בסוף-השבוע האחרון (4.6.10) פירסם מוסף "הארץ" כתבה נרחבת מאת קובי בן-שמחון, שעסקה בעתידם הצפוי של הרפואה ושל "הגוף האנושי". הכתבה כללה "מסע בשבע תחנות לעבר העתיד המבטיח והמטריד שממתין לנו ממש מעבר לפינה", שבסופו, כך הובטח לקוראי "הארץ", "נוכל לגדל איברים חדשים, להרכיב איברים חיצוניים, לתקן די.אן.איי, לשלוט בגוף מרחוק, להקליט מחשבות, לבחור תכונות ולחיות ולחיות".
כתבות מסוג זה, המתיימרות לנבא את העתיד המדעי והטכנולוגי, אינן נדירות ביותר. מדי פעם בפעם הן מפציעות על דפי העיתון או על מרקע הטלוויזיה, ומלוות על פי רוב בכותרות משנה בומבסטיות בנוסח "העתיד כבר כאן". דא עקא, שהעתיד דווקא אינו כאן; הוא נמצא, איך לומר, בזמן עתיד, וכל ניסיון לחזותו ברמה מתקבלת על הדעת של דיוק נועד לכישלון מובטח מראש.
יתרה מזו, רוב ציבור קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה אינו בקי כלל בהווה, ובעצם גם לא בעבר, של ההתפתחות המדעית והטכנולוגית. הקהל הרחב (רובו) אינו יודע כיצד מתבצעות, למשל, השתלות לב, או כיצד פועלות תרופות אנטיביוטיות. כיצד – ולשם מה בעצם – ניתן בכלל לדווח על מה שעדיין לא קרה, ושאיש אינו יודע אל נכון אם אמנם יקרה?
יש לשער כי הסיבה לכך נעוצה, לפחות בחלקה, ביחסם של העיתונאים למדע, הנתפס בעיניהם על פי רוב כמסובך ומשעמם; עורכי העיתונים ומהדורות החדשות מניחים (וייתכן שאף בצדק) כי הציבור הרחב אינו מעוניין לשמוע על פרטי הפרטים של התפתחויות מדעיות אטיות ומסובכות, ושהדרך היחידה לדבר על מדע בגובה עיניו של הציבור היא לספק לו תערובת מקושקשת של מעט מאוד מדע והרבה מאוד מדע בדיוני.
המקצוע (אם אפשר לכנותו כך) המכוּנה "עתידנות" זוכה משום כך לסיקור עיתונאי נרחב למדי (הן בישראל והן בחו"ל), ו"עתידנים" או "חוזים טכנולוגיים" למיניהם מרבים להתראיין באמצעי התקשורת ולפטפט את הגיגיהם באוזני הציבור.
בהקשר זה ראוי להדגיש כי ה"עתידנות" אינה יכולה להיחשב דיסציפלינה מדעית – בניגוד מפורש לדעותיהם של רוב אלה הנחשבים "מומחים" בתחום זה – משום שעד כה לא מצא איש את הדרך לנבא את העתיד האנושי במידה נסבלת של אובייקטיביות ושל דיוק. ההיסטוריה האנושית כוללת מגוון גדול כל-כך של גורמים ושל משתנים (מהם גלויים ומהם נסתרים), עד שאין שום מודל שניתן לנבא באמצעותו את גורלה, וכל הנסיונות שנעשו עד כה בשטח זה (על-ידי כלכלנים, סוציולוגים ומומחים אחרים) עלו בתוהו.
היומרה לחזות את עתידו של המדע ואת עתידה של הטכנולוגיה חמורה ושקרית אף יותר: פילוסוף המדע הדגול קארל פופר קבע כבר לפני זמן רב שנסיונות מסוג זה לוקים בכשל לוגי עקרוני, משום שאילו יכולנו לדעת מראש את עתידו של הידע המדעי, הרי שלא יהיה זה בעצם ידע "עתידי" כלל.
הרעיון שיש ביכולתנו לדעת (היום) את מה שעדיין איננו יודעים (כלומר, את מה שנדע רק מחר) הוא לפיכך איוולת גמורה. במאה ה-14 לא היה איש שהיה יכול לצפות את המהפכה הקופרניקאית (בבחינת "אני חוזה שבעוד כ- 150 שנה נגלה שהארץ סובבת את השמש"), כשם שבמאה ה-19 לא היה מי שיכול לנבא את פיתוחה של תורת היחסות או את פצצת האטום והכורים הגרעיניים. למותר לציין כי איש לא חזה – ולא יכול היה לחזות – את מגפת האיידס, את השתלות האיברים ואת כל יתר המהפכות שהתחוללו בתחום הרפואה בעת המודרנית.
אלא שכל זה אינו מפריע כלל לעתידנים או לעיתונאים. הכתבה ב"הארץ" דיווחה, בין היתר, על "עולם בלי סרטן ובלי מחלות לב", על "השתלת תותבים המונחים בכוח המחשבה", על "קריאת מחשבות" (כן, כן), ועל רובוטים שיהיו "מהנדסי פיתוח", "מנכ"לי חברות", וכן על "רובוטים עיתונאים".
ראוי להדגיש כי התפתחויות טכנולוגיות מעין אלו נמצאות, לפחות בחלקן, בפיתוח כבר כיום, אבל איש אינו יודע אם פיתוחים אלו אמנם יצליחו או ייכשלו בסופו של דבר (היזהרו מפני כל מי שמכריז ש"הטכנולוגיה כבר קיימת"; במקרים כאלה האמת היא בדרך כלל שהטכנולוגיה נמצאת בשלבי פיתוח ראשוניים בלבד).
מכל מקום ברור שרבות מהתחזיות הללו אינן נמצאות "מעבר לפינה", ושעוד רחוקה מאוד הדרך להגשמתן (הפיחות המתמשך והולך במעמדה של העיתונות אין לו דבר וחצי דבר עם בואו הקרב של העיתונאי-רובוט).
האלון גל של העתידנות
בין שלל המרואיינים בכתבה ב"הארץ" היה גם – שלא במפתיע – פרופ' דוד פסיג, ראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת באוניברסיטת בר-אילן וממובילי ה"עתידנים" בארץ הקודש. פסיג (המכנה את עצמו "חוקר עתידים") הוא תופעה תקשורתית הראויה לציון מיוחד: זה כמה שנים שהוא מרואיין מבוקש ביותר בעיתונות המודפסת ובתוכניות טלוויזיה; ספרו "צופן העתיד" (2008), שבו נכללו תחזיות על עתידה של מדינת ישראל (והעולם כולו), היה לרב-מכר, וספרו החדש, "2048" (העוסק בשנת המאה לכינונה של ישראל), זוכה אף הוא להבלטה תקשורתית מרשימה.
כמו כן, הוא מרבה להרצות במגוון רחב של בימות ומשמש יועץ לחברות כלכליות רבות. נראה שאין כמעט תחום שפסיג אינו מומחה בו. הוא יודע לומר מה צופן לנו העתיד בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה, הדמוגרפיה, הפוליטיקה והחברה, וכל זה במעטה סמיך וחד-משמעי של "מתודולוגיות מדעיות" שעברו "תיקוף" ונמצאו "מהימנות". פסיג הוא ללא ספק הדובר המשכנע והמצליח ביותר של העתידנות הישראלית, והוא עושה לעתידנות את מה שעשה אלון גל למקצוע ה"קואצ'ינג": יחסי-ציבור מעולים.
עיתונאי סקרן וביקורתי עשוי היה להטיל ספק בתחזיותיו של פסיג, ולכל הפחות להעלות תהיות באשר למדעיותן. אבל נראה שרוב העיתונאים נופלים שדודים לרגליו ומעדיפים לשתות את דבריו בצמא. כך קרה אפילו לירון לונדון ולמוטי קירשנבאום – עיתונאים מפוכחים וספקנים, המנהלים בדרך כלל שיחות מרתקות ושופעות מידע עם חוקרים מתחומים שונים ומגוונים.
בראיון שערכו ביום שני (7.6.10) עם פסיג לרגל הוצאת ספרו האחרון, נמנעו לונדון וקירשנבאום מלעסוק בסוגיות ה"מתודולוגיות" הסבוכות הכרוכות בניבוייו של העתידן, והעדיפו תחת זאת להאזין לדבריו על אודות עתידה הפוליטי של ישראל ועל עתידן של מדינות רבות אחרות.
לא שדבריו של פסיג מופרכים מן היסוד או שאין בהם עניין כלל (הוא סבור, למשל, כי ארצות-הברית חוששת מהתחזקותה של רוסיה, וכי משום כך תתמוך בטורקיה כדי שתהיה משקל-נגד אזורי ל"וקטור ההתפשטות" הרוסי), אבל אין הם שונים בעצם משאר תחזיותיהם של פרשנים פוליטיים, היסטוריונים של המזרח התיכון או מומחים לכלכלה או למדע המדינה.
למען הדיוק, ככל הידוע, לפסיג אין הכשרה באף אחד מהתחומים הללו (הוא עוסק בנושאים הקשורים יותר לחינוך, ולא לפוליטיקה או להיסטוריה), אבל משום מה עלה בידו להתקבל כבר-סמכא בחיזוי עתידן הפוליטי והכלכלי של מדינות, המתהדר גם באצטלה מדעית יוקרתית.
בשלב מסוים אמנם העלה לונדון את התהייה (המוצדקת) באשר לעצם "המידה שבה מעצמה אחת יכולה לטפח מדינה, גדולה ככל שתהיה", והוסיף גם כי "הרי יש גם נתונים תרבותיים, יש מקריות, יש יריבים אחרים", וכי "העולם הוא לא חממה". פסיג החמיא לשאלתו של לונדון וקבע בתשובה כי "המתודולוגיה שהשתמשתי בה בעצם באה וטוענת [ש]אין כזה דבר 'מקריות'", וש"האזור שבו אתה נמצא מכתיב אפילו איזו דת מתפתחת באותו אזור, איזה ערכים מתפתחים באותו אזור [...]".
צפוי היה שלונדון או קירשנבאום יעלו ספקות אחדים לנוכח קביעה משונה כל-כך (האומנם "אין כזה דבר 'מקריות'"?), אבל לקראת סופו של הראיון ביכר לונדון לומר דווקא ש"צורת חשיבה כזאת [...] היא מאוד משמעותית, זאת חשיבה אסטרטגית אחרת לגמרי", והראיון נחתם באווירה טובה. מי שזוכר את הדברים הקשים שהטיחו לונדון וקירשנבאום בחוזה עתידות אחר – המרפא-המיסטיקאי אורן זריף – רשאי היה להיות מופתע מהקלות התמוהה שבה התקבלו דבריו של פסיג על דעתם של עיתונאים משופשפים וחריפים כאלה.