ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד לא יצא מהמרחב המוגן אחרי מסיבת העיתונאים שכינס ביום שלישי שעבר לרגל "הצהרה דרמטית", וכתבים בכירים כבר הספיקו לקבור את אותה הצהרה, על כוונתו לספח (בלשונו "להחיל ריבונות") את ישובי בקעת הירדן וצפון ים המלח, כחלק ממהלך רחב יותר של סיפוח כ-30% מהשטחים.
יש שהעדיפו לעסוק בחילופי האישים האחרונים בקרב היועצים לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, כי אולי ישפיעו על פגישה שאולי תתקיים עם הממשל האיראני. לפי העמדה המתוחכמת שהציגה ראש הדסק המדיני של "הארץ", נתניהו בכלל בולם מהלכי סיפוח, ולכן מדובר בעוד הבטחה שהוא מנפח לפני בחירות ויפוצץ אחריה. הבלבול בקרב מבקרי נתניהו כה גדול, שאמנון אברמוביץ הצליח לכתוב 500 מילה תחת הכותרת "סיפוח בכפוף לשימוע", בלי מילה אחת על ההצהרה.
לפני חצי שנה היינו באותו הסרט כשלפני בחירות 2019 מועד א', נתניהו הצהיר שיספח את כל שטחי ההתיישבות ביהודה ושומרון. יום למחרת התפרסם מאמר מערכת ב"הארץ" שמיהר לשפוך מים קרים על ההצהרה, כשהבסיס הלוגי היחיד הוא שעד היום נתניהו לא סיפח, אז מדוע שיספח עכשיו?
לאור כל ההתפתחויות הללו, ואחרי שנה שלמה של קמפיין מתמיד ושלוש שנים של ערעור שלטון החוק, קשה לתאר את גודל ההדחקה שבה מצויה תקשורת המיינסטרים לגבי הקירבה המיידית לסיפוח
התשובה לכך פשוטה: עיתוי. והכוונה דווקא לא לחקירות ראש הממשלה. אמנם, לאור תוצאות הבחירות וככל שנוקף הזמן, נתניהו הופך תלוי בגרעין הקשה של הימין, שבניגוד לשמאל מהווה ציבור שמוכן לספק חסינות מפני מוסדות החוק בתמורה לקידום חזונו. אולם לא רק בקרב ציבור זה חלו התפתחויות שמקרבות את מדינת ישראל אל מימוש השלב הראשון של פתרון המדינה האחת.
הצהרות נתניהו מגיעות בהמשך להחלטת הליכוד לתמוך בסיפוח כל היישובים בשטחים. גם כאן הנוסח היה תמיכה ב"החלת החוק הישראלי על אזורי ההתיישבות המשוחררים". לשון ההצהרה היא דוגמה לניקוי אורוות שחל במפלגה שעד לפני תריסר שנים הובילה את ההתנתקות. כיום אין שם אדם אחד שתומך בחתירה לשתי מדינות או אפילו להיפרדות. לכן פרט לנתניהו כל צמרת המפלגה נכחה והצביעה בעד. ראש הממשלה חזה בהתרחשות, הבין את תמונת המצב, ופשוט הצטרף לעגלה.
בימין כולם מבינים את זה. לכן אין להתפלא שבערוצי התקשורת המקורבים לנתניהו החלת הריבונות עוד רגע הופכת למציאות היסטורית. בזמן שבשמאל הביקורת כלפי ביבי נהיתה לאישית ורגשית, הימין נטל את היוזמה האידאולוגית ועבד קשה על פיתוח אג'נדה שלמה בעד פתרון המדינה האחת. בשנים האחרונות התגבש פה קונצנזוס עמוק, וכיום לא ניתן להעביר סיכה בין עמדותיהם של גדעון סער וגלעד ארדן, לבין אלו של משה פייגלין או נפתלי בנט.
בריאיון לאתר "מידה" אמר מועמד הליכוד ואלוף במיל' עוזי דיין, שבשנות ה-90 נחשב תומך מובהק בפתרון שתי המדינות: "אני מאמין שאחרי הבחירות כל ממשלה שתקום תשמח לאמץ את ההחלטה על הבקעה, וזה יכול להיות אפילו בסיס להקמת ממשלת אחדות לאומית. אתם חושבים שזה ספין? אדרבא, תנו לנו את המנדט ותראו איך זה קורה".
שר הפנים גדעון סער במסיבת עיתונאים בבקעת הירדן על רקע הצעת הסיפוח של ח"כ מירי רגב; מצפה אלון, 2.1.14 (צילום: אורי לנץ)
בהינתן תוצאות הבחירות, סביר שפעולת הסיפוח עצמה תיאלץ להידחות, אך גם באופוזיציה חלה התפתחות משמעותית לטובת הנושא. תגובת כחול-לבן להצהרת ראש הממשלה חשובה לא פחות מההצהרה עצמה. אמנם גם היא התמקדה בהאשמת נתניהו בספין בחירות. אולם במפלגת הגנרלים, המתרחקת כמו מאש מכל דבר שמריח כמו שמאל, יכולים לנוע רק לימין. לכן אין להתפלא שהם טענו כי נתניהו "מעתיק" מהמצע שלהם, והוא עצמו בכלל שואף להיפטר מהבקעה.
רעיון סיפוח השטחים הולך ומתנחל בלבבות ישראלים, ולא רק במרכז המפה הפוליטית, אלא גם בקרב אלה שאינם מבדילים בין ישראל הדמוקרטית לשלטון הצבאי בשטחים. גדעון לוי, שמתוך סלידתו מהשמאל הציוני כבר מזמן ניכס נימה אפולוגטית כלפי נתניהו, ממש קרא לו לספח. זוהי ברית מעניינת ומוזרה במיוחד, בין אלו ששואפים למהפכה אנטי-ציונית לבין אלו שמכינים את הקרקע למהפכה הציונית השנייה.
כאשר אין מי שיודע להבדיל בין עיקר לתפל, איך אפשר להתייחס למסמכי מדיניות ביקורתיים המזהירים שסיפוח יוביל את המדינה לאסון קיומי קל? הרבה יותר קל לראות את אלה כ"משיחיים הזויים" ואלה כ"נביאי זעם חמוצים" ולהניח שבכך ניתן לדחוק את הנושא עצמו עד אחרית הימים
גם האקלים הבינלאומי מתחמם לקראת פתרון המדינה האחת. נשיא ארצות הברית נשמע לגמרי אדיש וסביר שיזרום עם כל מהלך שיבוצע על ידי ממשלת ישראל. השגריר שמינה כבר הכין לכך את הקרקע. וגם אם שומעים מעת לעת איזה מנהיג אירופאי מתחנן שישראל תשמור על פתרון שתי מדינות בגבולות האפשרי, היבשת הישנה עסוקה כיום בשימור הפיוס הפנימי בתוכה, לאור ההקצנה האידיאולוגית שם.
לאור כל ההתפתחויות הללו, ואחרי שנה שלמה של קמפיין מתמיד ושלוש שנים של ערעור שלטון החוק, קשה לתאר את גודל ההדחקה שבה מצויה תקשורת המיינסטרים לגבי הקירבה המיידית לסיפוח. גם התומכים וגם המתנגדים למהלך כזה אפילו לא יודעים כמה קל לבצע אותו, אפילו בלי הצעת חוק, על בסיס צו ממשלתי שמעביר את סמכויות המנהל האזרחי למדינה. כן, ויתור על חלקים בריבונות ישירה של המדינה מצריך משאל עם, אבל החלת ריבונות על השטחים היא עניין פשוט וקל.
בטירוף המערכות בו מצויה התקשורת, נראה שאין לאף אחד כוח לקחת ברצינות את מהלכי הסיפוח שמוצעים מזה שנים על ידי כותבים שונים. וכאשר אין מי שיודע להבדיל בין עיקר לתפל, איך אפשר להתייחס למסמכי מדיניות ביקורתיים המזהירים שסיפוח יוביל את המדינה לאסון קיומי? קל הרבה יותר לראות את אלה כ"משיחיים הזויים" ואלה כ"נביאי זעם חמוצים" ולהניח שבכך ניתן לדחוק את הנושא עצמו עד אחרית הימים.
אבל מדוע שתוכנית סיפוח לא תתרחש? מה יעצור אותה? האם אנחנו רוצים בכלל לעצור אותה? אלה שאלות שאמורות להעסיק אותנו כל ערב, ולכן יש להתייחס ברצינות להצהרה של ראש ממשלה, שיישומה יהווה הפעולה המשמעותית ביותר שהתרחשה במדינה בעשור האחרון. שהרי כבר עכשיו רובנו שואלים מי זה בכלל ג'ון בולטון ולא רחוק היום בו אפילו כהונת נתניהו תסתיים. אבל סיפוח בקעת הירדן, אם וכאשר יתממש, יכתיב את הכיוון אליו נלך במשך עשרות שנים, לטוב ולרע.
מתיאו כהן הוא חוקר פוליטיקה ומאסטרנט במסלול המחקרי לסטודנטים מצטיינים של האוניברסיטה הפתוחה