן עשר. גם הוא נסע, באותן שעות, על אופניו בתל־אביב. זה יכול היה להיות איתי שלי. זה יכול היה להיות הילד של כל אחד מאיתנו. הילד - הפעם זה ממשי ביותר מדרך אחת - של כולנו".

לאף אחד מ"איתנו" אין ילד ששמו ריאד והילדים של "רובנו" לא בילו את יום הכיפורים ביער בן-שמן. ובכל זאת, בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מקפידים להעניק תשומת לב שווה למרגי ואבו-שרקי. הכותרת עצמה כללית ("רישיון להרוג"), לצידה תצלומים שווי גודל של שני הילדים ובכותרת המשנה נכתב בהיקף פחות או יותר זהה על שני הקורבנות.

ב"מעריב" עשו בחירה דומה. "איתי וריאד הובאו לקבורה: 'מוות מיותר'", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה, מעל תצלומים של שני הילדים שנדרסו למוות. גם כותרת המשנה מתייחסת בהיקף דומה למות היהודי מתל-אביב ולמותו של הערבי מלוד.

ב"ישראל היום", לעומת זאת, זוכרים שהם ישראלים (קרי: יהודים) ומבדילים בין דם לדם. "החשד: הדורס של איתי ז"ל היה במהלך הפצת סמים", נכתב בכותרת הראשית. מתחתיה תצלום של מרגי בלבד. גם כותרת הגג מוקדשת לילד היהודי וכך גם מרבית כותרת המשנה. כמובן שגם הידיעה בפנים העיתון מוקדשת רובה ככולה למרגי, ורק בסיומה מוזכר אבו-שרקי.

1.6 גרם חשד

עורך "וואלה" לשעבר, העיתונאי ינון מגל, קבע אתמול בטוויטר כי אמיר אבו-לאבן, הנהג שדרס את הילד מרגי בתל-אביב, רצח אותו על רקע לאומני.

בעיתוני הבוקר זהירים יותר, ובכל זאת מבליטים מאוד את החשד של משטרת ישראל כי אבו-לאבן "היה במהלך הפצת סמים", כפי שנכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". גם בפנים העיתון הכותרת מדגישה את חשד המשטרה כי הדורס "עסק בהפצת סמים". בכותרת המשנה לראשית בשער "מעריב", כמו גם בכותרת הידיעה בפנים העיתון, נכתב כי הדורס "החזיק כמות גדולה של סמים". בידיעה עצמה נכתב כי נמצאו בזירת האירוע "סמים בכמות שאינה לצריכה עצמית". בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" מתואר הדורס כ"חשוד בסחר בסמים". בפנים העיתון נכתב בכותרת המשנה לידיעה כי "לפי החשד, הוא סיים למכור קוקאין לתושב תל-אביב" זמן קצר לפני התאונה.

על פי כל הדיווחים, החשד בדבר סחר בסמים מבוסס אך ורק על העובדה שלאחר התאונה נראה הדורס זורק דבר מה אל בין השיחים וכעבור זמן נמצא שם "סם מסוג קוקאין במשקל 1.6 גרם". הא ותו לא.

יש לציין כי ב"ישראל היום" לא מגלים לנו מתי הפעם האחרונה, אם בכלל, הכתבים שחתומים על הידיעה (אבי כהן, דניאל רוט-אברי ושלומי דיאז) עשו קוק. גם התשובה לשאלה מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, עורך העיתון בועז ביסמוט הסניף שורה או ארבע להנאתו העצמית היא תעלומה. אותו הדבר לגבי כתבי "מעריב" החתומים על הידיעה בעיתון זה (משה כהן, אלון חכמון, עפר לבנת ויאסר עוקבי) עורכי "מעריב" גולן בר-יוסף ודורון כהן, כמו גם כתבי "ידיעות אחרונות" (מאיר תורג'מן ואלי סניור) ועורכו נטע ליבנה.

העובדה שכל האנשים הללו חתומים על דיווחים שמבליטים את החשד כי צעיר בן 20, שנוסע במהירות מופרזת באמצע תל-אביב ביום כיפור במכונית שמשמיעה מוזיקה בעוצמה גבוהה עם 1.6 גרם קוק, הוא סוחר סמים שהחזיק "כמות גדולה של סמים" או "כמות שאינה לצריכה עצמית", כל זאת אך ורק בשל 1.6 גרם קוק שנמצאו בזירה, מובילה לאחת משתי מסקנות:

א. שומרי חוק קיצוניים, בורים גמורים ועצלנים עד כדי רשלנות מקצועית: אף אחד מהעיתונאים הללו, או עורכים אחרים בעיתונים שלהם שניסחו וראו את הכותרות על הסחר בסמים, מעולם לא השתמש בסם מסוכן מסוג קוקאין לצריכה עצמית, מעולם לא היה בסביבה שבה איזה קולגה הסניף קוק להנאתו ומעולם אף לא שמע על אנשים שרכשו גרם קוק או שניים לצריכה עצמית (חלק מהשמות שלעיל, נזכיר, הם כתבי פלילים מנוסים).

גם כשקיבלו מהמשטרה את המידע על כך שהצעיר הדורס נתפס עם 1.6 גרם סם מסוכן מסוג קוקאין העיתונאים לא טרחו ליצור קשר עם עבריינים כבדים המשתמשים מדי פעם בכמות מסחרית שכזו של קוק כדי לברר האם מדובר בהיקף המתאים לצריכה עצמית או שמי שמחזיק בכמות כזו הוא באמת סוחר סמים.

כל מה שהם יודעים על צריכת קוקאין מגיע מקריאה יבשה של פקודת הסמים המסוכנים, שם מובהר כי כמות הקוקאין שנחשבת לצריכה עצמית עומדת על 0.3 גרם נטו, כך שכל כמות למעלה מכך מוגדרת ככמות שלא לצריכה עצמית אלא לסחר.

ב. שפוטים של המשטרה, השמחים לנפח כל שטות כדי לעורר את רגשות הציבור: העיתונאים הללו, או חלקם לפחות, יודעים היטב שמה שכתוב בפקודת הסמים המסוכנים הוא קשקוש, וכי 1.6 גרם קוק היא כמות סם לצריכה עצמית ולא לסחר בסמים, אולם הם שמחים לפמפם את החשד של המשטרה כדי לצייר את הדורס כעבריין הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת בנסיבות הקיימות. לציבור יש קורבן, וככל שיהא טהור יותר כך ייטב. הציבור צריך גם נבל, וככל שיהיה מרושע יותר כך ייטב.

(למען הספק יש גם אפשרות ג: בידי המשטרה והעיתונאים עדויות וראיות נוספות לכך שהדורס הוא אכן סוחר סמים, אולם אלה כמוסות בשלב זה. אפשרות זו תופרך או תאושש בעתיד, כשיועמד לדין).

איך לספר סיפור

"בכתבות חדשותיות לעתים קרובות שומרים על עניין באמצעות ציור תמונה פשוטה שבה יש אדם סימפטי מעורר רגש, אולי קורבן, אולי גיבור, ומולו אנחנו מציבים נבל", אומרת רנה הובס, פרופ' לתקשורת המתמחה באוריינות מדיה, בראיון לגלי וינרב ב"גלובס".

"אני לא אומרת שעיתונאים הם לא בסדר כשהם עושים את זה", מדגישה הובס, "זו הדרך הכי עתיקה ובדוקה בעולם לספר סיפור. אולי אתם אפילו לא שמים לב שאתם עושים את זה. אנחנו שולחים את הסטודנט לחפש את הדפוס הזה בכתבות חדשותיות. בהתחלה זה לא פשוט כל כך, אחר כך כבר נהיה קשה לפספס את זה. ואז אנחנו שולחים את הסטודנטים ליצור סיפורים עיתונאיים וקולנועיים בעצמם, בתנאים דומים כמה שיותר לעולם האמיתי, כמו תחרות על מספר צפיות או תגובות, ודדליין, אי אפשר להתעלם מהדדליין. ההתנסות היא כלי מאוד משמעותי והיא עוזרת לסטודנטים מאוחר יותר לקרוא בין השורות, להבין את האינטרסים של מספר הסיפור".

(למי שמעוניין להרחיב מעבר לראיון ב"גלובס", הנה ראיון שהעניקה הובס לפני שנים אחדות לאתר זה).

איך לא לספר סיפור

ב"הארץ" דריסת שני הילדים בכיפור אינה תופסת את הכותרת הראשית אלא כותרת קטנה בפינה התחתונה של השער.

בידיעה מאת בר פלג לא מודגשת העובדה כי אבו-לאבן חשוד בסחר בסמים. הן בכותרת שבשער והן בכותרת שבפנים העיתון נכתב כי "החזיק סמים".

יאללה ביי

"עשרות אלפים נמלטים מהאזור הכורדי בסוריה בשל המתקפה הטורקית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", לצד תצלום של פליטים כורדים נמלטים על נפשם.

בדיווח שבשער מצוין כי נכון לאתמול כבר נרשמו "עשרות רבות של הרוגים" מאש הטורקים בצפון מזרח סוריה. בהמשך הדיווח מצוינת הערכה לפיה כ-60 אלף איש הפכו לפליטים ביממות האחרונות.

כמה וכמה מאמרים בעיתון מבקרים את החלטת טראמפ להסיג את כוחות ארה"ב מגבול טורקיה-סוריה, ואת מדיניות נתניהו לסמוך על מילתו של נשיא ארה"ב. ישראל "אינה יכולה לסמוך על חברו של נתניהו בבית הלבן", נטען במאמר המערכת. חמי שלו קובע כי "נתניהו ביסס את ביטחונה הלאומי של ישראל בשנים האחרונות על משענת קנה רצוץ, בלשון המעטה". "להיות 'ידיד' של טראמפ זה כנראה הדבר המסוכן ביותר בעולם", כותב שלמה אבינרי שמוסיף: "טראמפ איננו ידיד ישראל, ולא אכפת לו מה יקרה לה"

בקריקטורה היומית מאת עמוס בידרמן נראה טראמפ עומד בשדה קרב מאחורי חומת שקי חול, מנופף לנתניהו המסתער קדימה ואומר לו "יאללה ביי".

"יש משהו מופרז, אפילו מלאכותי, בזעזוע המוסרי האוחז כעת בפוליטיקאים ועיתונאים — מארצות הברית, מאירופה ומישראל — עקב החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ לנטוש את הכורדים ולפנות את החיילים האמריקאים מצפון־מזרח סוריה, כדי לאפשר את הפלישה הטורקית", כותב עמוס הראל בכפולה הפותחת של "הארץ", במקום השמור בדרך כלל בימי שישי לטורו של יוסי ורטר. "ראשית, משום שמגוחך למדוד את טראמפ בכלים מוסריים [...] ושנית, מפני שבכל הנוגע למזרח התיכון, טראמפ הולך בדרכי קודמו, ברק אובמה, ובהתאם לתחושות הבטן של חלק ניכר מן המצביעים האמריקאים, משתי המפלגות הגדולות.

"אחדות מן ההתבטאויות של טראמפ באחרונה מטופשות להחריד, אולי אף שוברות כמה מהשיאים שהספיק לקבוע בעצמו. שלשום הסביר, בתגובה לביקורת על החלטתו לעזוב את הכורדים לגורלם, כי 'הכורדים לא עזרו לנו במלחמת העולם השנייה. הם לא היו אתנו בחופי נורמנדי'. אבל בכל מה שנוגע לפוליטיקה האמריקאית, טראמפ רחוק מלהיות אוויל. כשפניו לבחירות לנשיאות בעוד מעט יותר משנה, נראה שהוא מזהה את הסנטימנט הבדלני החזק בקרב מצביעים משתי המפלגות ומעריך שמעבר לתרעומת בוושינגטון הבירה, המהלך עשוי להניב לו יותר רווחים פוליטיים מאשר הפסדים".

רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", חופר בטורו קצת יותר לעומק בדוגמה האחרונה הזו לטיפשות המסנוורת של טראמפ. לפי אלפר, טראמפ קשקש את קשקושו תוך שהוא נסמך על "מאמר מאוד מאוד חזק" שפורסם אתמול. "את המאמר המדובר פרסם בעל טור בשם קורט שליכטר באתר 'טאונהול'", כותב אלפר, ובאותו מאמר שליכטר כתב כי מעבר לעובדה שלא תרמו דבר לפלישה האמריקאית לנורמנדי, "חלק מהכורדים בכלל 'אדומים'. 'טרוריסטים קומוניסטים'". "זה היאיר והשרה של טראמפ", מסכם אלפר.

ב"ידיעות אחרונות" הסנטימנט הכללי דומה. "הבגידה הבאה" לשון הכותרת בשער העיתון, לצד תמצית טורה של אורלי אזולאי. לדבריה "המרצע יצא מן השק: טראמפ איננו הנשיא הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן, הוא רע לישראל". כותרת אחרת בשער "ידיעות אחרונות" מפנה לטור מאת אלון פנקס תחת הכותרת "הכורדי עשה את שלו".

בכפולה הפותחת של "מעריב" מתואר טראמפ כמי ש"נטש את בעלי בריתו לחסדי הטורקים". בן כספית מתאר את נשיא ארה"ב כ"אישיות נרקיסיסטית הזויה, מופרכת, לא יציבה, לא רצינית, מסוכנת לביטחון הלאומי הישראלי אפילו יותר מהשמאלנים".

"ישראל היום", לעומת זאת, הוא עיתון הבית של טראמפ, לא פחות משהוא עיתון הבית של נתניהו. בהתאם לכך, נכנסו במערכת העיתון אתמול לכוננות הצנעה ומיסגור הפוך, ועם קבלת הפקודה ירו בכל כלי ההטעיה שעומדים לרשותם.

בשער העיתון מתעלמים לחלוטין מההחלטה של טראמפ וההשלכות בצפון סוריה. פשוט וקל.

הדיווח על הנעשה שם נדחק למדור חדשות החוץ בעמוד 21 (השוו לכפולה הפותחת ב"הארץ" ו"מעריב" ולכפולה השנייה ב"ידיעות אחרונות"), וגם שם הכותרת נאחזת בשאריות של תקיפות לכאורה מצד ארה"ב: "פומפאו לארדואן: 'ארה"ב לא נתנה אור ירוק לתקוף". חלקו של טראמפ מוצנע ואינו מוזכר בכותרת, בכותרת המשנה או בפיסקה הפותחת של הידיעה מאת יוני הרש ודניאל סיריוטי. רק בעומק הטקסט, תחת כותרת הביניים "טראמפ בשלו" נכתב כי "הנשיא טראמפ ממשיך להתעקש כי מדובר במהלך הנכון".

במוסף "ישראל השבוע" ההגנה הופכת למתקפה. קרולין גליק, הרכש החדש של העיתון, מבהירה: "זו אינה בגידה" של טראמפ בכורדים. לפי ההסבר של גליק, הכל בכלל נובע מהנשיא הקודם, ברק אובמה, שעשה שטויות במזרח התיכון כדי לרצות את איראן. טראמפ דווקא ניצח את דאע"ש בזמן קצר ו"בין כה וכה, ברור שהנשיא לא פוגע באמינות של ארה"ב כבעלת ברית, בדרך התנהלותו בסוריה היום".

עמיתה למוסף, הפרשן הבכיר אמנון לורד, מסכים. אמנם גם לדבריו נטישת גבול טורקיה-סוריה עלולה להעביר מסר של "חולשה אמריקנית, בריחה מהמזרח התיכון ובגידה בבעלי ברית" אך אל דאגה. "לעת מלחמה [נגד ישראל], ארה"ב תעניק עורף לוגיסטי ודיפלומטי-מדיני. זה הבדל ענק לעומת ממשל אובאמה".

כמו כן מבקש לורד להדגיש כי אין להתייחס אל הכורדים כאל מקשה אחת. לישראל אכן היה בעבר קשר טוב עם חלק מהעם הכורדי, אולם לפי לורד "אלה היו הכורדים של כורדיסטן העיראקית, ואילו הכורדים של צפון סוריה בכל ראשי תיבות שנקרא להם, אלו כוחות ארגון ה-PKK. זהו באופן בסיסי ארגון טרור קומוניסטי".

הנה כי כן, אלפר לא צריך להרחיק עד לטור של שליכטר באתר "טאונהול". גם בישראל אפשר למצוא את היאיר והשרה של טראמפ.

תיקי נתניהו

חדשות טובות לראש הממשלה בנימין נתניהו!

ב"מעריב" מתפרסמת הבוקר הכותרת "חשש בפרקליטות: סעיף השוחד יימחק מתיק 4000". אמנם בדיווח עצמו, מאת מתן וסרמן, לא נכתב כלל על החשש של הפרקליטות, אבל מה זה משנה.

בדיווח נסמך וסרמן על "גורמים בחדר הדיונים שבו נערך השימוע לראש הממשלה" (באי-כוחו של נתניהו?) שטוענים כי מומחי המשפט האמריקאים שהגיעו במיוחד לשימוע הצליחו כנראה לשכנע את היועמ"ש להימנע מלהעמיד את נתניהו לדין בעבירת שוחד בתיק 4000, התיק שמתרכז ביחסי תן-קח אסורים בין נתניהו לאיש העסקים שאול אלוביץ', לשעבר בעל השליטה באתר "וואלה".

אותם גורמים ממש סיפרו לכתב וסרמן כי יתכן שתיק 2000, התיק שמתמקד ביחסי תן-קח אסורים בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, ייסגר כליל ולא יוגש בו כלל כתב אישום. עוד הוא מוסיף כי גם בכל הקשור לתיק 1000, התיק שעוסק במתנות שקיבל נתניהו מאיש העסקים ארנון מילצ'ן, "פרקליטי נתניהו הצליחו למזער את חלקו בפרשה".

חדשות רעות לראש הממשלה בנימין נתניהו!

כמה עמודים לאחר הדיווח של וסרמן קובע פרשן "מעריב" כספית כי "בניגוד לספינים שהפיצו צווחני בלפור ותועמלניו בתחנות הרדיו השונות, השימוע לא שינה באופן מהותי את מצבו הפלילי של ראש הממשלה". לפי כספית, אם לא יקרה משהו דרמטי באמת (מלחמה, נניח), הרי שעד אמצע דצמבר יודיע היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו. כפי שהדברים נראים כעת, יהיה בתוכם גם כתב אישום על שוחד".

בהמשך טורו מוסיף כספית כי "תיק 1000 נותר והיה יציב מאי פעם, גם אחרי השימוע".

מי שזוכר שכספית היה אחד הפרשנים שהפריח לאחרונה לאוויר את אפשרות החנינה לנתניהו יכול לנחש בקלות לאיזה תיק אין שום זכר בטורו הבוקר (מתחיל ב-200).

ועוד חדשות רעות לנתניהו.

ב"גלובס" כותב חן מענית כי "התחושה הראשונית של מרבית המשתתפים בהליך השימוע מטעם המדינה, היא שהתוצאה הסופית לא תשתנה". ובכל הקשור לתיק 2000, מענית כותב כי "אחרי שמנדלבליט התעקש, שלא להאשים את נתניהו בשוחד בתיק 2000 נגד דעת רוב הבכירים, הסיכוי שהוא 'ירד עוד מדרגה' ויסגור את התיק כליל בעניינו של נתניהו, הוא נמוך" (אגב, לפני השימוע העריך מענית כי "הסיכוי שמנדלבליט יסגור את תיק 2000 הוא גדול משמעותית מהסיכוי שאחד משני התיקים האחרים, ייסגר").

וב"ישראל היום" כותב הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כי "פרקליטי נתניהו אמנם הביעו שביעות רצון אחרי כל אחד מימי השימוע ואמרו כי לדעתם אין מנוס מסגירת כל התיקים, אולם הערכה זהירה מחייבת לקבוע כי כתב אישום כלשהו, לפחות באחד מהם, בוודאי יהיה". טוכפלד מסביר זאת לא בחוזק הראיות ולשון החוק, כמו כספית ומענית, אלא ב"להיטות של אנשי הפרקליטות, כפי שהיא נחשפת פעם אחר פעם בכל הקשור לתיקי נתניהו", אשר "מלמדת שאין כמעט סיכוי שבכירי המערכת יחזרו בהם בעקבות השימוע וישנו את טעמם לגבי אשמתו של נתניהו".

הידד לתשובה, העומדים להיגזל מצדיעים לך!

במוסף "כלכליסט" הגרסה המחודשת (פחות כתבות עומק, יותר טקסטים קצרים מלווים בגרפיקה נאה), התפרסם אתמול מיזם חגיגי תחת הכותרת "יום יבוא ותבינו". כתבי העיתון הציגו "תשעה מהפכנים ומהפכות שנמצאים לכם מתחת לאף, אבל אתם סנובים מכדי להכיר בגדולתם". לצד דודו פארוק, שי אגסי, דוד ביטן ואחרים נמנה גם יצחק תשובה.

הכתב ליאור גוטמן פותח את כתב ההגנה על תשובה בהצדקת הביקורת עליו ("מהתספורת שעשה בדלק נדל"ן, דרך המאבק החריף בכל שינוי רגולציה ומיסוי שהמדינה רצתה לבצע במשק הגז ועד הפגישות האישיות עם ראש הממשלה שמעטים זוכים להן, אם בכלל"), אך זאת רק כדי להסביר בהמשך כי הקוראים צריכים להגיד לו מילה אחת: תודה.

מדוע? ובכן בגין "האומץ ליטול סיכונים" (הימור שהשתלם על מאגר לווייתן, אלמלא זאת היה בוודאי פושט רגל כמו טייקונים אחרים), "התושייה" שלו בהתנהלות מול המדינה (מה שמכונה אצל מבקריו הסנובים "שוד הגז", שכן את מה שמונופול הגז קונה ב-30 סנט הוא מוכר לנו ב-6 דולר), וכן בשל "אמביציה מטורפת" שסייעה לו לנצל את ההזדמנות כשצינור הגז המצרי הופצץ ו"להקדים את הרגולטור בשני מהלכים".

הודות לכל זאת, כותב גוטמן, בישראל משתמשים כיום פחות בפחם מזהם לייצור אנרגיה ונוצרו "קשרים כלכליים נדירים עם ירדן ומצרים".

"כנראה גם בעוד עשור נתלונן על הטייקון ההוא שסובב את הפקידות הממשלתית על האצבע הקטנה וייצא את משאבי הטבע שלנו", מסכם גוטמן, "אבל נעשה זאת כשהאוויר נקי יותר (כי ציי הרכב יעברו לחשמל פחות מזהם שמקורו בגז) וכשתקציב המדינה גדול הרבה יותר בזכות חוזי הגז שיכניסו לו כמיליארד שקל בחודש. ועל זה מגיע לתשובה קרדיט".

ואם תעלולי מיסוי של מונופול הגז יביאו לכך שבסופו של דבר לא ייכנסו לתקציב המדינה מיליארד שקלים מדי חודש? נו, סנובים יישארו סנובים. אבל לפחות את האף שלהם הם ירימו גבוה גבוה לאוויר נקי (יחסית, כי בשל תגליות הגז, ישראל תמשיך לפגר אחרי העולם הנאור ולא תעבור לאנרגיות מתחדשות).

משבר האקלים

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על הפגנה קטנה שנערכה אתמול בכיכר הבימה בקריאה להכריז על "מצב חירום אקלימי".

ב"הארץ", מלבד שתי ידיעות מאת צפריר רינת על אנרגיה סולארית ואנרגיה מפסולת, מקדיש יאיר אסולין את טורו למשבר האקלים, או ליתר דיוק לאתגר האופן שבו ראוי לדון בו. האתגר, טוען אסולין, הוא "להתעסק בו באופן כזה שבני האדם החיים את חייהם, המתקיימים מיום ליום [...] שגם הם יצליחו להתחבר לקריטיות של הדבר הזה".

אסולין טוען כי את מחיר השינוי בדרך החיים הנוכחית "ישלמו קודם כל, ויותר מכל, אלה שבאמת חיים את החיים הפשוטים, אלה שהמכונית שלהם לא חשמלית, אלה שיכולים לטוס רק בזול, אלה שההתפתחות התעשייתית של העולם העלתה את רמת החיים שלהם באופן דרמטי". ההמלצה שלו: פחות "שיח מוחלט, ששואף רק לזעזע, שאומר דברים באופן נחרץ, קצר רוח, שלא בא להקשיב וללבן, אלא לומר ולהטיף". יותר שיח שמתבסס "על ערכים, על סולידריות, על תחושת שותפות, על תודעה של סיפור משותף, על ההרגשה שרואים אותך, שלוקחים אותך בחשבון, שאתה קיים".

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מוקדש אחד העמודים הראשונים לקריאה לצמצם את צריכת המוצרים החד-פעמיים מפלסטיק. כמו רבים מהעמודים בעיתון זה, לא ברור אם מדובר בתוכן מערכתי או ממומן. אם צריך לנחש: מודעה בדמות תוכן מערכתי מטעם עמותת צלול.

מוסף G של "גלובס" שהופץ אמש למנויים הוקדש כולו למשבר האקלים. הוא מומלץ מאוד לקריאה.

"ב'גלובס' אנו שואפים להעלות את המודעות של קוראינו לנושאים שלדעתנו הם צריכים לדעת ולהכיר, וזאת בהתבסס על עובדות מדעיות ונתונים קשיחים, מתוך ראייה פתרונית, ובאופן שמניע לפעולה חיובית גורמים במרחב העסקי והציבורי - שהרי ידע הוא המפתח לשינוי", כותבת עורכת "גלובס" נעמה סיקולר בטור הפתיחה של המוסף.

מיד לאחר מכן מספק שחר גור, סמנכ"ל מחקר ביפעת מחקרי מדיה, נתונים על סיקור משבר האקלים בכלי התקשורת השונים בחצי השנה האחרונה ("הארץ" מוביל בהפרש ניכר, אחריו "גלובס" ו-ynet. במקום האחרון "ידיעות אחרונות"). בנוסף, מהבדיקה של חברת יפעת עולה כי מאז חודש יולי חלה עלייה של ממש בסיקור משבר האקלים, ככל הנראה על רקע אירועים חדשותיים כמו עצרת האו"ם והשריפות באמזונס, כמו גם המחאה שהובילה גרטה טונברי (ששמה נכתב ב"גלובס" כמו בכלי תקשורת רבים אחרים "תונברג").

עוד ב"גיליון הירוק" של "גלובס" (בין היתר): יואב קרני תוהה האם הירוקים יחליפו באירופה את השמאל הסוציאליסטי, ואילו השלכות פוליטיות עשויות להיות לכך; שלומית לן וחן שליטא מנסות להבין מדוע גם הדיון על משבר האקלים הפך לעימות שמאל-ימין; שני אשכנזי שומעת מיוסי זעירא מה צפוי להתרחש בישראל כשהמעלות תטפסנה; ובמקביל מציעה שורה של צעדים מעשיים שכל אחד מהקוראים יכול לעשות כדי למנוע את הגורל. הראשון: "לדבר על זה".

בשולי החדשות

בשער מוסף "7 ימים" מופיע תצלום של ניר ברקת, המכריז בראיון מקיף לשרי מקובר-בליקוב על רצונו לרשת את בנימין נתניהו בראשות הליכוד ובראשות המדינה ("אני אהיה ראש הממשלה הבא").

יש בראיון: שאלות על עושרו, שאלות על מתחריו, שאלות על עסקיו, שאלות על שירותו הצבאי, שאלות על חייו הפרטיים ושאלות על ירושלים. אין בראיון: שאלה אחת על מה שנחשב לעקב אכילס שלו בעיני מתנגדיו בליכוד – התקופה שבה היה חבר מפלגת קדימה וחגג את הפסדו של נתניהו לאולמרט.

השער המחמיא וההתעלמות מהביקורת הבוטה ביותר בליכוד על ברקת מרמזת כי ב"ידיעות אחרונות" החלו מטפחים עוד פוליטיקאי.

בשולי החברה

עוד פועל בניין מת אתמול בתאונה, בילאל ערקאווי, ההרוג ה-36 בענף הבנייה מתחילת השנה. "הארץ" הוא העיתון היחיד שמקדיש למותו ידיעה. לפי הדיווח, מאת בר פלג, לפני שבוע הוצא צו בטיחות האוסר לעלות על הפיגומים באתר הבנייה של חברת ד. חייק בבעלות דורון חייק. בכל זאת עולה מחקירה ראשונה כי ערקאווי עלה על פיגום ונפל. המשטרה פתחה בחקירה, כך מדווח.

מי שקורא על חקירת המשטרה בפקפוק מוזמן לעיין בכותרת הראשית של "גלובס": "מעכשיו נתייחס לחקירה של תאונת עבודה כמו שמתייחסים לחקירה של רצח". הדובר הוא תת-ניצב אלי אסייג, מפקד היחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית (יאל"כ) והמפקד האחראי על היחידה החדשה.

בכפולה הפותחת מתפרסם ראיון מקיף שאסייג מעניק לגיא ליברמן יחד עם רב-פקד יעל אהרונוביץ', מפקדת מפלג פלס שהוקם בתחילת השנה כדי לחקור תאונות עבודה וניצב משנה שלומית לנדס, ראש זרוע החקירות ביאל"כ, האחראית על מפלג פלס. השלושה מבקשים לשכנע כי החל עידן חדש ביחס המשטרה לתאונות בניין.

"המטרה שלנו היא להביא לשינוי בתודעה של הציבור", אומרת לנדס. "הציבור במובן המצומצם יותר של קבלנים, יזמים, מנהלי עבודה - שיבינו שכללי המשחק השתנו. שעוד מעט נופלת עליי המשטרה, ויש לזה עלויות והרתעה אפילו של נזק כלכלי. אנחנו רואים ברשתות החברתיות של העוסקים במלאכה ’פלס היו פה‘, או שהם מצלמים בלשים שלנו. לאורך זמן תהיה לזה השפעה שתביא ליותר הקפדה גם בגלל הרתעה וגם מאכפתיות. וזה גם חשוב ציבורית, שהציבור לא יהיה אדיש שמתים כל שנה כמה עשרות אנשים".

עושים לביתם

ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים, המחזיק במקביל בכשליש ממניות העיתון.

במוסף "כלכליסט" מתפרסמים כמה עמודים הנושאים את הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי"

ב"גלובס" מתפרסם עמוד פרסומי הנתון במסגרת בולטת ומתפרסם תחת גילוי נאות באמת: "מודעה".

ב"בשבע" ההטעיה לכאורה חמורה במיוחד. מלבד העמוד שהוזכר לעיל בנושא מוצרי פלסטיק חד פעמיים, מתפרסמת בפתח העיתון כפולה פרסומית אחת מוקדשת לאגד, ללא כל גילוי נאות, ועוד עמודים שנראים ממומנים ומקדמים את חברת צ'רידי. בנוסף יש בעיתון טור שנראה כי נרכש מטעם השר רפי פרץ.

ב"ישראל היום" אין פרסום סמוי אך יש במוסף כתבה על מיזם "בראשית", שלו תרמו גם בעלי העיתון ומייסדיו שלדון ומרים אדלסון. תצלום של מרים אדלסון, המשמשת כמו"ל העיתון, משובץ בכתבה.

ענייני תקשורת

"בשבע" אמר לנתניהו לא. בטורה של טל שניידר ב"גלובס" מדווח כי במסגרת סבב הראיונות שקיים נתניהו טרם הבחירות האחרונות נעשתה פנייה גם לעיתון "בשבע", אולם שם סירבו. שניידר מעלה את האפשרות ש"בעיתון חששו למספר המנדטים של מפלגת ימינה" אך לדברי עורך העיתון עמנואל שילה, הסירוב נבע מכך ש"ב-17 שנות קיום העיתון, הוא לא הסכים להתראיין ל'בשבע' פעם אחת".

האוליגרך של "הארץ". ב"דה מרקר" מתפרסמת כתבה מאת שוקי שדה על הפושעים שניצלו את חוק השבות כדי להימלט ממתן דין. שמו של ליאוניד נבזלין, המחזיק בחמישית ממניות "הארץ", מוזכר בכתבה כאחד מהאוליגרכים שנמלטו מדין רשויות זרות, כולל גילוי נאות על הבעלות החלקית שלו בעיתון. עם זאת, נבזלין מוזכר בהקשר חיובי.

"לצד זה שישראל היא מדינת מקלט לפושעים אמיתיים, היא גם מדינת מקלט, במובן החיובי של המלה, לאזרחים רוסים שנרדפים על ידי שלטון פוטין מסיבות פוליטיות או כלכליות", אומר לו אלכס טנצר, המוגדר "פעיל חברתי בקרב עולי ברה"מ לשעבר", ואז מוסיף כי "הדוגמה המובהקת ביותר היא שלישיית אנשי העסקים שהיו בעלי חברת יוקוס". אחד מהשלישייה הוא נבזלין.