בחירות 2020

המשבר הפוליטי עומד בראש סדר היום של עיתוני הבוקר. הכותרת הראשית של "הארץ" מפנה למדור הפרשנות הקבוע של יוסי ורטר, שקובע כי "הקמפיין נפתח". הקמפיין הוא הקמפיין לבחירות השלישיות לכנסת בתוך שנה. "בנימין נתניהו רואה בבחירות האחרונות תקלה מצערת", כותב ורטר בפתח טורו. "הוא מאמין שסיבוב נוסף עשוי להיטיב עמו. לקחים יופקו, מסקנות יוסקו, דברים יועמדו על דיוקם".

"דוהרים לבחירות שלישיות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בכפולה הפותחת מדווחים מורן אזולאי ויובל קרני כי "בתוך הליכוד כבר מעריכים: נתניהו מתכונן לבחירות לנוספות". עמית סגל פותח את טורו ב"מוסף לשבת" בהערכה דומה: "ההנחה שלא יהיו עוד בחירות נשענת על שתי תקוות", הוא כותב, "כחול-לבן מקווה שהליכוד יקום על בנימין נתניהו ויגרש אותו מתפקיד ראש הממשלה. הליכוד מקווה שבני גנץ יפרק את כחול-לבן וייפטר מלפיד. כיוון שהסיכויים שאחד מהתרחישים יתממש קלושים, אין מנוס מהיערכות רצינית לבחירות 2020".

"כרגע יש דבר אחד שסביבו יש קונצנזוס כמעט מוחלט בשני צדי המתרס", כותבת ב"מעריב" הכתבת המדינית אנה רייבה-ברסקי. "גם אנשי הבלוק, גם מי ששיך לצד השני, סבורים שמה שנתניהו רוצה באמת הוא לא ממשלת אחדות ולא ממשלת ימין אלא בחירות נוספות בפברואר-מרץ 2020".

לפני חודשים אחדים, כשהמבוי הסתום במשא-ומתן הקואליציוני הוביל את נתניהו להחליט על פיזור הכנסת, הפוליטיקאים והפרשנים הפוליטיים הוכו בהלם. אף אחד לא העריך מבעוד מועד שהאפשרות הזו תתממש. נראה שהפעם החליטו גם המקורות וגם העיתונאים לא לתת לבחירות שלישיות להפתיע אותם. השאלה היא עד כמה הרצון לא להיתפס פעמיים ברציפות באותה ההפתעה משפיעה על הערכותיהם, ועד כמה הם מתכוננים למלחמה הקודמת.

נחום ברנע, עמיתו של סגל ב"מוסף לשבת", מסויג מתסריט הבחירות השלישיות. "יש מי שמשוכנע שהפור נפל: הולכים שוב לבחירות, למועד ג'. אני לא בטוח", הוא כותב. "אנחנו בתחילתו של תהליך, בתחילתה של דינמיקה. יעברו כמה שבועות עד שהפוליטיקאים יפנימו את העובדה שלכל מהלך שיעשו יש מחיר, אישי ומפלגתי. צריך לתעדף".

את מה שברנע רומז, ורטר כותב במפורש: "פרק הזמן הזה – שלאחריו, אם לא יימצא המועמד המוסכם, נלך לבחירות – יהיה מבחנם של מי שקרויים 'בכירי הליכוד'. האם ירכינו שוב את ראשם, יכופפו את גבם הרצוץ וינהו אחר המנהיג לעבר מה שעלול להפוך לשדה קטל עבור מפלגתם? [...] יחליטו החברים: למדרון עם ביבי, או לשלטון בלעדיו".

עיתונות השמאל מעמידה את בכירי הליכוד ל"מבחן"? רק טוב יכול לצאת מזה, או כמו שמקובל לומר בראש השנה – דבש.

"אם יהיה כתב אישום חודש אחרי הקמת הממשלה – מה הוא הרוויח? חודש בלשכת רה"מ?", מצטטת רייבה-ברסקי ב"מעריב" את אחד ממקורותיה. "ואם נלך לבחירות – הוא יישאר ראש ממשלה עוד חצי שנה לפחות. וכל יום קובע".

כתבת "מעריב" מדגישה כי את הדברים האלה שמעה לא מפי יריביו הפוליטיים של נתניהו אלא מחבריו לסיעה. "הם אינם ממהרים להרים ראש, בינתיים מנסים לשמור על השקט המלאכותי ועוקבים אחרי המתרחש", היא כותבת, "אבל – וזה האבל הגדול – אותם ליכודניקים טוענים כי 'אם וכאשר יגרור אותנו נתניהו לעוד מערכת בחירות, ייתכן שנפסיק לשתוק. ואז נתניהו יצטרך להתמודד בפריימריז'".

ב"ישראל היום" מוקדשת הכותרת הראשית לסקר שממצאיו פועלים לכאורה בניגוד לאינטרס של נתניהו להביא בחירות נוספות: "רוב בעד אחדות, רוב מוחץ נגד בחירות".

"60% לא מעוניינים שהפלונטר ייפתר בקלפי", נכתב בכותרת שבכפולה הפותחת. הפרשן הפוליטי של העיתון, מתי טוכפלד, פותח את הדיווח שלו בקביעה כי "בחירות שלישיות קרובות מתמיד", אולם בניגוד לפרשנים בעיתונים האחרים הוא אינו מטיל את האחריות על נתניהו. לדבריו, ראש הממשלה דווקא מבקש לקדם ממשלת אחדות, ואילו בכחול-לבן מסתייגים מכך. במלים אחרות, נתניהו מבקש לממש את רצון העם (כפי שהוא משתקף מסקר שהגיע לכותרת הראשית של "ישראל היום").

אם כל מהלך הדחיפה לאחדות מצד נתניהו הוא חלק מהקמפיין שהוא כבר מכין לבחירות הבאות, כפי שמעריכים הפרשנים הפוליטיים בעיתונים האחרים, הכותרת ב"ישראל היום" על הסקר והפרשנות הצמודה דווקא פועלים לטובת קביעת הנרטיב המבוקש: נתניהו ניסה, גנץ הכשיל.

במוסף הפוליטי של "ישראל היום" מרחיב טוכפלד וכותב על המשבר הנוכחי. חלק מהטור שלו פורסם כבר אתמול, וכלל ביחס לנתניהו את המשפט "מה שהוא מבין בכמה שעות, עשויים בני תמותה רגילים להבין רק אחרי כמה ימים". אחרי שהמינוח "בני תמותה" זכה ללעג, מתפרסם היום החלק הזה בטור עם המונח "בני אדם". אבל חשובה מכך הכנות הבלתי מתפשרת של טוכפלד. מי שכמעט והפך את ראש הממשלה לבן אלמוות, כותב להגנתו של נתניהו את מה שאחרים כותבים לגנותו.

דוגמה א': טוכפלד כותב כי נתניהו הלך רחוק מאוד במשא-ומתן עם גנץ, ומסביר כי מאז 2009 ביטל את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה, כדי שאיש לא יחתור תחתיו; ביטל את התואר המשנה לראש הממשלה, אף שהיה מדובר בתואר בלבד ללא כל משמעות חוקית; ובהמשך ביטל גם את תפקיד סגן ראש הממשלה, שהיה קיים מאז קום המדינה.

"בעיני נתניהו", כותב טוכפלד, "איש לא ראוי לשאת בתפקיד מלבדו, וכל תזוזה שלו ממנו תביא להרס וחורבן למדינה ולעם ישראל". אם כעת הוא מציע רוטציה, הרי שמדובר בהקרבה של ממש (אמנם לא רק של עצמו, גם של המדינה, ובכל זאת).

דוגמה ב': במקרה של רוטציה, כותב טוכפלד, נתניהו חייב להיות ראשון. ושוב, לא בגלל דאגה למדינה, אלא בגלל דאגה לגורלו הפוליטי. או כפי שטוכפלד מנסח זאת: "היות שנתניהו לא יכול לכהן כשר עם כתב אישום אבל כן כראש הממשלה, היה ברור שלוותר על ראשות הממשלה בתקופה הראשונה לא ניתן". זה משפט שבשינוי קל שבקלים ("הוא לא ייתן" במקום "לא ניתן") אפשר למצוא גם אצל מבקריו החריפים ביותר של נתניהו, כמו בן כספית ב"מעריב".

אביגדור ליברמן, ראש ממשלת "מעריב"

כספית, אגב, הוא מי שמספק ל"מעריב" הבוקר את הכותרת הראשית. קוראים קבועים של סקירת העיתונות באתר זה לא יופתעו לשמוע כי הכותרת מעצימה את כוחו של יו"ר ישראל-ביתנו, אביגדור ליברמן: "ההצעה לליברמן: רוטציה עם נתניהו".

ולא רק הכותרת. כל השער בעיתון של אלי עזור מציב את ליברמן בעמדה שוות כוחות עם יו"ר מפלגה שגדולה פי שלושה ממפלגתו. בעמוד השער של "הארץ": נתניהו וריבלין. בשער "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום": נתניהו וגנץ. בשער "מעריב": נתניהו ואביגדור ליברמן.

מכל מקום, הכותרת הראשית של "מעריב", שלפיה ישנה אפשרות שליברמן יהיה ראש ממשלה ברוטציה עם נתניהו, מתרסקת כבר בכותרת המשנה, שם כתוב מפי "גורמים הבקיאים בפרטי ההצעות" כי "הסיכוי שליברמן יסכים אפילו לדון בהן – 'פחות מאפס'". בדיווח עצמו מציין כספית כי מדובר ב"גישושים ראשוניים" באמצעות פנייה שאינה רשמית.

בקיצור, גם לפי "מעריב" מדובר בתרחיש שלא יתממש. ובכל זאת בעיתון נותנים לו כותרת ראשית, שמציגה את ליברמן באור חיובי – גם מחוזר, גם איש עקרונות (אם ידחה את ההצעה) וגם כמועמד כשיר לראשות הממשלה.

עוד שתי הערות פוליטיות

עדכון מהדיפ-סטייט. גדי טאוב מעלה ב"הארץ" את האפשרות שליברמן מנע לפני חודשים אחדים הקמת ממשלת ימין כי חשש לגורלו האישי – תיאוריה שעשתה את צעדיה הראשונים אצל העיתונאי יואב יצחק באתר News1. "ייתכן שליברמן פחד שהרפורמה לחילוץ הדמוקרטיה הממשית מידי 'הדמוקרטיה המהותית' – כלומר, מידי האוליגרכיה המשפטית – תישען על אצבעו. וזה יהפוך אותו למטרה מפתה למי שירצה להכשיל את הרפורמה", כותב טאוב. "ומאחר שישראל-ביתנו איננה בדיוק סמל הניקיון השלטוני, ייתכן שליברמן חשש שמזל רע יפקוד את מפלגתו לפתע בתחום הפלילים".

מפנקסו של ביביסטן. חלק נכבד מהטור השבועי של אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע" מוקדש להסתה של השמאל נגד הימין, אחרי רצח ארלוזורוב כמו אחרי רצח רבין. כל מה שצריך לדעת על הטור הוא שהכותב טוען שחבורת ברית הבריונים וזאב ז'בוטינסקי נחשבו לפשיסטים "בגלל שהאמינו ולחמו למען מדינה יהודית", ואז מוסיף, בסוגריים, "וגם משום שאב"א אחימאיר גילה אהדה משך שנים אחדות לפשיזם האיטלקי".

תיק 2000, תיק 4000

אתמול דיווח גיא פלג בחדשות 12 כי בפרקליטות העבירו ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מסמך שבו הם דוחים אחת לאחת את הטענות שהעלו בשימועים שלהם שאול אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס, וממליצים להעמיד לדין את השניים באישומי שוחד.

בעוד אלוביץ' מנותק כבר מזמן מכלי התקשורת שבאמצעותו הציע לכאורה שוחד לנתניהו, מוזס עדיין שולט בנעשה ב"ידיעות אחרונות". אפילו על התואר "עורך אחראי" הוא לא ויתר, למרות הצעותיהם המנומסות של כמה מבכירי העיתון.

גם הציבור הרחב לא הקיא מתוכו את "ידיעות אחרונות". העיתון הנמכר בישראל נחשב עדיין לכלי תקשורת לגיטימי, גם אחרי שהתברר שהמו"ל שלו הציע לכאורה לסרסר בעיתונאיו לטובת ראש הממשלה כדי שזה יפעל לפגוע במתחרה שלו. אם בעוד שבועות אחדים אכן יוחלט להגיש כתב אישום נגד מוזס בגין שוחד תהא לבכירי "ידיעות אחרונות", הטאלנטים, המבוססים, ואלה שממילא כבר כותבים מהפנסיה, הזדמנות אחרונה לצאת בכבוד מהפרשה.

בינתיים, בעיתון של מוזס מוזכר הדיווח של פלג על כתב האישום המסתמן נגד המו"ל בעומק ידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת. ב"מוסף לשבת" כותבת טובה צימוקי על היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט לקראת השימוע שיערוך לנתניהו בשבוע הבא. הכתבה מתארת באור חיובי את מי שאמור להכריע בקרוב את גורלו של מו"ל העיתון שבו היא מתפרסמת.

בשוליה מתייחסת צימוקי לרעיון שצץ לפני שבוע בדיוק, בין היתר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות": להעניק לנתניהו לחנינה נוסח "קו 300". למרות שהרעיון הוזכר על-ידי עמיתיה למוסף עמית סגל ונחום ברנע, כמו גם אצל פרשן "מעריב" בן כספית ופרשן חדשות 12 אמנון אברמוביץ', צימוקי מתארת אותו כ"שיח טוויטרי" שמקורו "בעיקר בחוגי ימין".

ב"גלובס", שירד אתמול לדפוס לפני פרסום הידיעה של פלג על המלצת הפרקליטות, מעריך חן מענית כי "תיק 2000" דווקא צפוי להסתיים בלא כלום. "הטענות של סנגורי נתניהו ב'תיק ‭ ,'2000‬בדומה לאלו שהעלו עורכי-הדין של מוזס החשוד בהצעת שוחד, יפלו על אוזניים קשובות במיוחד", כותב מענית. "היועץ המשפטי לממשלה מאוד מתלבט אם להגיש כתב אישום ב'תיק ‭ .'2000‬להערכתי, הסיכוי שמנדלבליט יסגור את 'תיק 2000' הוא גדול משמעותית מהסיכוי שאחד משני התיקים האחרים ייסגר".

פעילות פוליטית שגרתית

לפני שבוע דיווח ה"וול סטריט ג'ורנל" כי שלדון אדלסון הזהיר את נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, מפני הסלמת מלחמת הסחר עם סין. אדלסון, למזלו, אינו תלוי בהכנסות "ישראל היום" למחייתו. את הונו עשה ממהמרים, תחילה בלאס-וגאס ובשנים האחרונות בעיקר בטריטוריה הסינית מקאו, לשם מגיעים עשירי המדינה הקומוניסטית להפסיד את כספם. החוזה של אדלסון במקאו צפוי להסתיים ב-2022, וכדי להמשיך ולהפעיל את בתי-הקזינו הרווחיים מאוד שלו שם הוא זקוק לאישורי המשטר הסיני.

לפי הדיווח, אדלסון הזהיר את טראמפ כי אם מלחמת הסחר תימשך עלולות להיות לכך השלכות ליכולת שלו להיבחר מחדש לנשיאות. האיום ברור, שכן אדלסון ורעייתו ד"ר מרים הם התורמים הגדולים ביותר של טראמפ.

לפני ימים אחדים פרסמנו ניתוח נרחב של האופן שבו "ישראל היום" התייחס לטראמפ בשנים האחרונות (אמל"ק: כמו לנתניהו בשנים הטובות. מצניע פרשיות מביכות, מבליט את הכחשותיו ומתקפותיו ומהלל את שמו). נכון להבוקר, טרם ירדה ההוראה מבני הזוג אדלסון לעורך "ישראל היום" בועז ביסמוט לשנות את היחס לטראמפ.

ביום שלישי בלילה, שעון ישראל, הודיעה יו"ר בית-הנבחרים ננסי פלוסי על פתיחת ההליכים להדחת טראמפ על רקע בקשתו מנשיא אוקראינה לחפש מידע מפליל על ג'ו ביידן (נכון להיום יריבו המרכזי בבחירות הקרובות לנשיאות), שבנו היה מעורב בעסקים במדינה.

עיתוני הדפוס דיווחו על כך לראשונה אתמול, בחמישי. "הארץ" ו"מעריב" נתנו כותרות בולטות בשער ("השיחה שגרמה להליך ההדחה" ו"נשיא בסכנת הדחה", בהתאמה). "ידיעות אחרונות" לא דיווח על כך בשערו אתמול, שרובו הוקדש לפרומואים לקראת גליון סוף השבוע, אבל הליך ההדחה קיבל את הידיעה הראשית במדור החוץ, וזכה לכותרת "השיחה והמבוכה".

ב"ישראל היום" גם כן לא העניקו לפרשה אזכור בשער, אבל פורסם דיווח בעמודי החוץ. בשום מקום בכותרות העיתון לא הוזכרה המלה "הדחה". האירוע מוסגר כמו עוד שערורייה, עם דגש על הפרשה שבה מעורב בנו של ביידן, ולא על ההכרזה של פלוסי. לדיווח נלווה טור מאת אברהם בן-צבי. הכותרת: "המהלך שעלול לסכן גם את הדמוקרטים". וליתר דיוק – את ביידן.

הבוקר ממשיך "ישראל היום" לסנגר על נשיא ארצות-הברית. ב"הארץ" הכותרת היא "טראמפ נגד שלטון החוק", ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על ההדחה תחת הכותרת "חשוף בצמרת", וב"מעריב" מופיע תצלום של טראמפ עם הכיתוב "שוב הסתבך". ב"ישראל היום", לעומת זאת, מתפרסמת ידיעה קצרה בטור צד תחת כותרת המצטטת את התגובה של טראמפ להתפתחויות האחרונות: "חושף השחיתות בפרשת אוקראינה הוא 'כמעט מרגל'". המלה "הדחה" לא מופיעה כלל בדיווח מאת כתב "ישראל היום" יוני הרש.

במוסף "ישראל השבוע" משווה קרולין גליק בין הצרות המשפטיות של נתניהו לאלו של טראמפ, וכותבת כי "במובנים רבים, נושא החקירה הנוכחית נגד טראמפ דומה מאוד לחקירות 2000 ו-4000 נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו". לדבריה, "בשני המקרים, מנהיג פוליטי נחקר בעוון פעילות פוליטית שגרתית".

אלרמיזם

בכל העיתונים מתפרסמות ידיעות חגיגיות מבוססות הודעת למ"ס על מדינת ישראל, לקראת בואה של השנה העברית החדשה. כל עיתון והדגש שלו. ב"ישראל היום" בוחרים לכותרת את הנתון שלפיו בשנה שחלפה נרשם "שיא של כל הזמנים בילודה בארץ". ב"ידיעות אחרונות" נותנים את הכותרת "שנת צמיחה", על רקע איור של תפוח ודבש.

ב"מעריב" מציינים בכותרת כי במדינה חיים "9 מיליון ישראלים". ב"הארץ" מוסיפים בכותרת, לצד מספר הישראלים, כי בשנה החולפת נרשמו "35 אלף עולים חדשים" ומציינים בגוף הידיעה כי "הספירה של הלמ"ס כוללת אזרחים ותושבי קבע בישראל ובהתנחלויות בגדה המערבית, ואינה כוללת פלסטינים בגדה". ב"גלובס" הלכו על אינפוגרפיקה.

הטון ברוב הידיעות הללו נע בין החגיגי לדביק, והתחושה המלווה היא אופטימית, אבל יש מי שמבקש לחרב את המסיבה. בעיתון "בשבע" מתפרסם טור מאת יונתן יעקובוביץ, שמתריע כי מתחת לנתונים היבשים של למ"ס מסתתרת סכנה גדולה.

לפי יעקובוביץ, מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית (ארגון הפועל נגד הגירה לא חוקית ומבקשי מקלט מאפריקה), "בין תחילת שנת 2018 לתחילת 2019 שיעור היהודים בקרב האוכלוסייה הכללית ירד בכמעט שליש אחוז, בתוך שנה אחת בלבד". לדבריו, "זה אולי לא נשמע כמו מספר גדול, אבל במונחים דמוגרפיים מדובר בשינויים טקטוניים של ממש".

ובכך לא מסתיימות הצרות. אם בשנת 1990 שיעור היהודים במדינה עמד על 82%, הרי שבשנת 2019 היהודים מונים כ-74% בלבד. יעקובוביץ מסביר כי הירידה אינה מוסברת בהבדלי שיעור הפריון בין יהודים וערבים, שכן בשנים הללו דווקא ירד שיעור הפריון בחברה הערבית בעוד ששיעור הפריון בחברה היהודית עלה (למעשה רק בשנים האחרונות התאזנה התמונה). ה"קריסה הדמוגרפית", כפי שיעקובוביץ מכנה אותה, אינה נובעת מילודה אלא מהגירה, שכן "חלק ניכר מההגירה לישראל ב-30 השנים האחרונות הוא הגירה לא-יהודית".

אמנם, כותב יעקובוביץ, עיקר ההגירה הלא-יהודית בעשורים האחרונים היתה תוצאה של איחוד משפחות בקרב אזרחי ישראל הערבים, אולם זו צומצמה במסגרת התיקון לחוק האזרחות. מה שנותר הוא הגירה לא חוקית, מה שמכונה בדרך כלל "הסתננות". "כל בר דעת מבין שלא צריך לרדת ל-49 אחוזים כדי שלא ניתן יהיה לקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. האם ניתן להמשיך ולקיים מדינה כזאת עם 65 אחוז יהודים? אולי עם 60 אחוז יהודים?", תוהה יעקובוביץ, ומזהיר מפני "מהפיכה דמוגרפית של ממש" שתחסל את מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

הרצון לחסל את מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית הוא גם המניע, לדעת יעקובוביץ, ל"מלחמת חורמה" שמנהלים "ארגונים רדיקליים במימון הקרן החדשה וישויות מדיניות זרות", בסיוע עיתון "הארץ", נגד כל ניסיון לשים קץ לתופעת ההגירה הלא-חוקית (גילוי נאות: הקרן החדשה תורמת לפעילות אתר "העין השביעית"). המחשבה שלארגוני זכויות אדם אכפת מזכויותיהם של בני אדם לא מקבלת כל ביטוי בטורו, אפילו לא כדי לשלול אותה. המניע היחיד האפשרי הוא הרצון לחסל את המדינה.

יעקובוביץ מסיים את טורו ב"בשבע" בפנייה ל"ימין האידיאולוגי", שלדבריו "איננו מודע מספיק לגודל השעה". הוא מבקש לגייס את קוראיו למשימה ומאחל לקוראי "בשבע" כי "בשנה הקרובה אוהבי הארץ וחפצי החיים יתעוררו למשימה העומדת לפתחנו ויצטרפו למאמץ שלנו במרכז למדיניות הגירה ישראלית, כולל דרישה חד-משמעית לנבחרינו העוסקים כעת בדיונים הקואליציוניים", כדי שהשנה הקרובה "תהא שנת הכרעה, למען עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

מה שחסר בטור של יעקובוביץ הוא הסבר כדלקמן: איך זה ש"כ-250 אלף מסתננים ועובדים זרים חוקיים ולא-חוקיים" שחיים כיום בישראל צפויים להביא ל"קריסה דמוגרפית". שיעור הילודה בקרבם מוגבל, בהתחשב בכך שיש ביניהם שיעור גדול יותר גברים לעומת האוכלוסייה הכללית. הגדר שנבנתה בגבול מצרים הפחיתה דרמטית את מספר הנכנסים, עד שבשנים האחרונות מאתרים שם כמה עשרות בלבד מדי שנה (במחצית הראשונה של 2019 אותרו אפס). מנין אפוא יבוא הגידול הדרמטי בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט והעובדים הזרים, חוקיים ושאינם?

זריעת הבהלה של יעקובוביץ נוחתת על קוראי "בשבע" כמה עמודים אחרי שהם נחשפים ל"סיפור חילוצם הדרמטי של אם יהודייה וילדיה אחרי 17 שנים לבד בכפר ערבי עוין". לא מדובר בכתבה של העיתון, אלא בכפולת עמודים פרסומית מטעם ארגון יד-לאחים, הנחזית לתוכן מערכתי.

הכתבה הפרסומית מגוללת סיפור שחוזר על עצמו פעם אחר פעם, בשינויים קלים, בטקסטים שרואים אור מטעם יד-לאחים. אשה יהודייה מתפתה להיות בת זוגו של ערבי. תחילה היחס אליה נהדר, אך בהמשך, באופן לא מוסבר, היחס מתהפך על ראשו והיא סובלת מהתעללות קשה, עד שמידע עליה מגיע לארגון יד-לאחים, שמארגן מבצע חילוץ נועז שסופו בטקס קבלת שבת מרגש במיוחד.

הגזענות, כרגיל, מוגשת במנות גדושות. לאורך כל הטקסט מכונה היהודייה בשמה (הבדוי), אך בן זוגה לשעבר מכונה "הערבי". "הכפר העוין" שבו גרה היהודייה הוא ערערה, יישוב בתחומי מדינת ישראל (אולי שם גרה הלוחמת המוסלמית שעליה דווח בעבר ב"ישראל היום"?). אף שנישואים בין יהודים לערבים הם תופעה שולית שבשולית, יש בתקשורת מי שמשתמשים בה דרך קבע. בין אם כדי לזרוע בהלה ולעודד גזענות, ובין אם כדי לספק באמצעותה ייצוג (מעוות) של החברה הערבית.

אם לא די בכך, ל"בשבע" מצורף השבוע מוסף מיוחד מטעם עמותת אפרת הנאבקת בהפלות (בקרב יהודיות).

על במת האו"ם

הלילה, לקראת השעה שתיים אחר חצות, עלה לנאום שר החוץ ישראל כץ בפני העצרת הכללית של האו"ם. עיתוני הדפוס כמובן לא יכלו לחכות לנאום עצמו כדי לדווח עליו, אך למרבה הנוחות קיבלו מראש את תמליל דבריו של שר החוץ. ב"מעריב" דיווח שלמה שמיר על עיקרי הנאום, והעיתון שיבץ אותם לצד הידיעה תצלום של כץ "אתמול, בחזרה לפני נאומו".

אותו תצלום ממש (כץ על רקע פלטת השיש הירוק-אפור של האו"ם, מרים את כפות ידיו קדימה במחווה המוכרת מהחיקוי שלו ב"ארץ נהדרת") מתפרסם הבוקר גם ב"ישראל היום", אלא ששם לא מצוין כי כץ תועד כך בחזרה לנאום. "על במת האו"ם", נכתב בכיתוב התצלום, מה שכמובן נכון, אם כי גם מעט מטעה.

ב"מעריב" ו"ישראל היום" מציינים במפורש כי כץ עלה לנאום לאחר סגירת הגיליון, וכי קיבלו מראש את דבריו כדי להכין ידיעה. ב"ידיעות אחרונות" מתעלמים מהזוטות הללו וחיים על הקצה. הם מצטטים בידיעה קצרה מדברי כץ שנאמרו לפי הדיווח "לאחר חצות". אם היתה נופלת פצצת אטום על בניין האו"ם בניו-יורק ונאומו של כץ היה מתבטל, איש ממילא לא היה מקדיש תשומת לב לתחזית שנכזבה.

סימנייה

בשבוע שעבר פרסם "ידיעות אחרונות" פרופיל מפרגן של יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר ומועמדו של נתניהו לרשת אותו בהנהגת המדינה. הבוקר, ב"דה-מרקר", מפרסם גור מגידו כתבה על התרומות הסודיות שהעניקו אנשי העסקים רמי אונגר ומתי כוכבי, כמו גם משפחת מירילשווילי, לבית-הכנסת שבו כהן מתפלל. אם וכאשר יירש כהן את נתניהו, אפשר כבר לסמן מי יחניף ומי יחקור.

המנוח ואני

עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט מספיד בעיתון את נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק. במערכת "ישראל היום" החליט מי שהחליט כי זו סיבה טובה לשבץ ב-400 אלף גליונות החינם שמופצים ברחבי המדינה גם תצלום של שיראק לצד ביסמוט מפגישה שנערכה בשנת 2003.

זו אינה הפעם הראשונה שב"ישראל היום" מוצאים סיבה להדפיס מעל עמודיהם תצלום של ביסמוט.

עושים לביתם

בלב מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ועמוד אחד אחרי המדור הכלכלי של יהודה שרוני ב"מעריב", מתפרסמים עמודים שנראים מערכתיים אך הם למעשה פרסומת לבנק הפועלים.

עוד ב"מעריב": כתבה נרחבת מאת מרדכי חיימוביץ', שהוטס הפעם למולדובה במימון ארגון לימוד FSU. כמו בעשרות הפעמים הקודמות שחיימוביץ' הוטס על חשבון הארגון ליעד בחו"ל, גם הפעם אין אפילו שורה אחת של גילוי נאות בנוסח "הכותב היה אורח" וגו'.

ב"דה-מרקר" שוב מתפרסמת כפולת עמודים תחת הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

וב"גלריה" שוב מכרו את השער.

כשנושבות רוחות רעות

ב"גלובס" מתפרסם ראיון שערך דוד ורטהיים עם עורך "עובדה" היוצא איל גונן. הראיון בגרסתו המודפסת הוא תמצית של שיחה בת כ-45 דקות שעלתה בשלמותה לאתר "גלובס". מומלץ להאזין לשיחה המלאה כדי לשמוע בין היתר את הניסוחים הדיפלומטיים של גונן כשהוא מתייחס לעמיתיו למקצוע, שלא מצאו את דרכם לגרסה המודפסת ורק חלקם הגיעו לגרסה המקוונת.

כשגונן נשאל על תקופתו ב"ידיעות אחרונות", בין היתר כעורך "המוסף לשבת", ועל הלחצים שהופעלו או לא הופעלו עליו כדי לאתרג את ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, הוא משיב כי אמנם נשבו רוחות שכאלה בבניין, אך הוא מעולם לא הושפע מהן.

בהמשך התייחס גונן גם לאפשרויות שעומדות בפני עיתונאים הנקלעים למצב שבו הרוחות הרעות הופכות להוריקן: "יושב לו עיתונאי במקום שבו נושבות רוחות רעות והוא מסתכל גם על הבניין הסמוך, וגם שם נושבות רוחות רעות, אז אולי בעוצמה אחרת, אולי לכיוון אחר, אבל נושבות הרוחות האלה. ואז אתה אומר, אוקיי, למה שאני אזוז מהקרחון המתכווץ שלי בשביל לעבור לקרחון מתכווץ אחר שגם בו הרוחות רעות. מה אני ארוויח מזה, מה אני אעשה בזה".

ענייני תקשורת

אמירה אחת מתוך כתבת השער של "המוסף לשבת", ראיון בלעדי של אלכס פישמן עם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, הגיעה אתמול לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "הפרת העמימות פגעה בביטחון". כמה קוראים, ובהם עורך "מעריב" דורון כהן, הפנו את תשומת לב עוקביהם ברשתות החברתיות כי היה זה דווקא איזנקוט שהפר את העמימות לגבי פעולת ישראל בסוריה, ומי שדיווח על כך היה "ידיעות אחרונות".

"מוסף כלכליסט" יצא אתמול בעיצוב חדש, גם בדפוס וגם בגרסה המקוונת.

המוסף המתחרה, "G" של "גלובס", יצא בגיליון שכולו כתבות מתורגמות מהעולם. לצד כל כתבה שובצה תיבה קטנה תחת הכותרת "למה אתם מוכרחים לקרוא את הכתבה", וגם תשובות לשאלה. עוד במוסף "G": כפולת עמודים שבה עיתונאים מפרגנים לעיתונאים מכלי תקשורת מתחרים.

ב"ידיעות אחרונות" מדווח ליאור אל-חי כי צלם העיתון זהר שחר הלך לעולמו.

ב"הארץ" מתפרסמת מודעה מטעם הנהלת העיתון, שמודה לקוראים שהחליטו להיענות לפנייה שהפיצו לפני כשלושה חודשים ולתרום מכספם כדי שאחרים יוכלו לקרוא את תכני העיתון. לפי המודעה, "מאות צעירות וצעירים" נהנים ממינוי דיגיטלי לעיתון בזכות הקוראים שהצטרפו למיזם "חברי הארץ".

בעמודי החדשות של "גלובס" מסכם את השנה החולפת צוות בדיקת העובדות של העיתון, "המשרוקית", ומשתף את הקוראים בדילמות שצצו במהלך העבודה. בין היתר כותבים ב"משרוקית" כי הם שוקלים להוסיף ציון מחמיר וססגוני יותר מאשר "מטעה", זאת בדומה ל-Pants on Fire של ארגון פוליטיפקט או "סולם פינוקיו" שבו משתמשים ב"וושינגטון פוסט". לפי הכתבה, ב"משרוקית" שוקלים להשתמש במקרים של הטעיה חמורה במינוח "בובע מייסעס".