בראשית ימי קול-ישראל עלו לאוויר כמה ידיעות שווא על פטירת אישים שונים, ללא בדיקה מספקת. לא פעם, למשל, התנכלו פוחזים חרדים ליריביהם על-ידי כך שהודיעו על פטירתם כביכול. באחת הפעמים הגיעה ידיעה לרדיו על פטירתו של הרב יהודה לייב מימון, שהיה שר הדתות הראשון. הידיעה כמעט שודרה, אלא שברגע האחרון פנה מישהו בשאלה כלשהי על הרב לאיש תוכניות הדת ברדיו, הרב בנימין צביאלי, שמיהר לטלפן לבית המשפחה ונדהם כאשר הרב ענה לו אישית. לאחר מכן הוצאו הוראות המחייבות את זיהוי מוסר המידע ואימותו אצל מקור נוסף. לגבי פטירת שרים בהווה ובעבר נקבע כי יש לשדר ידיעה רק לאחר אישור מזכירות הממשלה.

פשלה אחרת נבעה מהעדר קריטריון ברור באשר למקרים שבהם יש לשדר הודעות פטירה. הבעיה תוקנה לאחר שאחד העורכים השיב בסירוב לפונים ואמר כי יש לו כבר שתי ידיעות על פטירה ו"כל הקודם זוכה". העיקרון שנקבע היה כי "מי שהיה בחדשות בחייו – יהיה בחדשות גם בפטירתו". ליתר ביטחון נוסף פירוט: שרים וח"כים בכל הכנסות והממשלות, ראשי מפלגות, ראשי רשויות מקומיות, חברי הנהלת הסוכנות, צירי הקונגרסים הציוניים הראשונים וכו'. הוכן גם תיק של תולדות חיים למקרה של פטירת אישיות חשובה "ללא הודעה מוקדמת", כהגדרתו הבלתי נשכחת של דן בן-אמוץ.

כל ההוראות הללו לא מנעו את הכישלון האישי שלי, הכישלון העיתונאי הגדול ביותר שלי. בוקר אחד אני מגיע למשמרת השחר. הטלפון מצלצל, אדם מציג את עצמו כחבר כפר-גלעדי לשעבר ואומר כי בכפר לא מצליחים להשיגנו וכי ביקשו ממנו להודיע על מותו של יהודה אלמוג, מחברי הקיבוץ הוותיקים, איש העלייה השלישית, ממקימי גדוד העבודה, מראשוני ההתיישבות באזור ים המלח וראש המועצה האזורית תמר.

רשמתי את פרטיו של מוסר המידע וניסיתי להתקשר לכפר-גלעדי, אך הקו היה תפוס ללא הרף. הימים ימי אמצע שנות השישים, ימי הטלפון הישנים. ליישוב כמו כפר-גלעדי היה רק טלפון אחד, שניים לכל היותר. לבסוף הצלחנו לתפוס את מוסר המידע והסברנו לו שאיננו יכולים לשדר את הידיעה רק לפי הודעתו. שאלתי אותו אם הוא יודע היכן נפטר אלמוג, והוא השיב: בתל-השומר. טילפנו לתל-השומר, הגענו למחלקה, והאחות אישרה: הלילה נפטר יהודה מכפר-גלעדי.

הכנתי את הידיעה והיא שודרה בשבע בבוקר. כעבור כמחצית השעה טילפן אלי פקיד בכיר במשרד הפנים ואמר לי, זה עתה ירדתי מהאוטובוס מתל-אביב לירושלים. לידי ישב יהודה אלמוג, ויחד שמענו את ההודעה על פטירתו...

בחדשות השעה שמונה שידרנו התנצלות. לי היתה אז הפסקה עד 11:00. בשעה 10:00 שודרה אז המהדורה האישית של עמק פרי, והוא תיאר בה את שיחתו עם יהודה אלמוג, שבא לרדיו כדי להוכיח כי הוא חי. בשעה 11:00 שבתי לחדר החדשות ואלמוג חיכה לי בחדרו של עמוס גורדון, מנהל חטיבת החדשות. אמרתי לו כי ידיעה כזאת היא סגולה לאריכות ימים.

האירוע המתואר התרחש למיטב זכרוני ב-1965, כשיהודה אלמוג היה כבן שבעים. הוא חי עוד כשבע שנים.

מאוחר יותר התברר כי נפטר יהודה אחר מכפר-גלעדי. ערב קודם לכן טילפנו מהכפר לעורך החדשות, אך זה אמר, ובצדק, שהנפטר אינו עונה לקריטריונים וסירב לשדר את הידיעה. בקיבוץ ניסו לפעול בדרך אחרת ולהביא בכל זאת לשידור הידיעה.

כעבור כמה שנים נתמניתי לחבר מוסדות רשות השידור ונבחרתי, יחד עם מנהל הרדיו דאז, משה חובב, להיות חבר בוועדה שתפקידה לרענן את ההנחיות בעניין שידור פטירות ובדבר כללי השידור בעת פטירתם של אישי מדינה בכירים. "זה העונש שלך", העיר לי בחיוך עמוס גורדון.