כסף סיני ומחנות סגורים

"האם מלחמת הסחר מסכנת את עסקי אדלסון במקאו? רשיונות התפעול של בתי-ההימורים האמריקאים בשטח החסות האוטונומי של סין, לרבות אלה של שלדון אדלסון, עומדים לפקוע ב-2022, והסינים כבר הודיעו שהכל מונח על השולחן", דווח השבוע ב"גלובס".

"'המחשבה הזו מכרסמת בשלוותם של משקיעים ואנליסטים מאז שהחלה לגאות המתיחות בין וושינגטון לבייג'ינג בשנה שעברה', כתב באחרונה העיתון המשפיע 'סאות צ'יינה מורנינג פוסט', שיוצא לאור בהונג-קונג ברציפות מאז 1903", הרחיב הכתב, רן דגוני. אנליסט אמריקאי שצוטט בכתבה העריך כי בשל כך תאגיד הקזינו של משפחת אדלסון יזכה בשנה הקרובה ל"צמיחה מוגבלת" בלבד.

"תחילה היה נראה שהמשקיעים אינם חוששים יותר מדי שמלחמת הסחר בין סין לארצות-הברית תפגע בחברות שמפעילות את בתי-ההימורים במקאו", מצטט דגוני את העיתון ההונג-קונגי הוותיק. "רוב האנליסטים האמינו שהעימות הזה לא יימשך זמן רב; נוסף לכך, הרי החברות האלה מילאו תפקיד חשוב בשגשוג של מקאו.

"אך מאז מאי, ההערכות האופטימיות האלה נעשו קודרות יותר ויותר [...] גדלים הסיכויים שסוגיית הרשיונות להפעלת בתי-ההימורים [...] תעלה על הפרק, ואחת מהסיבות החשובות לכך היא שהבעלים של אחת מהחברות האלה הוא התורם הגדול ביותר לדונלד טראמפ; לפי הדיווחים, יש לו השפעה גדולה ביותר עליו".

ה"סאות צ'יינה מורנינג פוסט" מתכוון כמובן לאדלסון: "אדלסון, יחד עם אשתו, הוא התורם הפוליטי הכי גדול [לנשיא ארצות-הברית]. תרומותיו, שמסתכמות בכ-25 מיליון דולר, הקנו לו את הכינוי 'הפטרון הראשי של טראמפ'. יש לו גישה חסרת תקדים לממשל טראמפ ויכולת השפעה גדולה על הממשל. [...] העובדה שלאדלסון [...] יש יכולת השפעה כה גדולה על ממשל טראמפ לא תחמוק מעיני מקבלי ההחלטות בסין עם התקרב מועד חידוש הרשיונות".

אדלסון, כידוע, אינו מגביל את עסקיו לארצות-הברית ולמקאו. כאן בישראל הוא ידוע כנדבן גדול – אך בעיקר כבעלים של "ישראל היום", העיתון הנפוץ במדינה (על-פי סקר חשיפה). בצירוף מקרים, ב"ישראל היום" מתפרסמת היום כתבת מגזין גדולה שאם לא תיתן לאדלסון נקודות אצל הממשל הסיני – היא ודאי לא תזיק. הממשל הסיני הריכוזי רגיל לקבל בישראל תקשורת חיובית, או יותר נכון כזאת שאינה מתעכבת על אופיו הדכאני. אבל הכתבה שמתפרסמת היום בחינמון תחת הכותרת "שקט וביטחון, תוצרת סין" היא אקזמפלר גרוטסקי במיוחד, כזה שממש מתגייס להלבין הפרת זכויות אדם בקנה מידה דיסטופי.

"החומה הסינית, העיר האסורה, גורדי השחקים של שנחאי – כל אלו הפכו למוקדי משיכה עבור מרבית התיירים שמגיעים לסין, ולסימני היכר המזוהים עם המדינה. דווקא האזור שבו סין נאבקת יום-יום בשימור שלמותה הטריטוריאלית, אינו זוכה כמעט להתעניינות מצד התיירים: פרובינציית שינג'יאנג", פותח הכתב, ארז לין.

"בעבר היתה שינג'יאנג אזור נידח של הרפובליקה העממית של סין, לא יותר מחבל ארץ מוקצה שבו בלטה תנועה בדלנית-מוסלמית אלימה", מסביר לין. "בשנים האחרונות הפכה הפרובינציה לגאוות המשטר הסיני ולליבה הפועמת של דרך המשי המודרנית שהולכת ונבנית – אף שהדרכים שהובילו למהפך היו אגרסיביות במיוחד".

כתב החוץ של "ישראל היום" ביקר בשינג'יאנג כ"חלק ממשלחת עיתונאים מרחבי העולם שהוזמנה לסיור מטעם המשטר הסיני" (כפי שמצוין בשולי הכתבה). מדוע מוצא לנכון המשטר הסיני לארגן משלחות לשינג'יאנג? לין לא מסתיר את התשובה מקוראיו: הרקע הוא "דיווחים בתקשורת המערבית" שלפיהם "המשטר צמצם משמעותית את היכולת לקיים אורח חיים אסלאמי בפומבי, מסגדים נהרסו ושינו את ייעודם, תושבים אולצו להשתמש באפליקציות מיוחדות שיאפשרו מעקב אחר כל פעולה שלהם, ותחנות משטרה הוקמו בכל פינת רחוב".

מיד לאחר מכן הוא מבהיר ש"המשטר הסיני דוחה את הטענות האלו ומסביר כי אמנם הוגבר הפיקוח, אך חופש הדת נותר בעינו".

לין מביא את שתי הגישות, אך נמנע מלהכריע ביניהן: צד אחד טוען שהמשטר הדכאני מבצע הפרות חמורות של זכויות אדם, וצד אחר טוען שהכל בסדר. גרסה כנגד גרסה. בצומת שבין בגידה באמון המארחים ובין בגידה באמון הקוראים – כתב "ישראל היום" בחר באופציה השנייה, וּויתר על היומרה לקבוע מה נכון. ובכל זאת, מי שימשיך לקרוא יקבל את הרושם שגרסת המשטר יותר קרובה למציאות.

כך למשל הוא מתאר את מחנות הריכוז שהוקמו כדי להעניש ו"לחנך מחדש" מיעוטים אסלאמיים בחבל הארץ הסיני: "הצעד המשמעותי ביותר היה הקמת מרכזי חינוך מחדש, או כפי שבדרך כלל המשטר קורא להם: מרכזי הכשרה מקצועית. מדובר במתחמים ענקיים ומגודרים היטב עם מגדלי שמירה וחומות, שאליהם הועברו, ועדיין מועברים, אנשים שהשלטונות רואים בהם סכנה לשלום הציבור. המשטר אינו מרבה בפרטים על מספר האנשים שבמתקנים האלו ועל התנאים שם, אך 'ישראל היום' קיבל גישה לשניים מהמתקנים.

"בניגוד לטענות על הסתרה, היו נציגי המשטר גלויים מאוד. בכירים במשטר שעימם שוחחנו הסבירו שמדובר ברע הכרחי, משום שזו הדרך היחידה לשלוט באזור כה מיוחד, גם אם המחיר הוא פגיעה זמנית בחופש ובאיכות החיים. והתוצאות, לפחות לפי התמונה שהציגו לנו, ניכרות בשטח. [...]

"קשה לדעת מה באמת מתרחש בכל מתקני ההכשרה המקצועית, וגם לא ברור כמה מתקנים יש וכמה נשלחו אליהם. אך ביקור חטוף בשניים מהם מותיר רושם יחסית חיובי – האנשים מקבלים הכשרה בכמה תחומים, לומדים סינית ואת אורח החיים הסיני (כלומר זה שהונחל למיליארד וחצי סינים מאז עליית המפלגה הקומוניסטית, ששמה את הפרט ואת הדת בצד). האנשים במתקנים מקבלים כלים להשתלב בחברה באופן שאמור להרחיק אותם מדרכים קיצוניות, ועל פניו – התחושה היא שמדובר במעין פנימייה גדולה.

"לטענת אנשי המשטר הסיני, מרבית העצורים כבר השתחררו, ובכל מקרה המתקנים האלו אינם ענישתיים, אלא אמורים להחזיר אנשים רדיקליים אל המוטב. במערב דברים כאלו נחשבים להפרה של זכויות הצדק וכליאה ללא משפט, אך המשטר בסין סבור שזו הדרך היחידה להטמיע את האויגורים ושאר המיעוטים בפרובינציה הענקית באוכלוסייה הכללית. בשיחות עם בכירים מהמשטר נאמר לנו כמובן כי האנשים מגיעים למתקנים מרצונם, אך ברור כי ההליך 'מורכב' קצת יותר, וכשלוחצים על הפקידים הם מודים שלעתים מדרבנים את האנשים להגיע כדי למנוע פשע עתידי, ולא בגלל פשעים שביצעו.

"התהליך שבסופו מגיעים העצירים למתקנים מתחיל מתוך הקהילה, כאשר גורמי שיטור מקומיים או קרובי משפחה מדווחים כי התנהלותם של אנשים מסוימים אינה תקינה. ה'סימנים המחשידים' יכולים להיות גם דברים שבעולם המערבי נחשבים לנורמליים, אך בסין, ובמיוחד בפרובינציית שינג'יאנג, גורמים להרמת גבה: התקרבות מהירה לדת והבעת מחשבות קיצוניות; התרחקות מהחברה והסתגרות; הקפדה פתאומית על אכילת אוכל חלאל ועוד.

"אי-אפשר להסתיר את העובדה שבמקרים מסוימים, המשטר שם במעצר גם אנשים שבסך הכל מנסים לקיים אורח חיים דתי ללא כל קיצוניות, אך במקרים אחרים נראה כי האנשים שנלקחו למעצר הם כאלו שבכל מקרה נחשבים לבעייתיים בחברה, וההתקרבות לדת היא רק עילה רשמית.

"העצורים עצמם מעידים – מרצון או שלא – כי הם מגיעים למתקנים בגלל ש'המחשבות הזדהמו בקיצוניות', והמשפט הזה חוזר על עצמו כמעט בכל שיחה עימם. בין שהם מדברים מהמיית לבם ובין שמתוך הוראה מלמעלה כדי ליצור תמונה אידיאלית, השוהים במתקנים משמיעים ממש שביעות רצון מעצם היותם כאן. בין השאר אמרו לנו במהלך הביקור: 'אני לומדת את תחומי העניין שלי ואני מרוצה מאוד'; 'אני סיני, ואבותי גם היו סינים, ואני רוצה שהמשטר הסיני יידע את זה'; 'זה לא בית-סוהר, זה בית-ספר'; 'אני יוצא הביתה בסופי השבוע ואני חוזר לאחר מכן'; 'זה מרגיש כמו אוניברסיטה פה'".

האימוץ הזה של גרסת השלטונות – ולצדו הרמת גבה רפה וחזרה מהירה לשכפול המסרים – חוזר על עצמו לכל אורך הכתבה. אבל לין לא מסתפק בהלבנה הזאת. הוא מחבר עבור הקוראים הישראלים אנלוגיה שתסייע להם להבין מי הטובים ומי הרעים. שינג'יאנג, הוא כותב, היא כמו יהודה ושומרון של סין. "כמו שרבים בישראל רואים ביהודה ושומרון את ערש ההיסטוריה היהודית, כך הסינים רואים בחבל שינג'יאנג חלק בלתי נפרד מהמורשת שלהם עוד מתקופת שושלת צ'ינג, שהשיגה אותה ביזע ודמעות", הוא מסביר.

"סין רואה עצמה כחלק מחוד החנית נגד האסלאם הקיצוני, ובאופן מיוחד נגד דאע"ש, ואפשר לומר – כנפש תאומה של ישראל. משום שכפי שישראל נושאת את דגל המאבק באסלאם הקיצוני במזרח התיכון, סין מעוניינת להבהיר, בתור הגורם הדומיננטי במזרח ומרכז אסיה, כי היא לא מתכוונת לתת לאזור הזה להידרדר לתוהו ובוהו. [...] כמו ישראל במזרח התיכון, סין סבורה שהיא הילד ששם את האצבע בסכר ומונע מדאע"ש להקים חליפות אסיאתית בחסות האויגורים. בכלל, נציגי המשטר רוחשים כבוד עצום לישראל הקטנה בזכות דרך ההתמודדות שלה עם אתגרי הביטחון".

ההשוואה המופרכת הזאת, שמניחה את הדמוקרטיה הישראלית בסל אחד עם הדיקטטורה הסינית, מתאפשרת רק משום שב"ישראל היום" עיקרו לחלוטין את העובדות שמקלקלות את הנרטיב הסיני – אלו שמוצגות בעקיפין, דרך "דיווחים עיתונאיים" ו"גולים אויגורים" ש"טענו כי מתבצעים עינויים, אך לא סיפקו לכך הוכחות".

לקורא הישראלי, שמצויד בחיבור לאינטרנט בלתי מצונזר ויכול לקרוא על הנעשה בשינג'יאנג בלחיצת כפתור, סיורי הסברה מהסוג שאליו נלקח כתב "ישראל היום" מזכירים גרסה עכשווית של ביקור משלחת הצלב האדום בטרזינשטט.

צבא, ביטחון וצנזורה

שבוע עמוס בתקריות מבצעיות ואיפול צנזוריאלי מניב היום סיכומים עתירי חורים. לקוראים לא נמסר אם הסיבה לכך היא איסורי פרסום מטעם המדינה, או סתם אי-ידיעה. במקומות שאין בהם חורים ניכר שהעיתונאים ומקורותיהם שיחקו בגזור-והדבק: כך למשל חלק מהדיווח החדשותי של "ישראל היום" מנוסח בדיוק כמו ידיעה שפורסמה אתמול ב"וואלה" ובאתרים נוספים, וטורי הפרשנות של "מעריב" ו"ישראל היום" כוללים לפחות פסקה אחת שנראית כאילו עובדה על-פי אותו מקור.

החור העיקרי נפער סביב התקיפה המיוחסת לישראל בביירות. "בחצר בית בביירות הונחה באופן זמני ובצורה חשופה מערכת הנקראת מערבל פלנטרי", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "מין קערת ענק שבתוכה מייצרים חומר הודף מוצק עבור רקטות מדויקות. המערכת הזו היא אחד המרכיבים בפס הייצור של טילים מדויקים. מתברר שהאיראנים והחיזבאללה לא נואשו מן הניסיון להקים בלבנון מפעל להסבת רקטות רגילות לרקטות מדויקות, ובעצם הפיכתן לטילים.

"לפני כשנה הציג ראש הממשלה נתניהו באו"ם את הפריסה של מפעלים מן הסוג הזה בסמוך לשדה התעופה בביירות. הפרויקט נבלם, אבל בשלב מסוים התברר שהוא ניעור לחיים. אותו מערבל הוא ציוד שככל הנראה הגיע לא מכבר והיה עדיין בשלבי העברה לאחסון קבע. החיזבאללה לא העריך כנראה שיש למישהו מידע בזמן אמת על המערבל הזה ולא טרח להסתיר אותו. ספק אם נסראללה עצמו היה מודע לנוכחותו ומיקומו של אותו מערבל. סביר להניח שלאחר מעשה המומחים סביבו גם הסבירו לו שלרחפן יש טווח מוגבל ל-10–15 ק"מ. מי שתפעל את אותם רחפנים הסתובב אצלו בחצר האחורית, אם לא בבית".

בתחילת השבוע נפוצו דיווחים ופרשנויות שלפיהם הרחפנים שטיווחו את המערבל הגלקטי של נסראללה היו מתוצרת איראנית, אולי אפילו איראניים ממש. בסמוך לכך דווח על הפלת רחפנים איראניים חמושים שניסו לחדור לשטח ישראל משטח סוריה. האם מדובר בעצם באותם רחפנים?

"שני האירועים המרכזיים בצפון – בגבול המזרחי ברמת הגולן ובגבול לבנון – נתפסים בטעות כבעלי קשר מבצעי אחד מבחינת ישראל: סיכול פיגוע רחפנים שהוביל לפעולת תגמול המיוחסת לישראל בביירות. אלא שמדובר בשני אירועים שונים באופן מהותי, שרק משום שהתרחשו בתוך זמן קצר יש הקושרים אותם יחד", מבהיר טל לב-רם מ"מעריב".

"שני האירועים הדרמטיים של השבוע (עד כה) – הריגת פעילי המיליציות השיעיות על רחפניהם בסוריה, ותקיפת האמצעים לדיוק טילים המיוחסת לישראל בלבנון – קרו אמנם בהפרש של כמה שעות במוצאי שבת, אבל לא היה קשר ביניהם", מחרה מחזיק אחריו יואב לימור ב"ישראל היום".

אם כך, כיצד הגיעו לביירות רחפנים בשליטה ישראלית, שהופעלו ממש מתוך הבירה הלבנונית או מפאתיה? על כך העיתונאים לא מרחיבים. כמעט. "האתר 'אינדיפנדנט ערבייה' חשף אתמול כי שישה לוחמי צה"ל נכנסו ללבנון מסוריה והגיעו עד פרברי ביירות, משם הפעילו את המל"טים שהפציצו את המתקן לייצור חומרים לדיוק טילים", מדווחים טל לב-רם, יוסי מלמן ויאסר עוקבי בעמודי החדשות של "מעריב".

"האתר מצטט מקור בטחוני שאמר שהכוח המיוחד קיבל מטרייה אווירית על-ידי מל"ט ישראלי, ותיאר את המבצע כ'ייחודי ומורכב מאוד'. המקור סירב להתייחס לשאלה אם צה"ל קיבל סיוע של סוכנים בלבנון". הכתבים אינם מוסרים הערכה בנוגע למהימנות הדיווח.

הכותרות הראשיות

את הכותרת הראשית של "מעריב", הפסיבי מבין היומונים, כובש היום תמרון דוברותי של דובר צה"ל. "הפנים שמאחורי טילי חיזבאללה", נכתב בפונט "חיים" אדום על רקע שחור עם טיל, מעל תמונות של שלושה איראנים שהופצו אתמול על-ידי הצבא. בעיתון לא מתאמצים להלביש על המידע הדוברותי כסות עצמאית: בכפולת העמודים הפותחת פשוט שיבצו תרשים צה"לי שמתאר את פירמידת הפיקוד.

פרצופיהם של שלושת האיראנים נדפסים גם בשער "ישראל היום", בהפניה גדולה שחוזרת על המסגור הצה"לי: "מסמנים את קציני הטילים". בדובר צה"ל היו יכולים גם לשלוף שלוש תמונות אקראיות של גברים חמורי סבר מהגרסה הפרסית של שאטרסטוק ולהצמיד להם שמות שנוצרו על-ידי מחולל אוטומטי. לרוב העיתונאים הישראלים אין דרך לבדוק, וגם אם היתה – הם לא היו רואים בכך צורך.

נקודת המוצא של העיתונות הישראלית היא שמידע שנמסר על-ידי צה"ל הוא אמת לאמיתה עד אשר יוכח אחרת. הגישה הזאת מחלחלת גם הבוקר למסגור שמספקים העיתונים: ב"ישראל היום", למשל, המידע על האיראנים מוצג ככזה ש"ישראל חושפת". ב"ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט" כותבים ש"צה"ל חשף" אותו.

על מידע ש"נחשף" אין מערערים. אך המסגור הנאמן יותר למציאות היה לא רק מייחס אותו לצבא, אלא גם מדגיש כי מדובר בטענות שלא נבדקו על-ידי המערכת העיתונאית, שסומכת את ידיה על תדרוכים והודעות מטעם גורמים בטחוניים שמעדיפים להישאר בצללים.

ב"ידיעות אחרונות", כאילו כדי להכעיס, מקצים את הכותרת הראשית להתפתחות פוליטית שאת פרטיה ניתן למצוא גם בכל יתר העיתונים. "דיל נתניהו-פייגלין: יו"ר זהות פורש בתמורה לתפקיד שר", מציינים העורכים, ומסבירים: "פייגלין פרש מההתמודדות לכנסת כדי למנוע בזבוז קולות בימין". לצד תצלום של שני הפוליטיקאים שובצו הפניות לטורים של נחום ברנע (שאומר שפייגלין "לא טיפש"), סימה קדמון (שמפקפקת בתוקפה של ההבטחה) ועמית סגל (שבכלל עוסק בספקולציה בנוגע למפלגה היריבה, כחול-לבן).

בחקר התקשורת, סוג הסיקור הזה זכה לכינוי "מירוץ סוסים". המונח הזה מתאר רדיפה חסרת סיכוי אחרי התהפוכות וההתפתחויות האינסטרומנטליות של המערכת הפוליטית, שמטבעה שרויה בביעבוע תמידי. ההתמסרות הזאת, שאינה ייחודית ל"ידיעות אחרונות" (או לתקשורת הישראלית), מעידה לא רק על שטחיות, אלא גם על חולשה. כלי תקשורת חזק יוצר סדר יום – באמצעות חשיפות, ניתוחים מאירי עיניים והפניית זרקורים לסוגיות בעלות עניין ציבורי שאחרים הזניחו. כלי תקשורת חלש נגרר אחר סדר היום שקבעו אחרים, במקרה זה ראש הממשלה ובעל בריתו החדש.

לא כל יום אפשר לקבוע סדר יום עצמאי. לפעמים המאורעות השוטפים מאפילים על כל אופציה אחרת, לפעמים היבול המערכתי פשוט דל מדי, ויש כלי תקשורת (כפי שנחשף בפרשת "תיק 2000") שבהם הכותרת הראשית יכולה להיקבע כחלק מדיל חוץ-מקצועי, במסגרת עסקה מושחתת. אבל ביום שישי, היום שבו התפוצה מרקיעה לרגע, עיתון שמכבד את עצמו ואת קוראיו מתאמץ להגיש מנה גדושה של סיקור מושקע ומושך יותר מהרגיל.

הכניעה הזאת לסדר היום שקבע מישהו אחר שמה את "ידיעות אחרונות" בקבוצה אחת עם "מעריב" החלש, שעורכיו התמסרו היום לדברור הצה"לי. אצל המתחרים ב"ישראל היום" משחקים כמובן משחק אחר לגמרי. כאן אין לקוחות שצריך להצדיק את דמי המינוי שלהם. בימי שגרה, בחינמון ידפיסו בשמחה את דפי המסרים הצה"ליים לכל רוחב השער. אבל אלו אינם ימי שגרה.

"גנץ עקף את רה"מ", מבשרת הכותרת הראשית של "ישראל היום", ומפרטת: לפי סקר שביצע העיתון, מפלגת כחול-לבן תקבל 32 מנדטים, ואילו הליכוד רק 30. מדוע הוחלט להבליט כך את הסקר שמנבא מפלה לראש הממשלה, ואפילו בלי לציין שמדובר בתוצאה חריגה שסותרת סקרים אחרים מהימים האחרונים?

תהייה ממין זה הועלתה כאן על-ידי אורן פרסיקו ימים אחדים לפני בחירות אפריל 2019, כשב"ישראל היום" הבליטו סקר שהעניק לגנץ פער של חמישה מנדטים על בנימין נתניהו. אז וגם היום ההסבר ההגיוני ביותר הוא שמדובר בחלק מהקמפיין. בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, נתניהו מעוניין להציג את עצמו כמי שעלול להפסיד – תמרון "געוואלד" שמיוחסת לו השפעה קריטית על הנעת תומכיו לקלפי. הבוקר, "ישראל היום" משמש כגרסת הנייר של סרטון "הערבים נעים בכמויות אדירות".

שחיתות (1)

"ההבעה על פניו של השר לשעבר בנימין בן-אליעזר (פואד), כשיצא אתמול מאולמו של השופט בני שגיא בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לא יכולה היתה להסגיר כי דקות ספורות קודם לכן הודיע השופט כי הוא החליט להרשיע את פואד בקבלת שוחד בסך 400 אלף דולר מאברהם נניקשווילי. פואד נותר, כהרגלו, מחויך. כמעט משועשע. הוא סירב לענות לשאלות העיתונאים הרבים שהקיפו אותו בצאתו מהאולם, וכשנשאל איך הוא מרגיש נוכח הכרעת הדין החמורה, הוא השיב במלה אחת: 'רעב'", כותב חן מענית ב"גלובס".

"הסיטואציה הזאת, כמובן, לא התרחשה מעולם. אבל אילולא פואד היה מת שלוש שנים בדיוק לפני הכרעת הדין במשפטם של נניקשווילי ורוי מוצפי, היא ככל הנראה היתה קורית באופן כזה או אחר. [...] אי-אפשר להתחמק מהאמת הכאובה – פואד היה לוחם ומפקד אמיץ, הוא היה ביצועיסט והוא היה פוליטיקאי חם ואהוב. אבל משמעות ההרשעה של נניקשווילי אתמול במתן שוחד לפואד, היא גם שפואד קיבל ממנו שוחד".

שחיתות (2)

ב"שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", מראיין הכתב הפוליטי יהודה שלזינגר את השר אריה דרעי, מבעלי בריתו הנוכחיים של ראש הממשלה. "ליברמן משקר לחילונים, אשתו ובתו שומרות שבת", אומר יו"ר ש"ס בציטוט שמככב בשער החינמון.

חלק הארי של הראיון אכן מוקדש לליברמן, בעל ברית פוליטי לשעבר וכיום מושא למתקפות. אבל מה עם ש"ס? "ש"ס היא מפלגה משעממת מבחינת הכתבים הפוליטיים. אין אצלנו 'מקור בכיר' או הדלפות. אנחנו עובדים כל השנה. זו מערכת בחירות משונה. אין לי מסרים חדשים להעביר, את המסרים שלי העברתי בבחירות הקודמות", אומר דרעי לשלזינגר.

ש"ס היא אולי מפלגה משעממת, אך עדיין ישנם כמה נושאים בלתי פתורים שקשורים בה. הפרשה הפלילית של דרעי, למשל. חקירתו של דרעי הסתיימה זה מכבר. רק לפני שבועיים דווח בחדשות 13 כי פרקליט המדינה, שי ניצן, המליץ להגיש נגדו כתב אישום. שלזינגר כלל לא מזכיר זאת. "מה עם החקירות בעניינך?", הוא שואל את דרעי כאילו החקירה עדיין נמשכת, ומטעה את הקוראים. הפוליטיקאי הממולח לא ממצמץ, ומשדרג את ההטעיה לכדי שקר במצח נחושה: "אני לא מתבטא בעניין. לא קרה שום דבר חדש, ואני מקווה גם שלא יקרה".

שלזינגר מגלה רכרוכיות, ולא מקשה עליו. ובכל זאת, בסטנדרטים הירודים של "ישראל היום" מדובר בגישה קשוחה: במקרה הזה, המראיין לפחות הציג שאלה. בחודש שעבר, כשריאיינו בחינמון את נתניהו – שההליך בעניינו מתקדם בהרבה מזה של דרעי, ומתמקד בעבירות חמורות פי כמה – המראיינים כלל לא הציגו לו שאלה בנושא.

כשיסתיים עידן נתניהו, ו"ישראל היום" יתפוגג או ייצא לחפש לעצמו מושא קיום חדש, הוא ישאיר מאחוריו מורשת מטרידה: נרמול השחיתות. בשנים האחרונות, על רקע חקירות נתניהו, השלים החינמון מעגל עגום: בקיץ 2007, כשהוא רק הושק, המאבק בשחיתות השלטונית הועלה על ראש שמחתו. אלא שאז ראש הממשלה היה אהוד אולמרט – ומי שביקש להחליפו היה נתניהו. אחרי שהמשימה הוכתרה כהצלחה, האתוס המערכתי התעצב מחדש על-פי צרכיו.

מוחות גדולים

סימה קדמון ויוסי ורטר, בדואט שקוראים קבועים כבר מכירים היטב, מזמרים גם השבוע זמירות דומות. הטוראים הפוליטיים הבכירים של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" כותבים היום על עדותו של שלמה פילבר ב"תיק 4000", שנחשפה על-ידי גיא פלג בחדשות 12 (אם כי באופן מטעה, שגרר תיקון והתנצלות), וקובעים שהיא מסבכת את נתניהו.

שניהם הגיעו למסקנה הזאת באותו האופן: צפייה בשידור, ועיון בתגובות שהופצו מטעם נתניהו בעקבות החשיפה. תמציתן: פילבר ביצע עבירות פליליות בעצמו, וכעת הוא משקר ומאשים את ראש הממשלה בניסיון להציל את עורו.

"פילבר אינו חורש רעת נתניהו. שני עשורים הוא עבד לצדו או סייע בדרכים אחרות למנהיג שהעריץ. בראיונות שהעניק בעבר ניכר בו שהיותו עד מדינה עולה לו בבריאות", כותב ורטר. "פילבר היה אחד האנשים הכי מקורבים לנתניהו. מה שהפעיל אותו זו נאמנות אישית, לא בצע כסף ולא כל תמורה אחרת", כותבת קדמון.

"לשם מה היו נחוצים השחרתו וביזויו בראש חוצות המרשתת, מלבד לסיפוק היצר? זו היתה איוולת מהמעלה הראשונה, כמותה כהתאבדות", חורץ ורטר. קדמון מסכימה איתו. "זה לא מן התבונה לגדף עד תביעה מרכזי ולכנות אותו שקרן. זהו צעד של ייאוש", היא כותבת.

האם יש תקדים שיחזק את הניתוח הזה? בוודאי. קדמון וגם ורטר נוקבים באותו מאורע בדיוק: ב-2014 התראיין ב"עובדה" עו"ד רועי בלכר, חבר בצוות ההגנה של אהוד אולמרט. הוא האשים את יד ימינו של אולמרט, שולה זקן, בעדות שקר.

"לימים היא נימקה את החלטתה להפוך לעדת מדינה נגד האדם שהעריצה ושירתה כמה עשורים בפגיעה ובעלבון הצורב שחשה מאותו שידור, ומאולמרט שהתנער ממנה", מזכיר ורטר. "גם אם לפילבר היתה מחשבה שנייה, גם אם הוא מתהפך על משכבו בהרהורי חרטה – כל זה כנראה נגמר. ראו סיפור שולה זקן", משערת קדמון. "יש רגע שבו האיש הכי נאמן נשבר לנוכח מה שהוא רואה כעוול שנעשה לו אחרי שנים של נאמנות עיוורת ממש".

פוליטיקה

"מפלגות הן יצור ששייך למאה שעברה", כותב עפרי אילני ב"מוסף הארץ". "בפוליטיקה העכשווית אין באמת מפלגות, אלא מקבצים חד-פעמיים של פוליטיקאים. אם יש משהו מהותי להגיד על מערכת הבחירות הנוכחית, הרי זה שאין בה שום דבר מהותי. רוב הרשימות הן קומבינציות ארעיות, שבחלקן יתפרקו כבר אחרי הבחירות: הרשימה-המשותפת, המחנה-הדמוקרטי, העבודה-גשר, כחול-לבן, ימינה – כל אלה פלטפורמות לשימוש חד-פעמי, שייזרקו מיד כשלא יהיה בהן צורך.

"יועצי התקשורת שעומדים מאחוריהן מבקשים לספק לבוחר חוויית הצבעה אטרקטיבית: 'הפעם תתנסו בלהצביע ברק-מרצ'. אין טעם להשקיע מאמץ בפענוח הכוחות הפוליטיים והמגמות החברתיות שאותם מייצגות הרשימות השונות, כי אין כאלה, מלבד מגמה אחת מהותית: החד-פעמיות של ההוויה כולה".

אלון עידן, באותו מוסף, תוקף תופעה דומה מזווית אחרת: השימוש בתואר "משעמם" כמילת גנאי. מדוע לקרוא לאדם "משעמם", תוהה עידן, ולא אידיוט, מטומטם או טמבל? "ראשית, משום שבניגוד ל'אידיוט' – עלבון שמכוון לאדם האחר – 'משעמם' מעביר את המשקל לאדם המעליב. כמו ש'מזעזע' החליף את 'מכוער' כדי להעביר את הדגש מהאובייקט ('שמלה מכוערת') לאדם המזועזע ('השמלה מזעזעת אותי'), גם משעמם פועל באופן דומה: יותר חשוב לסובייקט לציין שהוא הקורבן ('אתה משעמם אותי') מאשר להאיר בזרקור את האדם האחר ('אתה מטומטם').

"אבל 'אתה משעמם אותי' מסגיר דבר מה נוסף, אולי חשוב יותר: אם העלבון האולטימטיבי הוא האשמה בשיעמום, אפשר גם להבין מה המעלה האולטימטיבית שיכול להעניק האחר: בידור. [...] בהאשמה 'אתה משעמם אותי' טמונה הדרישה להפוך כל דיאלוג, כל אינטראקציה, למופע בידור. [...] כך גם אפשר להבין את ההתייחסות של נתניהו לאותה תושבת קריית-שמונה שביקרה אותו על העברת חדר המיון מהעיר.

"כשהוא הטיח בפניה את היותה משעממת, הוא הבהיר לה – ובאמצעותה לכלל אזרחי ישראל – איזה חטא ממוקם כיום בראש סולם החטאים האנושיים: לא עצלות, לא חמדנות, לא גרגרנות, לא גאווה, לא תאווה ולא קנאה – שיעמום! ואמנם, אין מתאים מנתניהו לשאת את דגל המלחמה בשיעמום. האם יש דרך להבין את שלטונו – על פרשיותיו הבלתי נגמרות – מבלי להתייחס לכמויות הבידור העצומות שהוא מספק לאזרחי ישראל על בסיס יומי?

"האם יש דרך להבין את מקומו של יאיר נתניהו בתרבות הישראלית מבלי להכיר בהיותו ספק תוכן פורה? או את שרה נתניהו כבדרנית חד-פעמית שמתנועעת באלגנטיות על הציר העדין שבין שפיות לשיגעון? והרי לא מדובר בעניין מקומי, אלא בתופעה אוניברסלית. ולכן דונלד טראמפ הועמד בקצה קודקוד הגלובוס – כדי לשגר ציוצי בידור שימלאו את התודעה הקולקטיבית בחומרי טעם וריח, שאמנם מזיקים לבריאות בטווח הארוך, אבל בוודאי מפיגים את השיעמום הבלתי נסבל בטווח הקצר מאוד, בין הצצה באינסטגרם להצצה בפייסבוק".

כתיבה

"אתה לא יכול לחיות מתוך נקודת הנחה שתצליח לעבור את החיים האלה בלי לפגוע באף אחד ובלי להיפגע מאף אחד. וזה חשוב במיוחד עכשיו, כי יש אווירה כזאת שאסור לפגוע באף אחד. שצריך נורא להיזהר ברגשות של אנשים. לא, לא צריך להיזהר. מרוב שכולם זהירים מסביב קורים הדברים הכי נוראים", אומרת שירה סתיו בראיון ל"7 לילות", מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות".

"לכן אני כל-כך אוהבת כותבים כמו שרון אולדס וקרל אובה קנאוסגורד. הם לא מפחדים לפגוע ולהיפגע, הם כמו כרתו ברית עם השטן בכתיבה שלהם. הם מבינים שכתיבה היא בגידה", היא מוסיפה.

"בגידה במי?", שואל המראיין, אלעד בר-נוי. סתיו מפרשת: "שולמית אפפל כותבת באחד השירים שלה, 'שבי לשולחן ותתחילי לבגוד בכולם'. הדברים הכי משמעותיים בספרות נוצרים אצל אלה שמוכנים לבגוד, ולא רק לספר כמה הילדים שלהם מתוקים וכמה הם אוהבים את אמא שלהם. אי-אפשר לכתוב בלי לבגוד. לבגוד בכל מה שאתה מכיר ולבגוד בעצמך גם".

ענייני תקשורת

תעוף מעיסאוויה. "המשטרה השליכה שלשום רימון הלם לעבר צלם 'הארץ' בעיסאוויה, ועצרה עיתונאי חדשות 13 למשך 40 דקות", מדווח ניר חסון ב"הארץ". "השוטרים פיזרו את האנשים, אני עמדתי בחצר בית וצילמתי", אומר לו הצלם, אמיל סלמן. "הם ראו עוד קודם שאני עם מצלמה גדולה, אי-אפשר היה לטעות שאני עיתונאי".

כתב חדשות 13 שנעצר, יוסי אלי, מספר לחסון שהשוטרים הכניסו אותו לניידת, וכשהוצא משם אמר לו אחד מהם: "תעוף מעיסאוויה, ואם לא אני עוצר אותך".

השחרה. "בעקבות האיומים: מאבטח הוצמד לכתב המשפט גיא פלג", מדווח רז שכניק בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובנו יאיר, מרבים לתקוף את פלג, ואתמול פרסם נתניהו סטורי באינסטגרם נגד פלג המלווה בתמונה של הפיל דמבו, כינוי שיאיר נתניהו הדביק לפלג בחודשים האחרונים", מציין הכתב.

צניעות. בגליון "בשבע" של השבוע נדפסים 25 תצלומים של יו"ר החינמון, דודו סעדה – ועוד תצלום אחד שבו מוסתרים פניו על-ידי סטמפה זהובה של "אות הציונות הדתית על החזון והמעש". בסוף הגיליון מספיד יעקב כץ, "יו"ר מועצת המנהלים ב'ערוץ 7'", את יוג'ין גלוק, עסקן אמריקאי שמתואר אצלו כמי שלקח חלק במערכה לבניית "ערוץ 7" ו"בשבע". הכותרת: "גדול המנהיגים".